בעברי העיתונאי ביצעתי אינספור תחקירים, הן על אישי ציבור והן על גופים ומוסדות, אולם מכל אלה זכורים לי דווקא שלושה.

הראשון עסק בהיעלמותה של גברת בשם רחל יעקוביאן בתחילת שנות ה-90'. אז, טענה המשטרה כי הגברת יעקוביאן נעלמה עם מאהב בשם דוד אלמקייס, והשניים חיים באושר ובשלווה בהולנד. אני, מנגד, טענתי כי משטרת מרחב הנגב בראשות תנ"צ שלמה אהרונישקי פשוט מבלבלת את המוח, והגברת יעקוביאן טמונה עמוק באדמה, כנראה באחד משלושת מקומות אלו: חולות צאלים, חולות חלוצה או בחצר ביתה. לשיטתי אז, בעלה רצח אותה על-מנת למנוע ממנה לבוא לדיון ברבנות שעסק בתביעתה להגדלת מזונות. הוכחות ישירות לא היו לי, אבל נסיבתיות היו גם היו, אך לא היה בהן די. בצר לי פניתי לחברי הטוב עו"ד דני פרץ, ששימש אותה עת מנהל חברת מודיעין אזרחי בדרום, וביקשתי ממנו להצטרף אלי לחקירה ללא תמורה. פרץ ביקש – וקיבל – אישור מהממונים עליו, ויחד הסתערנו על כל פיסת מידע הקשורה בגברת הנעלמת, אספנו וריכזנו עד לכדי קלסר ופרץ הגיש למשטרה תיק נעול מבחינת ראיות והוכחות נגד החשוד העיקרי. למשטרה נותר רק לעצור את הבעל החשוד, לבקש צו חיפוש ולהתחיל לחפור דווקא בביתו. התוצאה: מתחת לרצפת בטון ליד חבל הכביסה נמצאה גופתה של הגברת יעקוביאן כשכבל חשמלי כרוך סביב צווארה. הבעל, כמובן, נשבר, הודה ונשפט למאסר עולם.

שני תחקירים נוספים שביצעתי, שזכו לאזכורים בדוחות של מבקרת המדינה דאז, מרים בן-פורת, עסקו בתפקודו השערורייתי של ראש מועצה ממונה במגזר הבדואי, ובניצול כספי ציבור מצד סגן ראש מועצה ממונה באחד מיישובי הלווין בנגב. בשני המקרים נאלצו השניים להניח את המפתחות וללכת הביתה.

בשלושת התחקירים לעיל, מן הסתם גם באחרים, רק העובדות דיברו. לא "ראיות נסיבתיות", לא "חשדות סבירים", לא "ספקולציות והשערות", אלא עובדות בלבד, כלומר ניירת, הקלטות, תיעוד וצילומים. יתרה מכך, בהזדמנויות שונות נמצאו ראיות והוכחות שלא תמכו במאת האחוזים בסיפור ולכן הם נגנזו. לפחות עד שהתמונה תושלם ותתבהר.

שקשוקה טפלה ונטולת טעם

ביום שלישי האחרון צפיתי יחד עם עמיתי עו"ד דני פרץ בסרט 'שיטת השקשוקה' של מיקי רוזנטל. צפיתי והזדעזעתי. עד כדי כך הזדעזעתי, שאמרתי לאשתי כי אם הייתי צעיר בעשרים שנים ייתכן שהייתי שוקל להגר מהארץ. הזעם פשוט גרם לי להתפלץ. אבל, לאחר שצפיתי בתגובתם הממוסמכת של האחים עופר ובעימות בין נציגם, עו"ד גולדשמידט, לבין התחקירן מיקי רוזנטל, הגעתי למסקנה ברורה וחד-משמעית: ככה לא עושים תחקיר. נקודה. סימן קריאה. אדרבה, ככה דווקא הורגים סיפור מצוין, וקוטלים אישיו מרכזי ומדאיג: קשר בין הון לשלטון. או אם תרצו, קשר בין פקידות ציבורית-ממשלתית בכירה שבידיה סמכות לקבל החלטות במיליארדים, לבין בעלי הון הקורצים לאותה פקידות ומנפנפים לה בשטרות ירוקים. לעניות דעתי, כל שיעור במכללה לתקשורת העוסק בתחקירים צריך להיפתח כך: "תלמידים יקרים! רוצים לדעת איך לא עושים תחקיר? תראו את 'שיטת השקשוקה' של מיקי רוזנטל".

הסרט 'שיטת השקשוקה', לצערי, הראה לנו כיצד לוקח עיתונאי טוב סיפור טוב ועושה ממנו שקשוקה טפלה וחסרת טעם. עד כדי כך, שביום המחרת פגשתי אנשים רציניים, רציונליים, שנשבעו לי כי בעקבות הסרט הם שינו את יחסם למשפחת עופר – לטובה. מבחינתם, משפחת עופר היא הצד החיובי בסיפור, ואילו מיקי רוזנטל הוא הצד הרע, העלוקה, האיש שמתנפל על אנשי עמל ועבודה קשה רק בשל צרות עין. הגדיל לעשות אחד מהם בשעה שסיפר כי רוזנטל פגוע מאוד שמשפחת עופר לא "קנתה" אותו בדיוק כפי שגאידמק "קנה" בזמנו את עורך דינו רונאל פישר... אמי ז"ל הייתה מסכמת את הסרט במשפט אחד בערבית: "ז'ה יעמיהם, באסם", כלומר, "בא להוציא להם עיניים, נישק אותם".

רוזנטל, לצערי, לא נתן לעובדות לבלבל אותו לאורך כל הכתבה. הוא פשוט ירה כדור, והיכן שהכדור פגע הוא סימן סביבו מטרה. כך, למשל, רכשו האחים עופר את בז"ן ב-1999, אבל זה לא הפריע לרוזנטל להאשים אותם במחלת הסרטן שתקפה את הצוללנים בקישון, למרות שמאז 1993 לא צלל בקישון ולא חייל אחד...; לא עניין את רוזנטל שמפעלים נקנו על-ידי משפחת עופר רק ב-1999, והתחקיר שלו מתייחס לשנים שקדמו לשנה זו; לא עניין אותו שאותו אבו עפאש עזב את עבודתו שנתיים לפני שמשפחת עופר רכשה את תרכובות ברום. בקיצור, הוא לא נתן לעובדות לבלבל אותו. אבל למה להרחיק לכת, אם אפשר להסתפק בציטוט מפיו: "בעיתונות לא חשובות העובדות, חשוב מי מפרש אותן".

ואת העובדות, לדאבון לב, פירש דווקא מי שמוחו לא אנליטי במיוחד, בלשון המעטה, הלא הוא הבולדוזר מיקי רוזנטל. בולדוזר?! אולי בתחקירים אחרים שלו, אבל לא הפעם. הפעם הוא התגלה אפילו לא כמכסחת דשא, מקסימום מזמרה חלודה שלא מסוגלת להתמודד אפילו עם גדר חיה.

משהו טוב ייצא מהסרט?

בישראל של המאה ה-21 מצאו את הפתרון המונע מרמטכ"ל או מאלוף המבקשים להסיר היום את מדיהם וכבר למחרת להתמודד על כיסא בכנסת. כנ"ל לגבי ראש מוסד או שב"כ: חוק הצינון. שנה, שנתיים. פתרון זה, מן הסתם, יכולה וצריכה המדינה להשית גם על פקידים כדוגמת ניר גלעד, אוהד מראני ועוד שורה ארוכה של פקידות בכירה, אפילו על שרי אוצר אינטרסנטים, שיום אחד אחרי שהם מתלוננים על עבודה קשה, סוחטת, בשכר של בקושי 25,000 שקל ברוטו, הם מוצאים עצמם יושבים על כיסא סמנכ"ל או מנכ"ל, עם שכר עתק, בונוסים מרקיעי שחקים, תנאים סוציאליים מדהימים ומה לא. ואיפה? אצל זה שרק אתמול הם ניהלו איתו, בשם המדינה, מו"מ על רכישת נכס כזה או אחר של המדינה, כלומר של הציבור, כלומר שלך ושלי. עיוות? ועוד איך! אולי אפילו חוסר ניקיון כפיים.

אבל היום, עכשיו, אחרי השקשוקה שרקח רוזנטל, קשה לי להאמין שיש מי שזוכר מהי הבעיה האמיתית העולה מהסרט – התנהלותם של האחים עופר, שקונים כל דבר שלא זז, אבל גם שזז, או הפקידות הבכירה, שחושבת כל הזמן קדימה כשהיא יושבת עם טייקונים כמו האחים עופר? אני תקווה כי משהו טוב למדינה, לציבור, בכל זאת ייצא מהסרט הזה.

ואגב משהו טוב: אני דווקא נהניתי מהבדיחה של בג"צ, שקבע ב"הסכם ניר גלעד" כי לא מתפקידו להתערב בעסקת המכירה בין המדינה לאחים עופר! נו, ימות המשיח. בג"צ לא מתערב כאשר מדובר במיליארדרים הנמנים עם חבריו למילייה, אבל כשמדובר בהחלטה צבאית, כמו העמדה לדין של קצין או החלטה ביטחונית על תוואי גדר, הוא דווקא כן מתערב.