כדאי לזכור ולהזכיר: הדין הפלילי אינו חזות הכל. וכבר ראינו זאת בפרשות פליליות רבות. הנה, לדוגמה, פרשת ויצמן-סרוסי, שגם אותה הייתה לי הזכות לחשוף (ינואר 2000), ושגם את חשיפתה ניסו כמה עיתונים למנוע:

הנשיא דאז, עזר ויצמן, קיבל אלפי דולרים, מדי חודש, במשך שנים, מידי איל ההון אדוארד סרוסי. מתנה מידיד נאמן. ויצמן ביצע עבירות ברורות: הוא קיבל טובות הנאה, בניגוד לחוק - בעת שכיהן כשר בממשלות ישראל, כחבר כנסת, וגם כשכיהן כנשיא המדינה. ויצמן לא דיווח עליהן ואף פעל כדי להסוות זאת ולהסתיר את המידע מרשויות המס. חשפתי את הפרשה על-בסיס מידע מדויק וממוסמך שהובא לידיעתי. והארץ רעשה.

ימים ספורים לאחר חשיפת הפרשה נפתחה בדיקה משטרתית בהנחיית היועמ"ש דאז, אליקים רובינשטיין ובהמשך חקירה משטרתית. במשך שבועות הבעתי עמדתי נגד קיומה של החקירה, על-אף שויצמן עצמו הסכים להעמיד עצמו לחקירה, ככל שיידרש, נהג בחוקרים באדיבות והביע אמונו במערכת המשפט (לא כמו אולמרט, שניסה לטרפד את החקירה, השתלח באופן מכוער בחוקרים ואף ניסה ללכלך את מבקריו וחוקריו). הצהרתי אז, התראיינתי וכתבתי. טענתי כי אין לחקירה תכלית, וכי המערכת המשפטית בלאו-הכי לא תעמידו לדין. דרשתי את התפטרותו של ויצמן - בשל מעשיו, ולאו-דווקא בשל העבירות הפליליות שביצע. טענתי, ואני סבור כך גם עתה, כי אדם שנהג כפי שנהג ויצמן, אינו יכול, מבחינה ציבורית, לכהן כנשיא מדינת ישראל. מאידך-גיסא, התנגדתי כאמור לחקירה, בשל מעמדו של ויצמן אז: אב שכול, חולה, קשיש ונשיא מדינת ישראל.

החקירה התקיימה ומוצתה. העובדות הצביעו על עבירות פליליות, אך פרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל, והיועמ"ש אליקים רובינשטיין, לא יכלו להעמיד לדין את ויצמן. בשל מעמדו, כמובן, לא רק כנשיא המדינה, אלא בשל עברו, תרומתו למדינה וזכויותיו. לכן כתבו חוות דעת מפותלת שבסופה נמנעו מהעמדתו לדין פלילי, וזאת לא לפני שבוצעה עם ויצמן מעין עסקה: אי-העמדה לדין, תמורת התפטרות. וכך היה, מה שהיה צריך להיעשות מלכתחילה.

הוא הדין גם עם אולמרט: סילוקו מתפקידו כראש ממשלה מתחייב מחמת מעשיו המפוקפקים, בין שמדובר "רק" במעשים בלתי תקינים וחמורים מבחינה ציבורית, ובין שמדובר במעשים פליליים. לכן יש לגנות את אותם גורמים השוללים סילוקו של איש ציבור שסרח, אלא אם כן הורשע בפלילים.

בתחילה היינו לבד. למעט קומץ של ידידים לדרך, ובראשם יו"ר אומ"ץ אריה אבנרי, ההתנגדות הייתה עזה. קיבלנו "כתף קרה" הן מגורמי אכיפת החוק, והן מכלי התקשורת, שנהו אחרי אולמרט והעדיפו אותו לראשות הממשלה (על-פני בנימין נתניהו או עמיר פרץ). העובדות לא עניינו אז עיתונאים ומו"לים, וגם לא את בכירי מפלגת קדימה דאז, וגם לא את היועץ המשפטי לממשלה, שנמנע אפילו מביצוע פעולות אלמנטריות, כמו לנסות ולקבל מידע מהח"מ, כדי לבדוק עובדות יסוד. המטרה הייתה אז המלכת אולמרט (מצד אלה הראשונים), או למצער - הימנעות מבירור העובדות (מצד מזוז), מחשש שיואשם בהתערבות בהליך פוליטי.

מטרתם הושגה, אותה עת. אולמרט ניצח בבחירות. התוצאות הקשות לישראל, ידועות: אולמרט, שהיה טרוד במגננה מפני מיצוי הדין עימו ובניסיון לסכל את הבדיקות נגדו, פעל לפגיעה בגורמי אכיפת החוק ולהחלשתם; הוא יצא לשתי מלחמות בשתי חזיתות - אחת מהן כושלת (מול החיזבאללה) שבה ספג צה"ל הפסד ממשי, השנייה מוחמצת (מול החמאס ברצועה); נגרמו שבר עצום במערכת הפוליטית; וירידה חריפה נוספת באמון הציבור במערכת המשפטית; שרי ממשלה בכירים נאלצו לגונן עליו במשך זמן רב, במקום לעשות את מלאכתם ולדאוג לענייני הציבור. לתוצאות אלה אחראים כל אלה שסייעו לאולמרט, אם במעשה (כלי התקשורת, עיתונאים) ואם במחדל (מני מזוז).

עם או בלי גורמי התביעה והאכיפה בישראל, וכפי שנפרט בהמשך, המטרה שלנו ב-News1 - הושגה. בחלוף שלוש שנים יכול הח"מ לקבוע בסיפוק מקצועי רב: האמת נחשפה בפני הציבור, עם או בלי כתבי אישום; עם או בלי מני מזוז, ועם או בלי משטרת ישראל. הוכח ציבורית שאולמרט הוא אדם מושחת ועבריין סדרתי. כל כתבי ופרשני החצר של אולמרט (ובראשם: נחום ברנע, שמעון שיפר, אמנון דנקנר, אילה חסון-נשר, בן כספית, אמנון אברמוביץ'); וכל כלי התקשורת שהתגייסו לגונן עליו, הובסו (בהם: ידיעות אחרונות, מעריב, ערוץ 2).

בשורה התחתונה: אולמרט בחוץ. המערכת הפוליטית נאלצה להקיא מתוכה עבריין סדרתי חסר עכבות. נערכו בחירות חדשות לכנסת ה-18. ואולמרט, אותו עבריין, ייאלץ בתקופה הקרובה לעמוד למשפט פלילי ולשלם על מעשיו. עם או בלי תיק כרמיה, עם או בלי תיק לאומי, ועם או בלי מרכז ההשקעות - חומר הראיות הרב והנוסף המצוי בידי המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש, שנחשף בעקבות הפרשות הראשונות ותוך כדי החקירות הראשונות, אינו מותיר ברירה ליועץ המשפטי לממשלה, מלבד: הגשת כתב אישום נגד אולמרט לפחות בחלק מהפרשות - עם או בלי עסקת טיעון עם אולמרט, עם או בלי פוליטיקה משפטית מצד מזוז.

ייאמר כאן: היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, מיאן במשך תקופה ארוכה מלהורות על ביצוע הבדיקות ו/או החקירות המתחייבות. אלמלא מבקר המדינה, השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס, ואלמלא יועצו הבכיר דאז, ניצב (בדימ.) יעקב בורובסקי, שהתגייסו בנחישות למלחמה בשחיתות והביאו לתוצאות, לא היה מזוז עושה מאומה נגד אולמרט גם בשנים שלאחר מכן.

מבחינה זו ניתן לקבוע: מזוז חטא לתפקידו. הוא עשה פוליטיקה, ועוד איך. לא זו המוכרת שבה מרימים/מורידים נבחרי ציבור, אלא חמורה ממנה: מזוז ניצל לרעה את הקרדיט שניתן לו ואת האמון בתום-ליבו ובמקצועיותו. מסיבות שעוד נעמוד עליהן בעתיד, ומחמת יריבותו האישית עם מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, הוא פעל להעדפת הטיפול וקידום חקירות בתיקים מסוימים נגד אולמרט, ודחק מטה-מטה בסדר העדיפויות תיקים אחרים, חמורים לא פחות, שנחשפו על-ידי אחרים, בהם (כרמיה, לאומי, מרכז ההשקעות, רשות לעסקים קטנים).

מזוז פעל בדרך בלתי ראויה במשך תקופה ארוכה, כאשר נמנע מלבצע חובתו, וכאשר נמנע מלהורות על פתיחת החקירות שהתחייבו. לדוגמה: כאשר החשב הכללי במשרד האוצר, ירון זליכה, פנה אליו בתלונה בחשד להטיית המכרז למכירת גרעין השליטה בבנק לאומי, נמנע מזוז מביצוע חובתו. רק לאחר שחשפנו כאן ב-News1 את עיקרי החשדות נגד אולמרט, ולאחר "פיצוץ" ביחסיו עם המבקר לינדנשטראוס, בעקבות זאת, "נזכר" מזוז בניגוד עניינים שבו הוא נתון, והעביר את הטיפול בתיק לאומי לידי פרקליט המדינה דאז, ערן שנדר (המבקר זרק למזוז, פשוטו כמשמעו, את כל חומר הראיות בדרישה שיתעורר ויבצע מלאכתו ויורה על חקירה. מזוז העביר את תפוח האדמה הלוהט לפרקליט שנדר, בנימוק שהוא מנוע מטיפול בשל זאת שאחותו הינה היועצת המשפטית לאותה הפרטה אומללה). בדרך דומה נהג מזוז גם ביתר הפרשות, ובמיוחד באשר לפרשת כרמיה. מזוז סירב בתוקף להורות על חקירה, גם כאשר הונחה בפניו ב-2006 חוות דעת מצד השמאית לבנה אשד, שהצביעה על הנחה בלתי מוסברת ובלתי תקינה בסך 330 אלף דולר שקיבל אולמרט בפרויקט כרמיה. גם כאשר נדרש לכך על-ידי מבקר המדינה - הראיות לעבירות פליליות בפרשת כרמיה נמסרו למזוז על-ידי המבקר בפגישה שהתקיימה באוגוסט 2006 בלשכתו של המבקר - הוא השהה את קבלת ההחלטות בתואנות שונות ומשונות ובלתי ענייניות. בסופו של דבר הורה מזוז על קיום החקירות רק במחצית השנייה של 2007 - בחמיצות, יש לומר, וכמי שכפאו שד.

כדאי כאן להזכיר, למי ששכח או לאותם כלי תקשורת שבוחרים לעוות את המציאות: מזוז נאלץ להורות למשטרה על פתיחת חקירות בסדרה של תיקים (כרמיה, מרכז ההשקעות, המינויים הפוליטיים) רק לאחר חשיפות חוזרות ונשנות ורק לאחר שמבקר המדינה הוציא דוחות בנושאים אלה, בהם הצביע על העבירות החמורות. מכוח אותן בדיקות מצד המבקר, בפרשת כרמיה, ומאוחר יותר בפשיטה המשטרתית שהתקיימה בנובמבר 2007 תוך-הדרכה מצד אנשי המבקר, נתפסו יומני אולמרט-שולה זקן.

מהמידע שהתגלה ביומנים אלה, מהחקירה שהתבצעה, ובזכות אותם חוקרי משטרה ישרי-דרך שעשו מלאכתם נאמנה, נולדו שתי פרשות חדשות: מעטפות הכסף (טלנסקי) וראשונטורס. מאותו שלב קפצו מזוז ופרקליט המדינה על המידע החדש כמוצאי שלל רב, ונהגו כמו עיתונאים קטנים המוכרים במקומותנו - הפועלים לגמד סקופים גדולים של אחרים. וכך: החקירות הקודמות נזנחו. מזוז-שנדר אצו-רצו לקדם חקירות אלה, גם במחיר של הסתמכות על עד בעייתי, משה טלנסקי (בפרשת מעטפות הכסף).

לדור ומזוז גרמו נזק עצום בכמה תיקי חקירה. במקום להביע עמדתם בגנות מעשיו של אולמרט, הם עשו לו הנחות לא מעטות ונמנעו מלהעמידו לדין פלילי. מאידך-גיסא, הם לא הביעו עמדתם באשר לחומרת מעשיו, מבחינה ציבורית, ולא השכילו להאיר כדבעי את המעשים הלקויים. בכך שיחקו לידיו של אולמרט וגרמו נזק לציבור. הנה שתי דוגמיות:

• גניזת תיק לאומי עלולה לאותת לפקידים בכירים ולנבחרי ציבור: גם אם תחטאו בפעילות תוך ניגודי עניינים (כולל כזו הנוגעת למעורבות של בני משפחה, כמו כלתכם), וגם אם תגרמו נזק עצום לציבור, ניתן "לסדר" לכם חילוץ משפטי. לדור יסדר לכם תיאור עובדתי (אומנם קלוש) שיציג "עצימות" נמוכה, כביכול, לאותם ניגודי עניינים;

• גניזת תיק כרמיה עלולה לאותת לנבחרי ציבור, באשר הם (חברי כנסת, חברי מועצה ברשויות מקומיות), וכן לפקידים בכירים בשירות הציבורי: פתוחה בפניכם הדרך לרכוש דירת גן יוקרתית בהנחה ניכרת מתחת למחיר השוק - גם הנחה גדולה של כמעט 30% ניתן להכשיר - מיזם-קבלן (במחיר הפסד ישיר ליזם-קבלן). גם אם תגמלו לאותו יזם/קבלן באמצעות אנשי אמונכם בכך שתסדירו עבורו את ההיתרים שישלשו את רווחיו, ותעשירו בכך את קופתו בתמורה, לא תועמדו לדין. ואם וכאשר כן יטענו נגדכם טענות, כדאי לכם להצטייד בחוות הדעת שבדרך שיכתוב מזוז על פרשת כרמיה.

מזוז ולדור ינסו, קרוב לוודאי, למצות את הדין עם אולמרט בשתי פרשות לפחות: מעטפות הכסף וראשונטורס. בכך יוכלו להציג עצמם כמי שמיצו את הדין עם אולמרט, ללא מורא וללא משוא פנים, כביכול. אלא שאת האמת לא ניתן לטייח: בשתי פרשות לפחות הם לא עשו מלאכתם, משיקולים זרים. האמת הפשוטה הזו תצוף, מזמן לזמן, והיא זו שתנגוס עוד ועוד באמון הציבור במערכת המשפטית ובגורמי אכיפת החוק.