אביחי מנדלבליט פעל כשורה בפרשת הרפז ואין במעשיו בה כדי למנוע את מינויו ליועץ המשפטי לממשלה. כך אומר שופט בית המשפט העליון, סלים ג'ובראן. בג"ץ פרסם (יום ג', 1.3.16) את הנימוקים לדחיית עתירותיהן של התנועה לאיכות השלטון ואומ"ץ נגד המינוי, חודש לאחר שדחה אותן.

לדברי ג'ובראן, לא נפל פגם בכך שוועדת האיתור בראשותו של הנשיא בדימוס אשר גרוניס המליצה על מועמד אחד בלבד, ולא על שלושה כפי שביקשה במקור השרה איילת שקד. ברירת המחדל היא מועמד אחד, מזכיר ג'ובראן, והממשלה הותירה לשיקול דעתה של שקד את קביעת מספר המומלצים (בתנאי שלא יעלה על שלושה). לכן, גם הסתפקות במועמד אחד עולה בקנה אחד עם החלטת הממשלה.

הצגת מועמד אחד בלבד לא כבלה את שיקול דעתה של הממשלה, שהייתה יכולה לדחות את מועמדותו של מנדלבליט ולבקש מהוועדה מועמד אחר - מוסיף ג'ובראן. שקד הייתה רשאית לשנות את הנחייתה לוועדה ולהסתפק במועמד אחד, כאשר נוצר מצב בו רק מנדלבליט קיבל את ארבעת הקולות הנחוצים, הוא מסיים בנושא זה.


מותר לבחור את מועמד רה"מ


עוד אומר ג'ובראן, כי לא הוצגו ראיות לתמיכה בטענה החמורה כאילו שקד הפעילה שיקולים זרים. הוא מזכיר שראש הממשלה ושר המשפטים זכאים להציע מועמדים משלהם, ושיהודה וינשטיין נבחר בידי הממשלה לאחר שוועדת האיתור דאז לא הציגה אף מועמד. "ברי כי אין מניעה שהמועמד שנבחר יהיה המועמד המועדף על ראש הממשלה או שר המשפטים, בפרט כאשר הוא נמצא מתאים", מדגיש ג'ובראן.

בעניין התנהלותו של מנדלבליט בפרשת הרפז אומר ג'ובראן, כי הממשלה לא הייתה צריכה לדון בהמשך כהונתו של מזכיר הממשלה, לאחר שווינשטיין קבע שאין מניעה שישמש כיועץ המשפטי. כשירות לתפקיד השני כוללת גם כשירות לתפקיד הראשון, שהדרישות בו חמורות פחות, והממשלה ממילא ראתה את התייחסותו של וינשטיין לפרשת הרפז כאשר בחרה את מנדלבליט. ועדת גרוניס הייתה רשאית שלא להכריע בנושא זה, שכן ממצאיו של וינשטיין (אשר סגר את התיק הפלילי והמליץ לדון בכשירותו של מנדלבליט למזכיר הממשלה) עמדו לנגד עיניה.

מבחינה מהותית קובע ג'ובראן על פרשת הרפז: "לא מצאתי כי יש באיזו מבין הטענות שמעלה העותרת כדי לגרוע מהתאמתו הערכית-נורמטיבית של מנדלבליט לתפקיד על-ידי ועדת האיתור. יוזכר, כי מדובר באדם אשר עבד בשירות הציבורי במשך שנים ארוכות, בתפקידים רבים ומגוונים, ולאורך כל שנותיו לא דבק בו כל רבב או דופי. על פני הדברים, אינני סבור כי בהתנהלותו בפרשת הרפז דבק בו דופי המעיד על פגם ערכי-נורמטיבי".


"פגם שעוצמתו נמוכה"


הוא מוסיף: "וינשטיין נמנע מלציין את סיבת הסגירה במפורש, אך למקרא החלטתו לסגירת תיק החקירה, דומה כי התיק נסגר, בין היתר, משיקולי חוסר אשמה... סבורני, כי מנדלבליט נהג כשורה שעה שהשהה את החלטתו בדבר העברת מסמך הרפז לידי היועץ המשפטי לממשלה וינשטיין למשך זמן קצר, כדי לשקול את העניין במהלך הלילה. עת אדם נתקל בסוגיה כה רגישה ובעייתית, מצופה ממנו לשקול את הדברים בכובד ראש ולקבל החלטה מושכלת, ולא 'לשלוף מהמותן' החלטות פזיזות".

לדברי ג'ובראן, "גם אי-הדיוקים הנטענים בחקירות במשטרה - שנערכו כארבע שנים לאחר אירועי פרשת הרפז והוכחשו לחלוטין על-ידי מנדלבליט - אין בהם, לדידי, כדי להעיד על פגם ערכי-נורמטיבי ברמה הפוסלת את מנדלבליט מלשמש בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. לכל היותר, מדובר בפגם שעוצמתו נמוכה בנסיבות המקרה, ואין בו כדי לגרוע מהתאמתו לתפקיד".

בנוגע לטענה לפיה מנדלבליט היה חייב בצינון בין שני תפקידיו אומר ג'ובראן, כי העדר התייחסות לכך בחקיקה איננו לקונה אלא שתיקה מדעת. כאשר המליצה ועדת גרוניס על מנדלבליט, היא החליטה שאין צורך בצינון. דווקא העובדה שגרוניס לא תמך במועמדותו, מלמדת שהסוגיה נבחנה ברצינות ונלקחה בחשבון בשיקוליה של הוועדה, הוא אומר. מנדלבליט מילא את תפקיד מזכיר הממשלה כמינוי מקצועי ולא כמינוי פוליטי, מה שמחזק את המסקנה שאין צורך בניגוד עניינים.

לבסוף מתייחס ג'ובראן לפגישותיה של שקד עם כמה מחברי הוועדה ואומר, שמוטב היה אילו היה נערכות בעת ובעונה אחת עם כל חבריה. אולם מאחר ש"חברי הוועדה מוחזקים כבעלי יושרה, והפגישות האמורות עם השרה היו גלויות ביומנהּ", אין בכך פגם המצדיק התערבות של בג"ץ.

השופטים נעם סולברג ויצחק עמית הסכימו עם ג'ובראן תוך תוספות משלהם (ראו ידיעות נפרדות), ואליהם הצטרפו השופטים יורם דנציגר וצבי זילברטל. את אומ"ץ ייצגו עוה"ד יובל יועז ואילנית שומרון; את התנועה לאיכות השלטון ייצגו עוה"ד אליעד שרגא ותומר נאור; את המדינה ייצגו עוה"ד אסנת מנדל, דנה בריסקמן ויונתן ברמן; את מנדלבליט ייצג עו"ד מייק בלאס; ואת לשכת עורכי הדין - עוה"ד צפריר נגבי ואריק קופמן.