הודעת בית המשפט העליון בשבוע שעבר שהדיון בערעור שהגיש
נוחי דנקנר לבית המשפט העליון על הרשעתו במחוזי בת"א בהרצת מניות חברת אי.די.בי אחזקות, ייערך רק בעוד שנה (ב-23 באפריל 2017) זוכה לביקורת בקרב מומחים במשפט פלילי. פרופ' אורן גזל-אייל, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה ומומחה במשפט פלילי, מכנה את המצב שנוצר עקב העומס על בית המשפט העליון, "שערורייתי".
לדבריו, "במצב שבו נאשם נאלץ לחכות שנה לערעורו, הערעור מאבד חלק גדול מערכו. אם הוא יזוכה בערעור, הוא ייהנה מהזיכוי רק לאחר ששנה או יותר הוא הסתובב עם אות הקלון של הרשעה פלילית וההשלכות המשפטיות והחברתיות של מצב זה (כמו איסור יציאה מהארץ או מגבלות על תפקידים אותם הוא יכול לשאת וכיוב'); אם הוא יורשע, הרי שלעונש שהוטל עליו יתווספו עוד שנה או יותר של חוסר ודאות, מתח וסבל, ומועד יציאתו מהכלא, כשההליך הפלילי מאחוריו, יידחה גם הוא משמעותית".
דנקנר ימתין לדיון בערעורו כשהוא אדם חופשי. זאת, לאחר שהעליון קיבל את בקשתו לעיכוב ריצוי המאסר של שנתיים שנגזר עליו ע"י השופט
חאלד כבוב, עד להכרעה בערעורים שהוגשו בתיק - הערעור של דנקנר על הרשעתו ועונשו, והערעור שהגישה המדינה על קולת העונש.
אבן ריחיים על הצוואר
פרופ' גזל-אייל אומר כי פער הזמן הגדול בין מועד הגשת הערעור ועד הדיון וההכרעה בו מביא לכך שלעתים נאשמים מעדיפים להתחיל לרצות את עונש המאסר באופן מיידי וכלל לא לערער על ההרשעה, או לערער, אך להתחיל לרצות מיד את עונשם, בלי לבקש את עיכוב ביצוע העונש. "כאשר נאשם מחליט להתחיל לרצות את עונשו באופן מיידי זה מעקר במידה רבה את הערך המעשי של הגשת ערעור ופוגע בזכותו להעמיד את ההחלטה לביקורת של ערכאת הערעור", הוא מציין.
פרופ' גזל-אייל מזכיר בהקשר זה את ראש רשות המיסים לשעבר,
ג'קי מצא, ואת עו"ד אביגדור (דורי) קלגסבלד, שהוטלו עליהם עונשי מאסר קצרים והם החליטו להתחיל ולרצות אותם באופן מיידי, בלי להמתין לערעור. זאת, כדי שיוכלו לסיים את הסבל הכרוך בניהול ההליך הפלילי מהר ככל האפשר.
"זה שיש דוגמאות לכך שנאשמים מחליטים לרצות את המאסר מיידית ולא לערער או לא להמתין להכרעה בערעור, מלמד על הבעייתיות הרבה בכך שחולף זמן רב בין מועד גזר-הדין בערכאה הדיונית לבין מועד הדיון וההכרעה בערעורים", אומר פרופ' גזל-אייל. "הדוגמאות האלה גם מהוות תשובה למי שאולי יטענו כי שהנאשמים נהנים מחלוף הזמן ורוצים למשוך את הזמן עד שהם נכנסים לכלא. ההרשעה יושבת כאבן ריחיים על צווארם. הנטל על הנאשמים הוא ברור והם נמצאים בסטטוס קשה. הציפייה לסיום ההליך במצב כזה היא מאוד קשה".
ח"כ עו"ד
רויטל סויד, (
המחנה הציוני), לשעבר סנגורית, אומרת גם היא כי ברמת העיקרון כאשר ניתן גזר-דין והערעור עליו נדון רק שנה או שנה וחצי לאחריו, יש בכך פגיעה מאוד גדולה גם באינטרס הציבורי וגם בנאשם. לדבריה, "ישנה פגיעה באינטרס הציבורי, כי בסופו של דבר האינטרס הוא שמורשעים ישלמו את חובם לחברה וירצו את העונשים בסמוך לעבירה שביצעו, ולא שנים רבות אחרי ביצוע העבירות. מבחינת הנאשם, האינטרס לסיום ההליך הוא גדול מאוד משום שנגרם לו עינוי דין גדול. הוודאות עבור נאשם היא מאוד חשובה".
עומס בלתי סביר המצב הזה הוא אולי שערורייתי, אבל האחרונים שאפשר לבוא אליהם בטענות הם שופטי בית המשפט העליון שכורעים תחת עומס עבודה עצום ונאלצים לכן לקבוע דיונים בטווחי זמן גדולים. משפטן ששוחח עם "
גלובס" היום, אומר את מה שרובנו כבר יודעים, כי "עומס התיקים בעליון הוא פשוט מטורף, והמקרה של דנקנר הוא מקרה מייצג ואיננו חריג. עם זאת, אותו משפטן טוען שבסוגיות חוקתיות, דן בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, באופן מהיר יותר מאשר בערעורים דוגמת ערעור דנקנר והערעור הנגדי של המדינה".
לדברי ח"כ סויד, "מערכת המשפט נתונה בעומס רב ושאיננו סביר. לא בכדי שופטים פורשים בפרישה מוקדמת. השופטים מקדישים את כל חייהם, מבוקר ועד לילה וחוזר חלילה, לעבודתם והם עושים זאת בצורה מאוד מוצלחת. הגענו למצב של ריבוי משפטים וריבוי תיקים, והכל מתנקז לבית המשפט העליון שהוא גם בית משפט חוקתי, גם מינהלי, גם פלילי וגם אזרחי".
מהו הפתרון?
"הפתרון הוא בהוספת תקנים. בבית המשפט העליון צריכים להיות יותר שופטים, ובכלל צריך יותר שופטים מדינת ישראל בכל הערכאות".
אולי צריך בית משפט לחוקה כדי שהנטל יחולק?
"אנחנו נמצאים בתקופה מאוד רגישה למערכת המשפט ולשלטון החוק, ולכן אני לא הייתי מזעזעת את המערכת בשום צורה שהיא או באופן שעלול להחליש אותה".
מדוברות בתי המשפט נמסר בתגובה: "מועד הדיון נקבע בהתאם לאילוצי יומן בית המשפט העליון, המצוי תחת עומס רב. בהקשר זה ראוי להדגיש כי מדובר במספר ערעורים קשורים בעלי היקף נרחב ביותר, המצריכים הכנה רבה ומורכבת והקצאת זמן שיפוטי רב. עוד ראוי להדגיש כי עונשי המאסר אשר נגזרו על המערערים עוכבו עד להכרעה בערעורים".
