הנה בא הדבר הזה שהורג לא רק יהודים

הכנס על האנטישמיות החדשה התקיים באוניברסיטת חיפה ימים אחדים לאחר שאנטישמי חדש ותומך מובהק בהסתה ובטרור, שייח' ראא'ד סלח, נתן שם הופעה – הופעה סגורה, בתוך הקמפוס, שעל יהודים נאסרה הכניסה אליה. פרופ' אילן גור-זאב, במענה לאחת השאלות מהקהל לאחר הרצאתו, אמר שהוא נגד איסור כניסה לאירועים כאלה; צריך לנהל דיאלוג, ולדעת להתמודד עם אנשים כמו ראא'ד סלח. השם המפורש, אגב, לא הוזכר – כדי שלא ליצור את הרושם שמדובר בערבי ובמוסלמי. המילה "טרור" שימשה כסמן למי שהתקשה בהתרשמות.

אילן גור-זאב הוא הדוגמה האחרונה בגלריה של אינטלקטואלים, שנפל להם האסימון ושהרגישו כי השמאלנות הפוסט-קולוניאליסטית העיוורת נמצאת על מדרון חלקלק, שאין מנוס אלא להגדירו כ"אנטישמיות החדשה". החדשה האמיתית כאן היא, שהנושא הזה מקבל הכרה ולגיטימציה לדיון באקדמיה. עד עכשיו המונופול על הנושא היה בידי המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ובידי מכון וידאל ששון באוניברסיטה העברית בראשותו של פרופ' ויסטריך. הכנס בחיפה מסמן מפנה.

"ההגנה על מדינת ישראל בעת הזאת היא הגנה על האנושות ועל האנושיות", אמר לי גור-זאב במסדרון מול אודיטוריום הכט.
שאלתי, אם אדם שעושה זאת לא הופך בעל כורחו לציוני.

"אפשר לעשות זאת בלי להפוך לפטריוט ציוני. בעולם הפוליטי ההיסטורי הקונקרטי קיים ציבור – אזרחי ישראל, עם צרכים מסוימים – וכשאני רואה את העוול בהתקפה הזאת של האנטישמיות החדשה, אני יוצא להגן גם בעניין הזה".

שאלתי, אם הוא מתחיל להרגיש את הלחץ בסביבה האינטלקטואלית והפוליטית שלו.

"אוה! מוחקים אותי מכל אתרי האינטרנט. זה התחיל מאז שהתחלתי להציג את העמדות החדשות שלי, שזה בערך לפני שנתיים".

פרופ' גור-זאב ידוע בתורה שפיתח בעבר למען טיפוח "הגלותיות". ידידיו טוענים, שגם אז הוא לא הובן כהלכה. ובכל זאת, הוא מודה ש"רוב רובה של העבודה שלי מהעבר משתלבת באנטישמיות החדשה".

ייתכן שדווקא הרגישות שלו כמי ששותף להגות הפוסט-ציונית, היא שהביאה אותו לתחושה שכל התורות מתאחדות לנקודת כבידה אחת – נגד ישראל, הציונות והיהודים: "מדובר במגמה שהמנעד שלה מתחיל מהפוסט-קולוניאליזם, המעודד רגישות לאחר ולקורבן; ובקצה השני שלה יש עידוד להתנגדות ולהצדקת הטרור", הוא אמר בהרצאתו המבריקה. "היסוד הוא רוחני, תיאולוגי ופילוסופי. אין אפשרות לשוויון נפש נגד הטרנספורמציה של הצייטגייסט הנוכחי (וזה אחד המשפטים הפשוטים יחסית – א"ל). הפוסט-קולוניאליזם מחנך להתנגדות למהות הכובשנית של המונותיאיזם של המערב. הוא שואף להנחיל את הגאולה בדמות האוטופיה האוניברסלית. וישראל במסגרת הזאת, נתפסת כמייצגת האלימה של הכוחנות של המערב. ההתנגדות למונו-תיאיזם, לפאלו-צנטריזם, האחרוּת המינית – כל המנסרות האלה מובילות להתנגדות לישראל. האנטישמיות החדשה מוצאת את ביטויה כאלטרנטיבה רוחנית. בעולם שגלתה ממנו הקדושה – ההתנגדות לישראל היא הגורם המאחד".

פרופ' דני גוטווין וא.ב יהושע, שגם הם דיברו בכנס, נראו כמי שהנושא אינו בוער בעצמותיהם. זה בלט כי כל אחד מהם גייס את הדיון באנטישמיות החדשה, שבהיותה "חדשה" הם פחות או יותר כפרו, לדיבור על האג'נדה הרגילה שלהם. גוטווין נלחם במפלצת הקומוניסטית של הניאו-ליברליזם. לכן האנטישמיות החדשה, מבחינתו, היא תוצר של הניאו-ליברליזם. ואילו א.ב יהושע חותר לזהות ישראלית חילונית מנותקת מיהדות הגולה, ולכן הוא מדבר על ההתקפה של האנטישמיות החדשה נגד החיבור שבין ישראל ליהדות העולם.

אבל גור-זאב ופרופ' ברנרד האריסון האנגלי מבינים בדיוק מה חדש ומה קרה מאז 2001. היהדות, לפי גור-זאב, נתפסת היום במערב כבסיס האתנוצנטריות והקולוניאליזם.

אחר כך שאלה המנחה: האם זה בכלל משנה למה שונאים אותנו? האם זה משנה אם שונאים אותנו מפני שהיהודים הם האחר של המערב או

מפני שהיהדות היא מקור תרבות המערב?

לגור-זאב יש בעיה, משום שכפי שאמר לי – מרכס מאוד חשוב לו. אבל הוא גם מכיר בכך שמרכס הוא אחד המקורות של האנטישמיות החדשה. "מהו סודו של הרוע הקונקרטי בעולם?" מצטט גור-זאב את מרקס. "מהו הבסיס החילוני של היהדות? סחר מכר. ואלוהיה החילוני – הממון. האמנסיפציה מהסחר מכר ומהממון, דהיינו מהיהדות, היא השחרור של דורנו, על-פי מארכס".

"האנטי-ישראליות היום", אומר גור-זאב, "היא עבודת קודש. מדינת ישראל הופכת בתפיסה הזאת לישות כוחנית דמונית, ולהתנגדות לה מוענקת משמעות החורגת ממספר המחסומים בשטחים. המאבק נגד ישראל הופך למאבק שהכל מגויס בו להצלת הנפש המערבית. המחיר לישועת נפשו של המערב הוא שנאה עצמית – שנאה עצמית עיוורת של המערב וזאת כדי להתמרק מהמהות היהודית שלו".

גור-זאב מתאר את האנטישמיות החדשה כאפופה "קנאות מטורפת", במסגרת של מעין-דתיות, "ומכאן המחויבות המוחלטת של האנטישמיות החדשה. היא מלווה ברוחניות אלטרנטיבית, וזו דרכו של המערב לפגוש את עצמו מחדש ולהיטהר. הביקורתיות הפכה לשנאה עצמית".

המענה, לפי גור-זאב, הוא חינוך לאהבת החיים, לקיחת אחריות, חינוך לאומץ – כאלטרנטיבה למה שהוא מכנה "עידן קץ החיים", שמשמעותו שכרון חושים, שכחה עצמית ושכחה בכלל.

פרופ' ברנרד האריסון הזכיר בהקשר של הדיון באנטישמיות, כי אם אתה הולך לאכול עם השטן – קח איתך כף עם ידית ארוכה. הבעיה היא שבישראל הצפופה אתה יכול לנהל מגעים עם המקל הכי ארוך, ועדיין תתחכך באפו של גדעון לוי, של יוסי שריד, או בישבניהם של עדי אופיר וחיים דעואל לוסקי הידוע גם כיעיש רעואל סטוצקי.

"בשנות ה-60' התגבשה התפיסה, שלכל דעה קדומה יש אותו מקור" - פתח האריסון את הרצאתו. "הגזענות, הסקסיזם, האייג'יזם (אפליה נגד קשישים), האליטיזם וכו'. והסיבה לכך, לפי התפיסה הזאת, היא האינטרס הקיים לשמור על מבנה הכוח". האריסון הוא אחד החוקרים הבולטים בתחום האנטישמיות. ספרו "עלייתה המחודשת של האנטישמיות – ישראל, היהודים והליברליזם" יצא לאור בשנת 2006.

"כך יוצא, שהאינטלקטואלים רואים באנטישמיות רק עוד ביטוי של גזענות. מדובר בהתבוללות של האנטישמיות בתוך הגזענות. אסור אפוא להדיר יהודים משום מקום ומוסד. ואז בא הטיעון, שאם היהודים מעלים שוב את נושא האנטישמיות – הם עושים זאת מתוך אינטרס פוליטי. ההתנגדות לכך נובעת מהטענה, שהדיבור על האנטישמיות גורם לדחיקה והדרה של מצוקות 'האחרים' האחרים.

נימוק נוסף בא להאשים את היהודים שהם בעצם מקור האנטישמיות, בכך שהם תופסים את עצמם כעם הנבחר. כך יוצא שהיהודים הם כאילו אדריכלי ההדרה של עצמם מהכלל האוניברסלי השוויוני, וכיוצא בזה הם גם אדריכלי האנטישמיות עצמה. גזענות היא הרעיון המתנגד לחברה המכלילה. הציונים, לפי התפיסה שנוסדה בשנות ה-60', מייצגים רצון לייחודיות ויציאה מהכלל (לכן הם גזענים)".

האריסון הוא ג'נטלמן אנגלי המדבר במהירות במבטא מהוקצע, לבוש חליפת בז' ומעוטר בזקן לבן גזוז היטב, עורו כהה משיזפון. שתי האמירות החשובות שלו הן, שבעלי דעות קדומות, השונאים נשים או סקוטים, שונאים אותם על בסיס של אחד על אחד, ולא משום שמדובר בקבוצה בזויה. הבוז והשנאה משחררים מהפחד. את היהודים שונאים על בסיס קבוצתי. "אך יש צורה חמורה במיוחד של דעה קדומה והיא מופנית באופן כמעט מוחלט רק נגד ישראל. זו הדעה הקדומה מבוססת-התבהלה, כלומר דעה קדומה שמונעת על-ידי פניקה.

האמונות שביסודה הן כדלהלן: שהיהודים פועלים להשגת שליטה על העולם ולערעור יציבות העולם; שהיהודים הם חלק ממזימה לשלוט בגויים; שהיהודים מהווים איום תמידי לכל חברה שבתוכה הם חיים. המאפיין את האמונות האלה – שאין להן כל קשר למציאות. אין שום דבר דומה לדעה-הקדומה מבוססת-התבהלה. זוהי פנטסיה פרנואידית. הקשר שלה למציאות הוא כמו האמונה בעב"מים. אך הפחד שנמצא מתחת לפנטסיה הוא אמיתי".

האריסון מזכיר את האנטישמיות המניכאית, הרואה ביהודים את כל הרשע שבעולם, ומכאן גם הבהלה מן המדינה היהודית כקולקטיב. "הרבה אנשים שאומרים שיש בעיה יהודית, יגידו גם שכמה מחבריהם הטובים ביותר הם יהודים. הליכה לעבר הג'נוסייד מייצגת פתרון לבעיה של קולקטיב. זהו פתרון סופי, זוהי מלחמה נגד רוע אפוקליפטי, שלהתמודד איתו אפשר רק בדרך אחת – להשמידו.

"האנטישמיות של שנאת יהודים כפרטים על בסיס סטריאוטיפי דעכה. האנטישמיות שלא דעכה היא האנטישמיות המניכאית, שהיא המקור לדעה הקדומה מבוססת-התבהלה. דהיינו, ראיית היהודים כאומה רבת כוח שכולנו בובות שלה, שכולנו קורבנות הרוע שלה. אחמדינג'אד בנאומו באו"ם ביטא את האנטישמיות הזאת: הוא אמר שכבודם של האמריקנים, היושרה שלהם וכבודם של האירופים נפגעו על-ידי קבוצה קטנה... האומה הגדולה נדרשת לציית לקבוצה הקטנה, המודרכת על-ידי הרשת הציונית.

"אלא שמאז שנת 2001 התפשטה במערב רטוריקה, שכבר לא ניתן להבדילה מזו של אחמדינג'אד. הפרופסורים וולט ומירשהיימר אינם שונים כל כך באמירות שלהם מאחמדינג'אד. ברטוריקה של השנים האחרונות ניתן למצוא את כל האלמנטים של דעה-קדומה מבוססת-תבהלה, המכוונת במקום ליהודים – לציונים. מדינת ישראל נחשבת לנאצית, כיוון ש'נאצי' הוא אב-טיפוס של רשע. באנגליה מוצגת עכשיו הצגה של קרול צ'רצ'יל 'שבעה ילדים יהודים'. היא עוסקת בשאלה כיצד מסבירים הורים לילדיהם את מה שהיהודים עושים בעזה".

האריסון נוטה לחשוב, שאין מדובר באנטישמיות חדשה, אלא "בתחיית האנטישמיות בצורה הדומה לזו שהייתה לפני השואה, אלא שעכשיו היא באה מהשמאל. כמובן שאחד המאפיינים שלה הוא ההכחשה שבכלל מדובר באנטישמיות. סימני ההכחשה הם אלו: ההתקפה אינה מכוונת נגד יהודים אלא נגד ציונים; כולם יודעים שהאנטישמיות מתה; אנחנו מתנגדים לכל צורה של גזענות ורק טוענים נגד פשעי ישראל; והגירסה האחרונה מודה, שהביקורת על ישראל גורמת לאנטישמיות, אבל אינה רואה בכך כל רע, שכן דבר זה מייצר אקלים של בידוד סביב ישראל.

"אכן, שטף ה'ביקורת' נגד ישראל, שהפך למפל של אנטישמיות – לא מקדם שלום, אלא רק מעורר פחדים בישראל. כמו שאמר לי ידיד ישראלי: 'השאירו אותנו מתנדנדים לבד ברוח'".

והאריסון הוותיק סיים באזהרה: "זהו סחף לעבר פאשיזם חדש. אסור לשכוח שהפאשיזם הישן הרג בעבר לא רק 6 מיליון יהודים אלא עוד הרבה הרבה אחרים".