אנשי עסקים ידועים שרכשו בשנת 2010 את רשת האופנה קונספט עשו זאת בלא בדיקת נאותות, עצמו עיניהם מלראות את מצב הרשת והטעו במכוון את בנק דיסקונט ובנק לאומי שאמורים היו להלוות להם 48 מיליון שקל. כך קובעת שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, דפנה אבניאלי.

הרשת - זכיינית לי קופר ובלו בירד - הייתה בבעלותו של גידי גולדפינגר, שבמשפט התברר שהוא חי כעת בסין. כאשר עמדה לקרוס בשל חובות בסך 73 מיליון שקל, היא נמכרה לקבוצת שארגן רו"ח פרופ' חיים אסיאג, שהיה בעבר מבכירי עולם החשבונאות וכיום מעורב בעסקים רבים. הוא צירף אליה את אחיו, יזם הנדל"ן חנן אסיאג; יזם ההיי-טק יאיר גולדפינגר, אחיו של גידי; ואת דוד עיני, מבעלי יבואנית הרכב UMI. ביקורתה הקשה של אבניאלי מופנית כלפי כל הארבעה: "ניסיון לעצימת עיניים ולהטעיה מכוונת של הבנקים, כי מדובר בעסקה שתהיה כדאית גם להם".

הרוכשים תבעו מהבנקים 25 מיליון שקל, בטענה שביצעו כלפיהם עוקץ בכך שהלוו רק 20 מיליון שקל, סירבו להעמיד את יתרת המימון ובכך הביאו לקריסתה של קונספט. אולם אבניאלי קבעה שהבנקים נהגו כיאות, ויש לברך אותם על כך דווקא בימים אלו, כאשר ועדת חקירה פרלמנטרית בודקת את מתן האשראי ללווים גדולים בכלל ולאליעזר פישמן בכלל. לדבריה, לאומי ודיסקונט סירבו להעניק את יתרת המימון משום שהרוכשים מכרו את פעילות לי קופר ובלו בירד, ובכך למעשה חיסלו את עסקיה של קונספט - וזאת מבלי למסור על כך מראש לבנקים.

"נתונים שקריים ומופרכים"

אבניאלי אומרת: "קבוצת המשקיעים, שהחליטו להשקיע כספים בחברה, הציגו בפני הבנקים נתונים, אשר שימשו בסיס להערכתם כי ניתן להשיא רווחים מהחברה, אך התגלו בהמשך כנתונים שקריים ומופרכים. המשקיעים, שלא ערכו בדיקת נאותות לחברה, נוכחו לדעת כי אפסו סיכוייה להתאושש ומכרו את כל פעילויותיה, אך עדיין האמינו כי הבנקים יעניקו לה אשראי כספי.

"המשקיעים הינם אנשי עסקים ממולחים ובעלי ניסיון, שלדבריהם נכנסו להשקעה מבלי שערכו בדיקת נאותות, ופעלו על סמך תחזית שקרית, שהוצגה להם על-ידי מנהל החברה, גידי גולפדינגר - אותו מנהל שפוטר על ידם זמן קצר לאחר מכן [אך לא תבעו אותו, מנימוקים שאבניאלי אינה מקבלת - א.ל]. אלה הם אותם משקיעים שגרמו לבנקים להאמין, כי מדובר בחברה שניתן לצמצם בהוצאותיה ולשקמה, על סמך התחזית העסקית, אותה הם מכנים היום תחזית כוזבת ושקרית.

"לאחר שהתברר למשקיעים כי התחזית אינה תואמת את המציאות, פעלו המשקיעים באופן חד-צדדי למכירת פעילויותיה של החברה, והעמידו את הבנקים בפני דרישה בלתי אפשרית - להזרים אשראי לחברה קורסת, שרוקנה מכל פעילות עסקית מניבה ולמעשה מכל תוכן ממשי ויכולת פעולה". לדברי אבניאלי, הבנקים לא ידעו מראש על הכוונה למכור את הפעילות, עודכנו עליה ברגע האחרון והסכימו בדיעבד בתקווה שהדבר יאפשר להציל את החברה.

אבניאלי אומרת כי כאשר נפגשו הרוכשים ונציגי הבנקים לסיכום עסקת ההלוואה (ה"קלוזינג"), כבר היה ברור שפעילותה העסקית של קונספט חוסלה לחלוטין. "סיטואציה זו לא אירעה בשל כוח עליון או נסיבות שלא היה ניתן לחזותן. היא הייתה תוצאה ישירה של נתונים 'שקריים ומופרכים לחלוטין' שהוצגו למשקיעים על-ידי מנהל החברה דאז; של החלטת המשקיעים להיכנס לעסקה ללא בדיקת נאותות, כפי שהמשקיעים הודו בעדותם בבית המשפט; של הצגת הנתונים השקריים והתחזית הוורודה לבנקים, כדי לגרום להם להידבר עימם במסגרת הסכם הבנקים; ושל החלטתם של המשקיעים לרוקן את קונספט מכל פעילות עסקית".

"רוקנו את החברה מתוכן"

עוד מציינת אבניאלי, כי בנק דיסקונט (באמצעות אבי לוזון, שהיה אז עובד בכיר בו ויו"ר ההתאחדות לכדורגל), היה מוכן למחול לקונספט על חוב של 48 מיליון שקל בתמורה לתשלום של 2 מיליון שקל בלבד - אך הרוכשים הסכימו לשלם רק מיליון שקל. "אני מתקשה להבין את עמדת המשקיעים והתובעות, שבחרו לשלם חובות לספקים ועובדים, אך סברו ועדיין סבורים, כי לא היה מקום להגיע להסדר לגבי החוב שנותר פתוח כלפי הבנקים".

אבניאלי ממשיכה: "הבנקים הגיעו למסקנה, כי בהעדר יכולת לגבות חזרה מהחברה את חובותיה כלפיהם או לקבל את הדיבידנדים שהובטחו להם, אין טעם להזרים לה אשראי כמובטח, ובעשותם כן פעלו כדין. כאשר התגלה לבנקים, כי מדובר בטעות של המשקיעים (שידעו או היו צריכים לדעת עליה), או בהטעיה מצד המשקיעים (כטענת הבנקים) והחברה רוקנה מכל פעילויותיה, היו הבנקים זכאים ואף חייבים להימנע מלהמשיך במתווה העסקה. בעשותם כן, פעלו הבנקים לפי מיטב שיקול הדעת העסקי, המוקנה להם כתאגיד מסחרי. כל התנהלות אחרת הייתה שקולה להתאבדות כלכלית ולהמטת שואה עצמית על הבנקים ועל ציבור החוסכים, שהפקידו את כספם בחזקתם".

אבניאלי מסכמת: "הפסדי התובעות, ככל שאלה אכן קיימים, לא נגרמו בשל התנהגותם של הבנקים, אלא בשל אופן התנהלותה של קבוצת משקיעים, שהחליטו להשקיע בחברה קורסת, מבלי שערכו לה בדיקת נאותות, על סמך תחזית ורודה ושקרית, שאותה הציגו בפני הבנקים, וכאשר נוכחו כי אפסו סיכוייהם להרוויח מהשקעתם, חיסלו את כל פעילויות החברה ורוקנו אותה מתוכן".

הרוכשים חויבו לשלם לדיסקונט ולאומי הוצאות בסך 300,000 שקל. את הרוכשים ייצגו עוה"ד גיורא בן-טל והילה וינטרוב, את בנק דיסקונט ייצגו עוה"ד ישראל שפלר וענת שלינגבוים, ואת בנק לאומי - עוה"ד אורי גאון ויניב אזרן.