פרקליטות המדינה נמנעה בכוונה מלבקש במועד להגיש לבית המשפט העליון את עדותה של שולה זקן. זו משמעותו של תיקון לפסק הדין במשפט הולילנד, אותו פרסם (יום א', 21.2.16) בית המשפט העליון, המטיל את האחריות למחדל חמור זה על הפרקליטות בראשותו של שי ניצן - כפי שנטען ב-News1.

לאחר שהגיעה להסדר טיעון, העידה זקן שאהוד אולמרט ביקש משמואל דכנר לסייע לאחיו, יוסי אולמרט. דכנר נתן ליוסי 500,000 שקל, ולדברי זקן היא קישרה אותו עם אולמרט כדי שהאחרון יודה לו. אולמרט הורשע בידי השופט דוד רוזן בקבלת שוחד בדמות סיוע זה, אך בית המשפט העליון זיכה אותו והפחית 4.5 שנות מאסר מעונשו.

יצוין, כי ניצן היה מי שהחליט על ההסדר עם זקן ואישר אותו, שכן היועץ המשפטי דאז, יהודה וינשטיין, היה מנוע מלעסוק בענייניו של אולמרט (אותו ייצג בעבר). ניצן גם חתם אישית על הבקשה לבית המשפט העליון להגיש את עדותה של זקן בפרשת טלנסקי - בקשה שהתקבלה והביאה להרשעתו של אולמרט בתיק זה.

המדינה כתבה בעיקרי הטיעון שהגישה בתשובה לערעורו של אולמרט, כי במידת הצורך (דהיינו: אם בית המשפט העליון יטה לזכות את אולמרט בנושא יוסי), היא מבקשת להגיש כראיה נוספת את עדותה של זקן. השופטים העירו בדיון שאין זו הדרך להגיש בקשה שכזאת, וב-7.12.14 הגישה המדינה בקשה מסודרת ומנומקת.

בפסק הדין המקורי התעלם השופט ניל הנדל מבקשה זו של המדינה, אשר לא נדונה לגופה וממילא לא הוכרעה. הוא כתב: "המדינה לא טרחה להגיש בקשה סדורה ומנומקת לצירוף הראיה אף לאחר מכן. בשלב מסוים, כעבור מספר ישיבות, הודיעה המאשימה כי אם יש צורך להגיש בקשה, יש לראות את ההתייחסות בעיקרי הטיעון מטעמה כהגשת בקשה. התנהלות כזו אין להשלים עימה. בהינתן ההשקעה המרשימה של המדינה בניהול ההליך בפנינו, נראה כי דרך העלאת הבקשה לא נעשתה מתוך שכחה או רשלנות".

פסק הדין תוקן בנקודה זו לבקשתה של המדינה, וכעת אומר הנדל: "רק לאחר שעמדה זו הובהרה על ידינו, טרחה המדינה להגיש בקשה סדורה ומנומקת לצירוף הראיה בתאריך 7.12.2014. יודגש, כי בקשה זו הוגשה לאחר שכבר הוגשו עיקרי הטיעון מטעם המערער ולאחר שבאי-כוחו סיימו להשמיע את טענותיו באשר להכרעת הדין בפנינו בדיון בעל-פה. בהינתן ההשקעה המרשימה של המדינה בניהול ההליך בפנינו, נראה כי דרך העלאת הבקשה לא נעשתה מתוך שכחה או רשלנות".

הנדל - בהסכמת השופטים סלים ג'ובראן, עוזי פוגלמן, צבי זילברטל ויצחק עמית - אומר שהסכים לבצע את התיקון משום שאין בו כדי לשנות את מסקנתו בדבר זיכויו של אולמרט (אליה הצטרפו פוגלמן, זילברטל ועמית; ג'ובראן סבר בדעת מיעוט שיש לדחות את הערעור). הוא גם חוזר על קביעתו, לפיה לא היה מקום לקבל את הבקשה בשל העיתוי, מהות הבקשה והספק שמא היה צורך להחזיר את הדיון למחוזי כדי שידון בעדותה של זקן.

משמעות ההחלטה המתוקנת היא, שהנדל מסיר מעל עצמו ומעל חבריו את האחריות לכך שהבקשה כלל לא נדונה ולא הוכרעה, ומעביר אותה לכתפיה של הפרקליטות. כפי שהוא אומר, הן בפסק הדין המקורי והן בתיקון, "נראה כי דרך העלאת הבקשה לא נעשתה מתוך שכחה או רשלנות", כלומר: הפרקליטות החליטה בכוונה להגיש את הבקשה בצורה שלא תתקבל, וכך תימנע מבית המשפט העליון ראיה חשובה ואולי מכרעת באישום המרכזי נגד אולמרט.