עוד לפני קום המדינה, בשנת תש"ד (1944), קבעה מועצת הרבנות הראשית לארץ ישראל בראשות הרבנים הראשיים הרב הרצוג והרב עוזיאל, בתקנה שהתקבלה בהשתתפות רבני יישובים רבים, להעלות את גיל חיוב מזונות הילדים המוטל על אב מגיל שש שנים לגיל 15. הרבנות קבעה כך כדי להתאים את דיני מזונות הילדים על-פי ההלכה למציאות זמננו. לפני התקנה, אפשר היה לחייב אב במזונות ילדיו שהם למעלה מגיל שש רק על-פי דיני צדקה, וחיובים מדין צדקה שהטילו בתי הדין הרבניים ובתי המשפט לא נאכפו על-ידי שלטונות המנדט הבריטי.
מאז, קיימת מחלוקת שופטים ודיינים הן בתוך בתי הדין הרבניים הן בתוך בתי המשפט, אם התקנה יצרה מקור חיוב עצמאי שמוטל רק על אבות, או שתכלית התקנה הייתה ליצור מקור משפטי-הלכתי שמכוח יהיה אפשר לאכוף פסקי דין למזונות ילדים מעל גיל שש, אבל החיוב עצמו ימשיך להיות מדיני צדקה, ואם כן - אימהות בעלות יכולת כלכלית יהיו חייבות להשתתף בדמי המזונות הדרושים לקטינים.
בהמשך (1980) האריכה מועצת הרבנות הראשית לישראל את התקנה לגיל 18, ולאחר שש שנים חזרה הרבנות הראשית וקבעה כי החיוב המוטל על הורים לזון את ילדיהם מוארך עד לגיל 18.
מנהל בתי הדין הרבניים, הרב שמעון יעקבי, הציג את הסוגיה (יום ב', 30.11.15) לפני מועצת הרבנות הראשית ישראל ואף ציין את השינוי המשמעותי שחל במעמד האישה מאז תקופת המנדט. "קיים צורך לתת פרשנות עדכנית לתקנה כך שהיא תתיישב עם חוש הצדק ועם ערך השוויון", הסביר.
"הבהרה מפורשת של הסוגיה", אמר, "עשויה לסייע בפתרון סכסוכי גירושין, מאחר שהטלת סכומי חיוב גבוהים על-פי גישה הקיימת אצל חלק משופטי בתי המשפט לענייני משפחה יוצרת לעתים סרבנות גט ומרחיקה גירושין של בני זוג מסוכסכים".
בסיומו של הדיון אימצה הרבנות הראשית הצעת החלטה של נשיא המועצה, הרב הראשי לישראל
דוד לאו, וקבעה כי בעת פסיקת מזונות ילדים מכוח תקנת הרבנות הראשית צריכים "היושבים על מדין" - קרי: דיינים ושופטים - להתחשב הן ביכולת הכלכלית של אבות הן ביכולת כלכלית של אימהות.
החלטת הרבנות הראשית עשויה לייתר יוזמות חקיקה בנושא וצפויה להשפיע על הליך תלוי ועומד בבית המשפט העליון (בע"מ 919/15 פלוני נ' פלוני), הליך שהתבקשה בו התייצבות של היועץ המשפטי לממשלה.
