נציב תלונות הציבור על שופטים, אליעזר ריבלין, מצא כמוצדקת את תלונתו של הח"מ על שופטת בית המשפט לתביעות קטנות באילת, ליאורה אלדשטיין. התלונה הוגשה בעקבות ביקורו של כתב News1 באולמה של אדלשטיין בחודש מאי והסקירה שפורסמה במדור "שיפוט מהיר", ולפיה אלדשטיין נשאה פנים בצורה בולטת לטובתו של עורך דין שנתבע בידי לקוח לשעבר.

ריבלין אינו ממליץ על צעדים כלשהם נגד אדלשטיין, אך הוא העביר (1.8.18) את החלטתו לידיעת השרה איילת שקד, הנשיאה אסתר חיות, נשיאת בתי המשפט במחוז הדרום אבירה אשקלוני, ומנהל בתי המשפט יגאל מרזל. משמעות הדבר: התלונה תובא בחשבון בכל מקרה בו יישקל קידומה של אדלשטיין, ולפחות בשנים הקרובות היא צפויה למנוע קידום שכזה.

הכתבה שפורסמה ב-News1 (ראו קישור משמאל) היוותה את הבסיס לתלונה, וריבלין גם קיבל לבקשתו את העתק רשימותיו המקוריות של הח"מ. בשורה התחתונה של הכתבה נאמר: "ליאורה אדלשטיין נהגה במשוא פנים מובהק... אדלשטיין הייתה חכמה על חלשים והפגינה יראה מפני החזקים. ייתכן שמבחינה עובדתית ומשפטית אדלשטיין צדקה והתביעה הייתה חסרת יסוד. אבל כאשר היא מאפשרת לנתבע לטעון ראשון וללא הפרעה, להכפיש את התובעים שוב ושוב ללא הפרעה, להחליט מי מדבר מתי, להיכנס לדבריה - אדלשטיין יוצרת חשש כבד שפסק הדין היה מוטה כשם שניהול הדיון היה מוטה. וכאשר היא מעלה טענות עבור הנתבע, קשה עד מאוד לסמוך על האוביקטיביות של ההצעה שלה לתובעים".

אדלשטיין: התרשמות שמקורה בחוסר בקיאות

ריבלין מציין, כי הנתבע בתיק, עו"ד מרדכי שטרית, לא השיב לפנייתו ו"שתיקתו אומרת דרשני". הוא גם לא הצליח ליצור קשר עם התובע. לעומת זאת, קיבלה הנציבות את תגובתם של אדלשטיין, של עו"ד אריה פבר שייצג את שטרית ושל עתליה ניני מפרקליטות מחוז דרום שייצגה את משרד הפנים (אליו נשלחה הודעת צד ג').

אדלשטיין דחתה את המסקנות שעלו מן הביקורת באולמה וטענה, שכתב News1 אינו בקיא בפרטים ואינו מודע לאשר התחולל בתיק. לדבריה, היא דווקא סייעה לתובע והיא נוהגת לגנות בצורה מיידית כל אמירה פוגענית שהיא שומעת באולם. אדלשטיין הביעה צער על תחושתו "הסובייקטיבית המוטעית" של הח"מ, כאילו ההליך נטה מראש לטובת הנתבע, וייחסה זאת לחוסר בקיאותו בפרטי התיק.

אדלשטיין אף הפנתה לתגובית (טוקבק) של פבר לכתבה שפורסמה ב-News1, אותה סיים במילים: "חבל ועצוב שאפשר לנצל את המקלדת ולהשמיץ אחרים, בלי לבקש את תגובתם ואפילו מבלי ליידעם על-אודות הפרסום... מן הראוי שהכותב ילמד מהשופטת קצת ענווה ודרך ארץ ושלא יובן לא נכון, לא בכל המקרים מול השופטת אדלשטיין אני בצד 'המרוצה'". בתגובתו לריבלין הוסיף פבר, כי הכתבה מבטאת את "היד הקלה על המקלדת ואת המהירות בה כל דכפין יכול לשפוך דם רעהו, אך מבלי לנסות להבין את שראו עיניו". הוא תיאר באריכות את גרסתו למהלך הדיון והוסיף, כי התיאור והלשון המשתלחת (כלשונו) של הח"מ יצרה אצלו את הרושם "שלמתלונן יש עניין אישי בתביעה או שיש לו עניין מיוחד לפגוע בשופטת".

ניני מסרה בתגובתה, כי "הדיון התנהל באי סדר במידת מה". לדבריה, "במרבית הזמן טען הנתבע [שטרית], בשעה שלא ניתנה לה אפשרות להציג את עמדת משרד הפנים באופן סדור ורציף, וגם לתובע 1 לא ניתנה אפשרות כזו". עוד ציינה, כי אדלשטיין לא הגיבה על הערות פוגעניות מצידו של שטרית כלפי התובע; לא הגיבה כאשר אמר ביחס לתובעים "אני אטפל בהם בדרכים שלי"; ולא הגיבה כאשר שטרית הטיח בה "כמה זמן למדת משפטים". גם היא התרשמה, שאדלשטיין התייחסה אל התובע "בנוקשות מה", וכן ציינה שהתערבויותיה של אדלשטיין בדיון לא תועדו בפרוטוקול בצורה מדויקת.

"התלונה מעבירה את הקורא לאווירה באולם"

ריבלין אומר בתחילת החלטתו, כי אין כל בסיס להשערתו של פבר כאילו לכתב News1 היה עניין בתיק או עניין לפגוע באדלשטיין. "מי שמתלונן על שימוש לרעה במקלדת (כדברי עו"ד פבר בתגובית שפרסם) ראוי שיהיה זהיר בניצולה של המקלדת לצורך העלאת השערות בעלמא", הוא מעיר לו. לגופם של דברים אומר ריבלין: "על פני הדברים ניתן להתרשם, כי אין מדובר כאן ב'תחושתו הסובייקטיבית המוטעית' של המתלונן, כדברי השופטת, אלא בתחושתו האוביקטיבית של מי שאין לו עניין אישי בנשוא התלונה".

ריבלין מוסיף: "לא כל התלונות המגיעות לשולחני כתובות בדרך המצליחה להעלות על הנייר, בצורה בהירה ומפורטת, את 'הצבע' שאופף את הנסיבות - נשוא התלונה - במסגרת הכובלת של הכתיבה הדו-גוונית, שחור על גבי לבן. התלונה במקרה זה היא כזו. יש בה כדי להעביר את הקורא המרוחק את האווירה ששררה באולם באותו יום.

"המתלונן, כאמור, לא היה צד למשפט. ישוב היה בקהל והשקיף מן הצד. יש חשיבות לנקודת מבטו של המשקיף מן הצד, שהרי האמון שרוחש הציבור לבית המשפט ניבט בדרך כלל במשקפיו של מי שמשקיף מן הצד על מלאכת השיפוט. יש חשיבות לאספקלריה הנשקפת בעיניו של המשקיף אפילו הוא מרוחק מעיסוק במקצוע המשפט. יש ערך מוסף להתרשמותו של משקיף כזה כשהוא גם בקיא בהלכות המשפט. התלונה כאמור מדברת בעד עצמה, אולם במקרה זה ביקשתי מן המתלונן, וקיבלתי מידיו, את הרשימות שערך בזמן אמת, באולם בית המשפט. הרשימות מאוששות את התלונה".

עוד אומר ריבלין, כי אפילו אם תיבדק התלונה לאור ההנחה - שאין לה מקום הפעם - לפיה הח"מ ניצב מצד אחד ואדלשטיין מן הצד השני, המסקנה לא תשתנה. זאת, מאחר שיש משקל מיוחד לעדותה של נציגת הפרקליטות, אשר "מאשרת בפועל, ובזהירות הראויה, 'למיטב זכרונה', את עיקר התלונה".

התעלמה מחובתה להזהיר את העדים

ריבלין מוסיף ומדגיש, כי ההקלות הניתנות בסדרי הדין כאשר מדובר בתביעה קטנה (כמו במקרה זה), "אינן פוטרות את בית המשפט לתביעות קטנות מחובות יסוד". אדלשטיין לא הקפידה כראוי שהפרוטוקול ישקף את הדיון, והתעלמה מהחלטה קודמת של ריבלין ולפיה גם בערכאה זו יש להזהיר את העדים. "ההקלות הפרוצדורליות והראייתיות החלות בבית המשפט לתביעות קטנות אינן מאיינות כללי יסוד של מתן עדות בבית המשפט, לרבות החובה להזהיר עדים. גם מחובה זו התעלמה השופטת", הוא קובע.

עוד אומר ריבלין, כי העובדה שהתובע ויתר על זכותו לייצוג משפטי בעוד הנתבע היה עורך דין שיוצג בידי עורך דין, חייבה את אדלשטיין להביא בחשבון את פערי הכוחות ביניהם בעת ניהול המשפט. הוא גם מזכיר את זכותו ואף את חובתו של השופט להעיר למי שאינו נוהג כהלכה באולמו, וקובע:

"לא כך נהגה השופטת. הדיון עצמו התנהל באי סדר, נשמעה 'עדות' ממי שלא נקרא להעיד בפרוצדורה המתבקשת, ואחד מן הצדדים אף הטביע חותמו על הדרך בה התנהל ההליך. במהלך הדיון הושמעו הערות פוגעניות - בלא שבאה לכך התגובה המתבקשת מצד בית המשפט. הרושם שנוצר הוא, כי אחד הצדדים זכה להזדמנות טובה יותר להציג את עניינו במשפט".

ריבלין מסיים באומרו: "די במראית עין של משוא פנים כדי לפגוע באמון הציבור בבתי המשפט. גם הפגיעה בזכות הטיעון והפגיעה בשוויון בין הצדדים מהווה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. התנהגות השופטת לא הייתה ראויה, גם בהיבטים נוספים, כמפורט לעיל. בשל כל אלה נמצאה התלונה מוצדקת".