הערוץ הראשון הקרין את "שיטת השקשוקה" וכראוי לתחנת שידור עם אתיקה מקצועית, הוא הקרין גם את תגובתה של משפחת עופר. ראיתי גם את זה וגם את זה, ומיקי רוזנטל מנצח בנוק אאוט, בייחוד לאחר המופע המוזר והתמוה של עו"ד אלי גולדשמידט, שהיה פעם בשלטון ועכשיו הוא הדובר של ההון.
ומה ראיתי בסרט? ראיתי "פועל" עיתונות עם ג'ינס וטי-שירט. ראיתי עיתונאי לוחם, מהאחרונים שיש כאן. ראיתי עיתונאי אמיץ אשר נלחץ מכל הכיוונים, ואפילו מכיוון אשתו וילדיו – אבל הוא דבק באמת וביושרתו המקצועית.
ראיתי איש של אמת, איש שהאמת ורק האמת יוקדת מעיניו. וראיתי מנגד אנשים עם חליפות ועניבות, המקבלים משכורות עתק בכדי לייצג את המשפחה. ראיתי משפחה נעלמת אשר לא מרשה לעצמה להתעמת מול הציבור, ונעולה במגדל השן. ראיתי ניסיונות חוזרים ונשנים להשמיץ את מיקי רוזנטל, ולהרוס את שמו ואת עתידו המקצועי. ראיתי עוד ועוד ניסיונות להתעלם ממספר טענות כבדות שהעלה רוזנטל, בבחינת שתיקה כהודאה. והרי כשלי ההפרטה, הן של הקונים והן של המוכרים, נחשפו כבר על-ידי מבקר המדינה.
והרי כל הציטוטים של רוזנטל מפסק הדין של בג"צ הם ציטוטים נאמנים למקור (ראינו תמונות בכתבה עצמה). אני מביא להלן ציטוט מפסק דינו של השופט אהרן ברק:
"כפי שציינו חבריי, השתלשלות העניינים לכל אורכה של פרשת הזיכיון של בז"ן אכן מעוררת תחושה קשה של אי נוחות. חברי המישנה לנשיא (בדימ.) מ' חשין העיר בצדק, כי המדינה נהגה באוזלת יד משך שנים. התנהלותה בסוגיית הזכיון מאז שנת 1996 הייתה התנהלות כושלת. לחובתה נזקפים מחדליה באי ניהול משא-ומתן נמרץ עם החברה לישראל ועם בז"ן או קידום הכרעה משפטית מחייבת בסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים, בשנים שקדמו לתום תקופת הזיכיון. חברתי השופטת א' חיות עמדה על כך שבמהלך השנים 1996-2002 לא קיימה המדינה מגעים עם בז"ן או עם החברה לישראל להשגת הסדר מוסכם (פסקה 5 לחוות דעתה). בתוך כך, המדינה גם לא פעלה להסדרת המחלוקות בערכאות השיפוטיות. ואולם, עניינה של העתירה הוא בהסכמים שכרתה המדינה עם בז"ן ועם החברה לישראל בשנים 2002 ו-2005. איננו בוחנים, במסגרת העתירה שלפנינו, את סבירות התנהלותה של המדינה לכל אורכה של תקופת הזיכיון או למצער משנת 1996........".
והרי עיקר העדות של אותו בדואי היא על הקורה היום, בכל הקשור לנזקים לתושבי הסביבה, הפלות ונזקים סביבתיים חמורים אחרים, ואם מישהו יכול ללחוץ על בדואי במדבר, הרי שוודאי אין זה מיקי רוזנטל...
והרי על בעיות קשות של זיהום הסביבה, עלה המשרד לאיכות הסביבה בדוחות שלו.
והרי בכל נושא הקישון, לא נאמר כל דבר בקשר לאנשי השייטת, ובעניין זה אפשר לומר רק דבר אחד על משפחת עופר ושליחה עו"ד גולדשמידט, והוא ש"על ראש הגנב בוער הכובע".
ולמערך הקשרים התמוה והמוזר עם אלי לנדאו, לא הייתה למיטב אבחנתי כל התייחסות. האם שתיקה היא כהודאה? והרי אף אחד לא הגביל למשפחת עופר, ככל הנראה, את אורך הסרט.
ולפרויקט המרינה בהרצליה לא הייתה למיטב אבחנתי כל התייחסות. האם שתיקה היא כהודאה, והרי אף אחד לא הגביל, ככל הנראה, למשפחת עופר את אורך הסרט.
ועל כל נושא מוזיאון תל אביב לא הייתה למיטב אבחנתי כל התייחסות, האם שתיקה היא כהודאה, והרי אף אחד לא הגביל ככל הנראה למשפחת עופר את אורך הסרט.
תגובה אחת של משפחת עופר ניתנה בסרט על-ידי אישה שהלכה אנגז'ה עם מר עופר – ואשר סיננה כלפי מיקי רוזנטל את הברכה המקובלת כנראה בקרב בעלי ההון "חלאה". אז אותה גברת מכובדת עשתה עבורי את כל הסרט; היא היחידה ששמענו ממנה תגובה אמיתית ומכל הלב, מבעלי ההון לאנשים החרדים מאד לעתידה של המדינה. "חלאה" היא אמרה. כשהיא אמרה "חלאה". היא אמרה זאת כנגד חופש הביטוי, וכנגד חופש המחשבה, וכנגד החופש לבקר את מהלכי השלטון וההון המקרקר סביבו.
ואם מיקי רוזנטל חלאה, אז גם אני חלאה, וגם כל אדם אחר החרד לגורלה של המדינה, עקב מערבות ההון, השלטון והעיתון, הוא חלאה. כי ממרום מגדל השן של משפחת עופר, עיתונאי לוחם שיש לו ביקורת על המשפחה ומתאמץ במשך זמן רב לרדת לשורש האמת ולא נבהל מהלחצים הוא חלאה.
ומשגמרנו עם החלאות, בואו נעבור לצל"שים. ובמחלקת הצל"שים שלנו 4 צלשי"ם:
למיקי רוזנטל – ולבני משפחתו, האשה והילדים - עיטור הגבורה, עיטור המופת ועיטור העוז גם יחד.
לאילן עבודי הבמאי – עיטור המופת ועיטור העוז.
לערוץ הראשון ולעודד שחר – עיטור העוז ופרס נשיא המדינה לעיתונות הוגנת.
וצל"ש הרמטכ"ל לפרסומאי שהעלה חיוך על שפתינו, ופרסם במסגרת החסויות מוצר "שקשוקה" אמיתי (וזאת בנוסף לפרס על הפרסומת המקורית של העשור).
