בית המשפט המחוזי בתל אביב ידון לגופן בבקשות לאשר תביעה נגזרת ב-2 מיליארד שקל נגד בכירי אי.די.בי בתקופת נוחי דנקנר ונגד משרד סומך-חייקין, רואה החשבון של הקונצרן. בית המשפט העליון ביטל (יום ד', 13.7.16) את ההחלטה שמנעה מראש הגשת בקשות לתביעה נגזרת, בנוגע לחלוקות בסך 1.25 מיליארד שקל שביצעה דיסקונט השקעות בשנים 2011-2012, לגביהן נטען שהיו אסורות משום שהתבססו על רווחים חשבונאיים ולא על רווחי אמת.

נשיא המחוזי, איתן אורנשטיין, הוציא צו חוסם המונע מראש את הגשת הבקשות, הן נגד רוכשי הקונצרן - אדוארדו אלשטיין (כיום בעל השליטה היחיד) ומוטי בן-משה - והן נגד בכיריה ורואי החשבון. בית המשפט העליון הותיר על-כנה את ההחלטה בנוגע לאלשטיין ובן-משה, וביטל אותה בנוגע לאחרים. מדובר בנוחי דנקנר, רפי ביסקר, חיים גבריאלי, אלי כהן, יצחק מנור, צבי לבנת, ניב אחיטוב, זהבה דנקנר, אבי פישר, דורי מנור, שאול בן-זאב, מרק שימל, משה ארד, עמי אראל ומישל דהן.

המשנה לנשיאת העליון, אליקים רובינשטיין, קובע תחילה, כי לאורנשטיין הייתה סמכות לתת צו חוסם למרות שאחת הבקשות הוגשה לבית המשפט המחוזי מרכז. לדבריו, היעילות מחייבת שכל העניינים יידונו בפני בית המשפט של ההסדר, המודע לפרטים ולהשלכות הרוחב של ההחלטות. "ככלל, במקרים של הסדרי הבראה או פירוק המתנהלים בקונצרן חברות, סבורני כי ראוי שכלל ההליכים יידונו בפני ערכאה דיונית אחת, שתרכז בידיה את הסמכות להכריע בכלל הטענות העולות כנגד כל אחת מן החברות בקונצרן", אומר רובינשטיין.

עוד מתייחס רובינשטיין לכך שהבקשות הוגשו רק לאחר שאושרה מכירת אי.די.בי לאלשטיין ולבן-משה, למרות שהעילות נוצרו מספר שנים קודם לכן. "נושה שלא נטל חלק בהסדר שנערך ולא פעל למימוש זכויותיו במסגרת ההסדר במועד, וההסדר אושר, החמיץ ככלל את האפשרות לתבוע את חובו מן החברה, והדבר נתון כמובן לשיקול-דעתו של בית המשפט שלהסדר, האמון על פרטיו
ומודע להשלכות הרוחב של טענות כלפי החברה ולנסיבות הנשיה הספציפית", הוא אומר.

במקרה הנוכחי, היו איתותי אזהרה כבר חמש שנים לפני ההסדר, ולפיהם קבוצת אי.די.בי מחלקת דיבידנדים מרווחים חשבונאיים - מצטט רובינשטיין שורה של פרסומים בתקשורת. "כדי לאפשר הגשתה של תביעה נגזרת, לא יהא זה בלתי סביר לדרוש שבעל מניות יגלה מידה של עניין במניות אשר בבעלותו, למצער בידעו שמתגבש הסדר חוב בקונצרן החברות בו הוא מושקע", הוא מעיר.

בסיכום הפרק הנוגע לאלשטיין ובן-משה, מגיע רובינשטיין למסקנה שהיה זה נכון שלא לאשר הגשת תביעה נגזרת בשל האירועים שקדמו להסדר. זאת, הן בשל העיכוב הניכר בהגשת הבקשות, והן כדי "למנוע בירורן של תביעות, העלולות לשמוט את הקרקע מתחת להסדר הנושים המורכב והעדין, או למצער לערער
את יציבותו".

כאמור, עמדתו של רובינשטיין שונה ביחס לנושאי המשרה ולרואי החשבון. הוא מסביר: "סבורני, כי הוצאתו של צו חוסם כלפי תביעות נגד בעלי תפקידים בגין אחריותם האישית, עלולה לייצר תמריצים שאינם ראויים, ולהוביל למצבים בהם בעלי תפקיד היודעים כי חטאו בתפקידם, יקדמו הסדרי חוב בחברות המצויות בקשיים כלכליים כדי לזכות מן ההפקר, ולהבטיח כי לא יידרשו ליתן את הדין על מעשיהם או מחדליהם בבוא היום. זאת, כמובן, אין מקום לעודד". עוד הוא אומר, כי יש לנקוט זהירות רבה בהוצאת צו חוסם, ובעוד הצעד היה מוצדק לגבי בעלי השליטה החדשים - הוא אינו מוצדק לגבי נושאי המשרה ורואי החשבון מתקופת דנקנר.

השופט יצחק עמית סבר, כי יש להותיר את הצו על-כנו גם לגבי הנתבעים האחרים, אך השופט נעם סולברג הצטרף לרובינשטיין וכך נפסק.