איום המנהרות מרצועת עזה היה מוכר לדרג המדיני והביטחוני, שאף הגדירו אותו כאיום אסטרטגי - אך הפעולות להתמודד לא היו מתוכננות ומסודרות, ולא עלו בקנה אחד עם האיום. כך קובע (יום ג', 28.2.17)
מבקר המדינה,
יוסף שפירא, באחד משני הפרקים המרכזיים בדוח שלו על מבצע צוק איתן. הפרק האחר עוסק בתפקודו של הקבינט לפני המבצע ובמהלכו, וגם בו התגלו ליקויים קשים.
שפירא קובע, כי ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, ושר הביטחון דאז, משה יעלון, לא הציגו לקבינט מידע מלא על איום המנהרות, אלא עשו זאת בצורה לקונית וספוראדית, שלא עלתה בקנה אחד עם כך ששניהם קבעו שמדובר ב"איום אסטרטגי". הוא מאשר, כי היה זה השר
נפתלי בנט שדרש שוב ושוב לקבל מידע על האיום ועל ההתמודדות מולו, דרישות שהביאו לבסוף את נתניהו להורות ליעלון להציג תוכנית מסודרת אל מול המנהרות - רק ערב מבצע צוק איתן.
שפירא קובע: "איום המנהרות לא הוצג לקבינט במפורט אלא באמירות כלליות ומעטות בלבד, שלא היה בהן כדי להביא את חומרת האיום והיקפו למודעות שאר שרי הקבינט. רק בשילוב הדברים שנמסרו בדיון הקבינט ב-30.6.14 ובדיון הקבינט בתחילת יולי 2014 ניתן היה להבין את מהותו של האיום. כאשר נזכר איום המנהרות בדיוני הקבינט, שרי הקבינט לא הביעו התעניינות, לא ביקשו הרחבה בנוגע אליו ולא ביקשו שצה"ל יציג להם את היערכותו לטיפול באיום". עוד מצא שפירא, כי נתניהו, יעלון והרמטכ"ל דאז,
בני גנץ, לא וידאו שקיימות בצה"ל תוכניות מבצעיות ללחימה במרחב רווי מנהרות ולהתמודדות עימן בלחימה.
שפירא מזכיר, כי כבר בשנת 2007 קבע קודמו,
מיכה לינדנשטראוס, כי הטיפול במנהרות בשנים 2004-2001 היווה "כישלון מתמשך". בביקורת הנוכחית נמצא, כי אף שעוצמת האיום גברה בשנים שעברו מאז פרסום הדוח, ובשנת 2013 קבעו נתניהו וגנץ שמדובר באיום אסטרטגי - נמצאו ליקויים בכל מרכיבי ההתמודדות של צה"ל ומערכת הביטחון עם האיום. לא נעשה מאמץ מספק לגבי איום זה, וגם כאשר נעשה מאמץ - הוא היה מאוחר ולא נתן מענה, שייתכן שניתן היה להשיגו לפני מבצע צוק איתן אילו התקיימו מאמצים מוקדמים יותר.
ליקויים במודיעין, בתוכניות ובטכנולוגיה
בשנים שקדמו למבצע צוק איתן הושקעו אומנם מאמצי איסוף מודיעיניים רבים בהתמודדות עם איום המנהרות, אך הם לא היו מאמץ כולל ומשולב של כלל המערכים והיחידות באמ"ן. ולא הלמו את התפתחות איום המנהרות והגדרת חומרתו. רק בסוף שנת 2013, לאחר שנחשפו בשטח ישראל בתוך שנה שלוש מנהרות מרצועת עזה, הגביר אמ"ן משמעותית את ההתמודדות שלו עם איום המנהרות, וכך נהג גם השב"כ.
בנושאי בניין הכוח והכנת התוכניות המבצעיות אל מול המנהרות, נמצאו ליקויים מהותיים במוכנות של צה"ל. זאת, בשל העדרן של תפיסות מבצעיות מטכ"ליות ותורות זרועיות וחיליות לפני מבצע צוק איתן, בשל הכשרה לקויה ובשל הצטיידות חסרה באמל"ח הדרוש, בשל העדרן של תוכניות מבצעיות ללחימה במרחב רווי מנהרות ולהתמודדות עימן תוך כדי לחימה, ובשל מוכנות נמוכה של חיל-האוויר לטפל באיום. כל אלה הביאו לכך שכוחות היבשה והאוויר נאלצו להתמודד עם איום המנהרות במהלך "צוק איתן" בלא שהוכנו לכך כראוי. רק תוכנית "הגנה קדמית" שהוכנה ברגע האחרון, עוז הרוח התושייה והיוזמה של המפקדים והחיילים, אפשרו לצה"ל להילחם במרחב רווי המנהרות ברצועת עזה, לחתור למילוי משימתם ולטפל כמיטב יכולתם במנהרות - קובע שפירא.
בדוח מודגשת במיוחד ההתנהלות של מערכת הביטחון לפני מבצע צוק איתן, שלא נתנה מענה מספק לצורכי הביטחון של תושבי עוטף עזה. לא רק שמרכיבי הביטחון ביישובי עוטף עזה לא חוזקו לפני המבצע, אלא שהם אף קוצצו, לרבות היקף הכוחות להגנת היישובים. הדבר חמור בעיקר נוכח היכולת המוגבלת שהייתה לצה"ל לפני המבצע לאתר את המנהרות ההתקפיות שחדרו מגזרת עזה לשטח ישראל. הדבר פגע קשות בתחושת הביטחון של תושבי היישובים בעוטף עזה, מציין שפירא.
בהיבט הטכנולוגי נמצא, כי עד שנת 2010 התמודדו גופי המחקר והפיתוח בצה"ל עם איום המנהרות באופן צר, תוך שימת דגש בעיקר על יכולת הגילוי והאיתור ועל מערכת מרכזית אחת. לאחר כישלונה של מערכת זו בשנת 2010, אומנם החלו גופי המו"פ בצה"ל ובמשרד הביטחון לפתח מענה רחב ומעמיק יותר לאיום, אך בקצב שלא תאם את התפתחות האיום ואת הצורך המבצעי, וכן תוך מתן קשב מועט לתחומים מרכזיים בהתמודדות ובקרה לקויה של המטכ"ל. העדר המענה לאיום בתחום המו"פ הביא לכך שיחידות בצה"ל יזמו פעולות עצמאיות, אשר חלקן הביאו להתפתחות יכולת משמעותית, שהיא ששימשה את הכוחות במבצע צוק איתן.
שפירא מציין לחיוב את המאמצים הרבים שעושים צה"ל ויתר גופי מערכת הביטחון מאז מבצע צוק איתן כדי לשפר את התנהלותם בכל התחומים שעסקה בהם הביקורת בפעולות לבניין הכוח, במאמצי המודיעין ובחיפוש פתרונות טכנולוגיים, ואת ההתקדמות שחלה בכל אחד מתחומי העשייה.
צה"ל קבע לעצמו את היעדים
בפרק על הקבינט נמצא, כי בשנה הראשונה לפעילותו בממשלה הקודמת (2014-2013), הוא לא קיים דיונים לקביעת יעדים אסטרטגיים בנוגע לרצועת עזה. כאשר כבר קיים הקבינט דיון כזה, הוא בחן חלופות מוגבלות בלבד, שנגעו רק במדרגות חומרת הפעילות הצבאית, ולא דן בחלופה מדינית או במצב ההומניטרי הקשה ברצועה, שמערכת הביטחון העריכה, כי עלולות להיות לו השלכות על ישראל.
קביעת היעדים האסטרטגיים, שנעשתה לאחר שצה"ל הציג לקבינט את התוכניות המבצעיות לרצועת עזה, הביאה לכך שצה"ל נדרש לקבוע לעצמו את יעדיו ולהכין תוכניות אופרטיביות שאינן נגזרות מיעדים של הדרג המדיני בנוגע לרצועת עזה, אלא מיעדים שקבע לעצמו. לפיכך, הדיון בקביעת יעדי הדרג המדיני והאסטרטגיה שלו בנוגע לרצועת עזה, לאחר שכבר אושרו התוכניות המבצעיות לעזה, מהווה ליקוי, שכן הוא חורג מן הסדר הנכון של תהליכי קבלת ההחלטות.
עוד מצא שפירא, כי מידע משמעותי והכרחי שנדרש לשרי הקבינט לצורך קבלת החלטות מיטביות - דוגמת מידע על פעילות עוינת משמעותית ואסטרטגית שעמדה לצאת מהרצועה, על פערי מודיעין משמעותיים שהיו אז בגזרה ועל מגבלות שהיו אז בתקיפות אוויריות ברצועה - לא הובא לפני השרים באופן מספק בדיונים שקדמו למבצע צוק איתן. זאת, אף על-פי שמידע זה עמד לרשותם של נתניהו, יעלון, גנץ, ראש אמ"ן דאז,
אביב כוכבי, וראש השב"כ דאז,
יורם כהן.