את השיעור הראשון שלי בפוליטיקה מהסוג הציני ביותר קיבלתי זמן קצר אחרי שנבחרתי לכנסת ה-17, מפי שר בממשלה, שלא אנקוב כרגע בשמו, וזו הפעם הראשונה שאני מספרת על השיעור הזה בפומבי.
הזמן: יולי 2006, הנסיבות: ערב הפרטת בתי הזיקוק באשדוד, אני מגלה שבשקט-בשקט הוחלט לשנות את מתווה ההפרטה, כך שהזוכה במכרז יקבל לידיו את כל נכסי בתי הזיקוק
לצמיתות, במקום בחכירה ל-50 שנה כנהוג בהפרטות. כל הנכסים - משמע גם הקרקע, 1,100 דונם משובחים ליד הים. בקיצור, עיסקת נדלן לכל דבר.
לא הייתי מספיק מנוסה אז - אבל נאבקתי ככל יכולתי. בין היתר נפגשתי עם אותו שר אשר היה בידו למנוע את המהלך המטורף הזה.
סיפרתי לו על התוספת הפתאומית, על היעדר ההגיון שבה, על כך שהפרטת בתי זיקוק הופכת לעיסקת נדל"ן, על מסירת האדמות של הציבור במתנה לידי בעל הון אחד. "הרי למה מחכירים לחמישים שנה?" אמרתי לו, "כדי שנוכל בכל פעם לשקול מחדש אם אנחנו משיבים את האדמה הזאת לילדינו ולנכדינו. מילא, אנחנו. אבל למה לקחת מהדורות הבאים את מה ששייך להם?"
השר חייך אלי חיוך אבהי. "חמודה שלי," הוא אמר. "את צודקת במאה אחוז" כאן הוא עשה אתנחתא קצרה, והוסיף בחיוך דק: "אבל על ה --- (הוסיפו את המלה החסרה) שלי. ממילא אני לא אחיה עד אז".
הוא שלח אלי מבט מהורהר והוסיף: "אולי גם את לא"
ואז שקע בשרעף יותר עמוק, נאנח ואמר: "רק פרס יחיה".
ואכתוב זאת שוב, הפעם בצורת שיר:
חמודה שלי.
את צודקת
במאה אחוז.
אבל
על ה --- שלי
ממילא אני לא
אחיה עד אז.
אולי
גם את לא.
רק פרס
יחיה. על פרשת הפרטתם של בתי הזיקוק באשדוד תוכלו לקרוא בעבודה המצוינת שעשה עמית בן-צור במסגרת לימודיו בתוכנית למדיניות ציבורית למנהלים באוניברסיטת תל אביב. העבודה נושאת את הכותרת "
להביא את הצ'ק הכי גדול שאפשר", שהוא ציטוט מפי אייל גבאי, מי שהיה אז מנכ"ל רשות החברות הממשלתיות והיום מנכ"ל משרד רה"מ אצל נתניהו.
הטרגי מכל הוא שהפרטת קרקעות בתי הזיקוק הייתה רק היריה הראשונה לגרוע מכל, והוא "
הרפורמה במקרקעי ישראל", סעיף מסעיפי חוק ההסדרים 2009-2010. מדובר בהפרטה הגדולה ביותר בתולדות המדינה. בעצם, במילים פשוטות, הפרטת המדינה כולה, ומכירת קרקעותיה שהיום הן בבעלות הציבור כולו - לידיים פרטיות.
זאת תוך מינוף המיאוס הכללי שיש כלפי מנהל מקרקעי ישראל בגלל היותו גוף מסורבל ובירוקרטי - למהלך שהוא הרבה יותר דרמטי ובלתי הפיך מאשר "טיפול בביורוקרטיה" או "שחרור חסמים" כפי שמציגים זאת נתניהו ושטייניץ. בפועל, באמצעות "רפורמה" המפרקת את מנהל מקרקעי ישראל, יהפכו אדמות המדינה לסחורה עוברת לסוחר. הפתיון לציבור הוא האפשרות של פרטים לרכוש את הקרקע שעליה בנוי ביתם. אבל זה תהליך אשר בסופו יוחזקו אדמות המדינה בעיקר בידי בעלי הון, אולי בידי גורמים אינטרסנטיים שונים ומשונים בחו"ל (פונדמנטליסטים נוצריים? שייחים סעודיים? גורמי פשיעה בינלאומיים?).
ב
נייר העמדה היסודי והערכי שמפרסמת תנועת דרור ישראל (נוסדה בידי תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד) אחרי שנודעו פרטי הרפורמה בחוק ההסדרים, מצטטים מחברי המסמך גיל פלוטקין ואורי מתוקי את
חוזה המדינה בנימין זאב הרצל בנאומו בקונגרס הציוני החמישי, 1901: "העם לא יהיה רק המייסד, אלא גם בעליו של הקרקע לצמיתות. על-ידי זה אי-אפשר יהיה ליחידים להשתמש בו ברצון עצמם, באופן שאינו מתאים עם כוונותיו של המייסד. עלינו לדאוג גם להבא כי יהיה רכוש זה נשמר באמונה הכי גדולה, וכי יתנהגו בו בצמצום, בפחד, יותר מאשר בעוז". ההפרטה של הקרקעות היא מעשה אנטי ציוני. מהלך של מי שרואים את המדינה כעסק לכל דבר שיש למקסם את משאביו. בלי חזון, בלי ערכים, בלי עתיד. פשוט "להביא את הצ'ק הכי גדול שאפשר", ואחרינו - המבול. ממילא, על-פי אבחנתו המלומדת של השר, רק פרס יחיה.
מסמכים טובים ומקיפים נוספים שמתפרסמים בנושא הרפורמה במנהל הם זה של
החברה להגנת הטבע ואדם, טבע ודין, וזה של
מכון דש"א (דמותה של הארץ). אם אתם מכירים מסמכים נוספים שלחו טוקבק עם לינק.
אני קוראת לכולכם לפעול, ולהפגין מעורבות ציבורית ופוליטית גבוהה במיוחד, גם ברשת וגם בכל כלי אחר שיש בידיכם. אתם מוזמנים להגיב כאן, לנתח, לשלוח את הבלוג הזה לחבריכם, ולספר מה בכוונתכם לעשות. המעורבות שלכם חיונית כי רק מעטים בכנסת נאבקים נגד המהלך. אומנם זהו מאבק שחוצה מפלגות והוא משתרע משמאל ועד ימין, לרבות שומרי מצוות התוהים איך זה משתלב עם הצווי
"והארץ, לא תימכר לצמיתות" (ויקרא כ"ג, כ"ה). אבל מצד שני, זה הבייבי של ביבי. הגשמת "חזונו" במלוא מובן המלה. לכן זה הולך להיות קשה. בואו ננסה לעצור אותו.
