שופטי בית המשפט העליון ניל הנדל, ג'ורג' קרא ודוד מינץ החמירו (יום ד', 29.7.18) את עונשיהם של נוחי דנקנר ואיתי שטרום. השניים הורשעו בהרצת מניות אי.די.בי ערב הנפקת הקונצרן בפברואר 2012, שהייתה בעלת חשיבות רבה בנסיונו של דנקנר לשמר בידיו את השליטה בו. הם קבעו, כי דנקנר ירצה שלוש שנות מאסר (לעומת שנתיים שקבע בית המשפט המחוזי), ושטרום - שנתיים (לעומת שנה שפסק השופט חאלד כבוב). בית המשפט העליון קבע, כי השניים יחלו לרצות את מאסריהם ב-2.10.18.

במרכז הדיון עמדה השאלה, האם המדינה הוכיחה שהעסקות בהן רכש שטרום מניות אי.די.בי ב-15 מיליון שקל נעשו בכוונת מרמה או מסיבות כלכליות לגיטימיות. עד המדינה, סוחר המניות עדי שלג שביצע את הרכישות בפועל עבור שטרום, העיד שקיבל מן האחרון הוראה לפעול בצורה אגרסיבית במניות אי.די.בי. אולם כבר במחוזי הוכיחה ההגנה שהפגישה הנטענת כלל לא התקיימה.

המדינה טענה, כי יש לה ראיות די הצורך להוכיח את הכוונה הפלילית גם בלי עדותו של שטרום: דבריהם של דנקנר ושטרום בחקירותיהם ברשות ניירות ערך, המסרונים שהחליפו בזמן אמת, העובדה שדנקנר הסדיר לשטרום הלוואה מהבנק הבינלאומי לביצוע הרכישות והעובדה שלאחר מכן חיבר אליו מחלצים שירכשו את מניותיו ואף הלווה לו 8 מיליון שקל מכספו. ההגנה טענה, כי לכל הפעולות הללו היו מניעים כלכליים חוקיים: שטרום האמין שירידת שערי אי.די.בי היא הזדמנות רכישה, דנקנר סייע לו בצורה חוקית כדי לקדם את ההנפקה ואין לייחס חשיבות למילה או שתיים שאמרו או כתבו במסרונים או בחקירותיהם.

הראיות העיקריות שמציין בית המשפט העליון לחובתם של דנקנר ושטרום הם: היקף הפעילות החריג מאוד של שטרום (באמצעות חברת ISP) במניות אי.די.בי בימי ההנפקה; התערבותו של דנקנר לטובת שטרום בבנק הבינלאומי כך שיקבל קו אשראי של 15 מיליון שקל לביצוע הרכישות; הפניית חמישה משקיעים (יוסי ויליגר, אילן בן-דב, צביקה בארינבוים, גלעד טיסונה ושמעון וינטרוב) בידי דנקנר אל שטרום כדי שירכשו את מניות אי.די.בי; עשרות השיחות והמסרונים שהחליפו בימי ההנפקה; וגרסתו ושתיקתו של דנקנר בחקירה.

הנדל קובע: "המסקנה הסבירה היחידה, העולה ממכלול הראיות שנבחנו לעיל, הינה כי דנקנר התכוון להשפיע על שער המניה, וכי פעל במסגרת תוכנית משותפת עם שטרום לשם כך. מסקנה זו מעוגנת במכלול הראיות, ובתמונה הכוללת שהן מציירות. משמעות הדבר היא שהיסוד העיקרי שהיה שנוי במחלוקת בפרשה זו – היסוד הנפשי של דנקנר – הוכח מעבר לכל ספק סביר על-ידי התביעה. זהו המפתח להרשעתו של דנקנר הן בעבירת ההשפעה בדרכי תרמית, והן בשאר העבירות של הנעה, דיווח, ואיסור הלבנת הון".

קרא אומר על שטרום, כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים של כבוב בנוגע לחלקו בתוכנית המרמה וכי בצדק נדחו ההסברים המיתממים (כלשונו) של השניים. הן קרא והן הנדל קובעים, כי התוכנית העבריינית של השניים החלה כבר ב-21.2.12 בשעות היום - ולא לכל המאוחר בשעות הערב, כפי שמצא כבוב. לדברי קרא, טענתם של השניים ולפיה מדובר במקריות בלבד - היא אבסורדית. בנוגע לשלג אומר קרא בקצרה, כי יש די ראיות גם בלעדיו וניתן להסתפק בדברים שאמר לפני שהפך לעד מדינה, כך שאין צורך לדון בבעייתיות שהתגלתה בעדותו.

בנוגע לעונש אומר מינץ: "על אף שננקטה בו [בגזר הדין] לשון חריפה נגד מעשיהם של דנקנר ושטרום ועל אף הדגשת הצורך המובהק במיגור עבריינות צווארון לבן בכלל ועבריינות בשוק ההון בפרט, גישה זו לא מצאה ביטוי הולם בעת גזירת העונשים". הוא אומר, כי מדובר באחת מפרשיות התרמית החמורות והחריגות בשוק ההון שהתגלו בשנים האחרונות, ואשר יצרה תמונת מצב מסולפת שעמדה בניגוד למצבה הקשה של אי.די.בי. הפגיעה של השניים בערכים המוגנים הייתה דרמטית, מדגיש מינץ. הוא אומר, כי כבוב לא נתן משקל מספיק לצורך הרתעה הנובע מכך שמדובר בעבירות שהמניע לביצוען היה כלכלי, וכי יש להעדיף את האינטרס הציבורי על השיקולים האישיים לטובת דנקנר ושטרום.

את דנקנר ייצגו עוה"ד גיורא אדרת, אפרת ברזילי, יפעת מנור-נהרי, מיכל רוזן-עוזר ועודד שחר; את שטרום ייצגו עוה"ד איריס ניב-סבאג, נוית נגב, קרן קורן, ערן אלהרר, סמואל שחר ואירי ביטן; ואת המדינה - עוה"ד חנה קורין ויונתן לבני.