סעיף 325 לפקודת העיריות קובע כי אם חדל אדם להחזיק בנכס שהוא חב בארנונה בגינו, עליו למסור הודעה על כך בכתב לעירייה, ולאחר מכן לא יהיה חייב בתשלומי ארנונה נוספים. כל עוד הוא לא הודיע על כך בכתב לעירייה, הוא ממשיך להיות חייב בארנונה, גם אם הוא לא גר עוד בנכס.
המתלוננים טענו כי השכירו דירה שבבעלותם, הנמצאת בצפת, מיולי 2000 ועד אוקטובר 2001. הם הודיעו על כך לעיריית צפת, כנדרש בחוק, והשוכר נרשם כמחזיק בדירה. באוקטובר 2007 גילו, להפתעתם, כי העירייה הטילה עיקול על חשבונות הבנק שלהם, בלי שקיבלו כל התראה קודם להטלת העיקול. כשפנו לעירייה לברר את פשר העיקול נמסר להם שהוא הוטל בשל חוב בארנונה ואי-תשלום עבור צריכת מים לחודשים יולי-אוקטובר 2001 בסך כ-2,000 ש"ח (להלן - החוב).
העירייה הודיעה למתלוננים שבדיקת רישומיה העלתה כי השוכר עזב את הדירה ביוני 2001, וכי בנובמבר אותה שנה היא הושכרה לאדם אחר שנרשם כמחזיק בדירה. לפיכך היא רשמה את המתלוננים, מיזמתה, כמחזיקים בדירה בחודשים יולי-אוקטובר 2001 וחייבה אותם בארנונה ובתשלום עבור צריכת מים בפרק זמן זה.
ואולם העירייה לא הציגה לנציבות אסמכתה בכתב המלמדת שהשוכר עזב את הדירה ביוני 2001, אף שכאמור לעיל, לפי פקודת העיריות, שינוי שם המחזיקבעירייה מותנה בהצגת אסמכתה בכתב. לפיכך הנציבות קבעה כי לא היה מקום לחייב את המתלוננים בתשלום החוב.
מאחר שלא היה מקום לחייב את המתלוננים בתשלום החוב, ממילא גם לא היה מקום להטיל עיקול על חשבונות הבנק שלהם לשם גבייתו.
עוד העלה הבירור כי התראות העירייה בגין החוב נשלחו לדירה המושכרת שבצפת, אף שמענם של המתלוננים הרשום במרשם האוכלוסין היה בחולון ולאחר מכן בנס ציונה.
הנציבות מצאה את התלונה מוצדקת, והצביעה לפני העירייה על הצורך לבטל את החוב ולפצות את המתלוננים בסך של 300 ש"ח.
העירייה הודיעה לנציבות כי מילאה אחר ההצבעה.
