ביהמ"ש: רופאה שהתחזתה לחולת-נפש לא תימלט מן הדין

בחודש מאי 2007 הוגש כנגד הנאשמת כתב אישום שכלל 24 אישום שונים שנבעו מהתחזותה כרופאת שיניים בין השנים 2001-2006. בין האישומים: התחזות כאחר, תקיפה חבלנית (טיפול רפואי שניתן על סמך מצג שווא כאילו המטפל רופא מהווה תקיפה), קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, מתן טיפול רפואי בפזיזות או ברשלנות, התחזות כמורשה לטיפול שיניים ועבירה של זיוף מסמך. הנאשמת הודתה בעבירות המיוחסות לה.

לטענת בא כח הנאשמת, מרשתו חולת נפש ומשכך אין היא יכולה לעמוד לדין. לדברי הפרקליטות, נטל ההוכחה כי נאשם חולה נפש שאינו מסוגל לעמוד לדין רובץ על כתפי הנאשם, וההגנה במקרה דנן לא עמדה בנטל זה. לכן, יש להעמיד את הנאשמת לדין.

שופט בית משפט השלום בתל – אביב, השופט מוקי לנדמן, גורס כי בעוד שהשאלה: "מיהו חולה נפש שלא יכול לעמוד לדין" קיבלה מענה בפסיקת בית המשפט העליון, הרי שביחס לשאלת מידת וטיב ההוכחה הנצרכת על-מנת להכריע שנאשם הוא אכן חולה נפש שלא יכול לעמוד לדין לא נקבע תקדים בפסיקת בית המשפט העליון. משכך, ייאלץ הוא להכריע בסוגיה בעצמו. להלן סקירתו את המצב המשפט ומסקנתו.

סעיף 15 (א') לחוק הטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 קובע כי אם אור לראיות שהובאו בפני השופט על-ידי אחד הצדדים או עקב התרשמותו הוא סובר השופט כי נאשם במשפט פלילי הוא חולה נפש שלא יכול לעמוד לדין – רשאי השופט להורות על אשפוז הנאשם או על שליחתו לטיפול מרפאתי. כלומר, נצרכים שני תנאים מצטברים על-מנת שהנאשם לא יועמד לדין : 1. הנאשם חולה נפש. 2. מחמת חוליו לא יכול הנאשם לעמוד לדין. סעיף 15 (ג') לחוק קובע כי בית המשפט לא יורה על אשפוז או טיפול אלא אם כן הוראת בית המשפט עולה בקנה אחד עם חוות דעת פסיכיאטרית מטעם הפסיכיאטר המחוזי. אומנם הפסיכיאטר המחוזי קובע אם הנאשם חולה נפש אם לאו, אבל רק בית המשפט קובע אם הנאשם יכול לעמוד לדין אם אינו. הלכות בית המשפט העליון מורות כי מרגע שהכריע בית המשפט כי נאשם הוא חולה נפש שאינו יכול לעמוד לדין, יופסקו כל ההליכים נגדו. הגדרת החוק חסרה היות והחוק לא מגדיר מיהו חולה נפש ו/או מה היא מחלת נפש.

בית המשפט העליון ברע"פ 2111/93 יוסף אבנרי נגד מדינת ישראל הוא שיצק תוכן להגדרה "חולה נפש שאינו יכול לעמוד לדין" בהגדירו ככזה את מי שבעת ביצוע העבירה או ההעמדה לדין כושר השיפוט שלו ו/או כושר תפיסת המציאות אצלו פגוע קשות או שהוא בעל סטיות חמורות מהנורמה. כך נאמר שם:

"לצורך התקיימות התנאי של "מחלת נפש" מן הבחינה המשפטית, אין די בהפרעות נפשיות קלות , אלא נדרשת הוכחה לכך שהנאשם לוקה בסטייה חמורה מן הנורמה, כלומר בפגיעה קשה בכושר השיפוט או בתפיסת המציאות".

הטעמים בגינם נאשם לא יועמד לדין אם היה חולה נפש חמור בעת ביצוע העבירה ו/או בעת העמדתו לדין:

חוק העונשין קובע כי על-מנת שיורשע אדם בעבירה פלילית עליו לגבש מחשבה פלילית. כלומר עליו לדעת שהוא עושה את המעשה האסור (גם אם אינו יודע שהמעשה אסור). אם יוכח כי בעת ביצוע העבירה היה הנאשם חולה נפש חמור – יחסר היסוד הנפשי, המחוייב לצורך הרשעה, שכן מצב של מחלת נפש הוא מצב של היעדר מחשבה כלשהי, לרבות מחשבה פלילית.

מיסודות השיטה המשפטית בארץ הוא שנאשם רשאי להתגונן. משכך נקבע בפסק הדין בעניין אבנרי המובא לעיל כי נאשם שהוא חולה נפש חמור, שאינו מבין את האישום או את חומרת האישום או שאינו מסוגל להבין את דברי עורך דינו – הרי הוא משולל הגנה, ואין להעמידו לדין.

הוכחת חולי הנפש - על כתפי המאשימה או ההגנה?

לגבי טענה שהנאשם - בעת ההעמדה לדין - (לא בעת ביצוע העבירה) הוא חולה נפש שאינו יכול לעמוד לדין פסק השופט לנדסמן שנטל הראיה מונח על כתפי בא כח ההגנה הטוען שהנאשם אינו כשיר. על הראיה לעמוד במידת הוכחה של מאזן הסתברויות. כלומר – על הטענות הגורסות כי הנאשם אינו כשיר לדין לגבור על הטענות הסותרות עד שישוכנע בית המשפט בדבר חולי הנפש. לדברי השופט, כך היא הפסיקה בדין המשווה באנגליה, קנדה, אוסטרליה וארה"ב. עוד הוא מוסיף כי היות וההגנה מעודכנת יותר מהמאשימה במצבו של הנאשם מסתבר כי יש להטיל עליה את נטל ההוכחה.
לגבי טענה כי נאשם - בעת ביצוע העבירה - היה חולה נפש שאינו כשיר לעמוד לדין פסק השופט לנדסמן כי אם הצליחה ההגנה לעורר ספק סביר שמא הנאשם היה חולה נפש בעת ביצוע העבירה – מעתה על-מנת שתושג הרשעה, על המאשימה להוכיח מעבר לספק סביר שהנאשם היה שפוי בעת ביצוע העבירה. זאת משום שכעת התעורר ספק שמא לא קויים אחד מיסודות העבירה – היסוד הנפשי, על פיו על נאשם להיות כזה שמודע למעשיו – ולא ניתן, על-פי הוראות סעיף 34 כב (ב') לחוק העונשין, התשל"ז-1977 להרשיע בעבירה שיש ספק שמא לא קיים הנאשם בביצועה את כל יסודותיה. לשון הסעיף:

"התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג"

סיכומם של דברים:

1. על-מנת שנאשם בעבירה פלילית לא יועמד לדין עליו להיות חולה נפש חמור בעת ביצוע העבירה או בעת העמדתו לדין.
2. אם ההגנה טוענת כי בעת ביצוע העבירה היה הנאשם חולה נפש חמור, וטענתה מעוררת ספק סביר בדבר שפיות הנאשם – על המאשימה, על-מנת להשיג הרשעה, להוכיח מעבר לספק סביר שהנאשם היה שפוי בעת ביצוע העבירה.
3. אם ההגנה טוענת שהנאשם הוא חולה נפש חמור כעת, בעת ההעמדה לדין – עליה להוכיח במאזן הסתברויות שטענתה נכונה.

מן הכלל אל הפרט

בענייננו, כותב השופט, לא עמדה הנאשמת בנטל ההוכחה כי כעת, בעת העמדתה לדין, היא חולת נפש חמורה שאינה יכולה לעמוד לדין, ומשכך יש להעמידה לדין ככל האדם. אומנם פסיכיאטר מטעם הנאשמת וכן פסיכיאטרים אחרים שמינה בית המשפט לצורך מתן חוות דעת בדבר מצבה הנפשי העידו כי הנאשמת סובלת מ"תסמונת גנסר", מחלת נפש שגורמת לשיבוש הדעת בעת מצבי לחץ, מה שהופך את הנאשמת לחולת נפש שאינה יכולה לעמוד לדין. אולם מאידך, נשמעו גם חוות דעת של פסיכיאטרים שסוברים שהנאשמת היא פשוט מתחזה. וכיצד ידע השופט להכריע במחלוקת הפסיכיאטרים? מעשה שהיה כך היה.

ביום ה-20.11.2008 שהה דוקטור פפר, רופא בבית החולים לחולי נפש "שלוותא" בו אושפזה הנאשמת לשם אבחונה, במשרדו. מבעד לדלתו המוגפת הוא שמע את הנאשמת שעמדה במסדרון כשהיא – בניגוד להתנהלותה הכללית – מנהלת שיחת טלפון ערה. בשיחה היא תיארה בלשון קולחת את ההליך המשפטי שהיא חווה. כך, לדוגמה, היא סיפרה לבן – שיחה שלגבי חלק מהאישומים ישנה התיישנות ושלגבי אישומים אחרים אמר עורך דינה שאין כלל ראיות. משיצא הדוקטור אל המסדרון הנאשמת נבהלה ועברה לנהל את השיחה בפינת לובי המחלקה.

לדברי השופט לנדסמן, עובדות מקרה זה שומטות את הטענה כי הנאשמת היא חולת נפש שאינה יכולה לעמוד לדין מאחר ואינה מודעת לכתב האישום או לחומרתו. מעצם השיחה הקולחת והעובדה כי הנאשמת נבהלה משראתה את דוקטור פפר, אומר השופט לנדסמן שברור כי מדובר באשה שמודעת לכתב האישום, לחומרתו, ולצורך להציג פני חולת נפש. אחרת מדוע נבהלה משראתה את הדוקטור? אין זאת אלא משום שחשה כי מסכתה, מסכת חולת הנפש הוסרה. מגוף פסק הדין:

ד"ר פפר – "...במהלך היום נשמעה מנהלת שיחה ערה מאחורי דלת חדרי. השיחה נסבה על תכנים משפטיים, תיארה לגורם שלישי בשיחה כי לגבי חלק מהאישומים יש התיישנות וכי ב-2-3 תיקים נוספים העו"ד אמר כי גם בהם אין ראיות . משפתחתי את הדלת נראתה נבהלת ועזבה מייד את המקום, בהמשך המשיכה שיחתה בפינת לובי המחלקה כשהיא נשמעת חדה ובהירת מחשבה בהתייחסותה לנושאים המשפטיים".

על כך כותב השופט לנדסמן- "מדובר בראיה ממשית החותרת תחת הטענה כי הנאשמת אינה מסוגלת לשתף פעולה עם סנגור ואינה מבינה כלל את ההליך המשפטי. אמנם, אין לדעת מי היה בן שיחה של הנאשמת, אך אדם שעושה שימוש במונחים "ראיות", "עורך דין", "התיישנות", "אישומים", מבין, לפחות באופן בסיסי, את משמעותם. זאת ועוד: כשהנאשמת מדווחת לאחר על תוכן שיחה שנערכה בינה לבין עורך דין, ברי שהיא הבינה את שנאמר לה על-ידי עורך הדין, ברמה משמעותית שאפשרה לה לעבד את תוכן הדברים ולדווח עליהם. גם הבהלה שאחזה בה כשנוכחה שד"ר פפר שמע את השיחה, מלמדת, לפחות ,לכאורה, שהנאשמת הבינה שתכני השיחה עלולים לשמש לה לרועץ... ...גם לאחר שהזהרתי עצמי חזור והזהר שאינני בעל מקצוע בתחום הפסיכיאטריה וכי עלי להישמר מקביעת ממצאים על בסיס התרשמותי, לא אוכל להימנע מהמסקנה הברורה שהנאשמת עשתה מאמץ קיצוני כדי להתחזות כחסרת תובנה כלשהי וכי התנהגות זו הייתה, לפחות בחלקה הגדול, נשלטת ומכוונת".

לא זו אף זו, במהלך הדיונים בבית המשפט הנאשמת התנהגה, לדברי השופט, בצורה תיטראלית מוגזמת, שהניעה אותו לסבור שאין היא אלא מתחזה. כך, למשל, היא פנתה אל השופט כאל רופא וביקשה ממנו כדורים, אמרה שעורך דינה הוא החבר של ביתה, שפכה מים על חולצתה במכוון ולא השיבה עניינית לשאלות. כל אלה חיזקו את דעת השופט כי מדובר במתחזה.

נקבע כי הנאשמת אינה חולת רוח שאינה יכולה לעמוד לדין. המשפט כנגדה ימשיך להתנהל כסדרו.

- בבית משפט השלום בתל – אביב.
- בפני השופט מוקי לנדסמן.
- בא כח הנאשמת נ' לייטנר: עו"ד אייל כהן.
- בא כח המאשימה מדינת ישראל פרקליטות מחוז תל – אביב: עו"ד אילן אזולאי.