הסיכוי של ניצולי שואה לפתח דימנציה גדול פי 1.21 בהשוואה לאנשים שלא חוו את השואה, כך עולה ממחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה. "ישנן גישות שונות וסותרות הקשורות לסוגיה של ההשפעות הפסיכולוגיות של אימת השואה על הניצולים.

מצד אחד ייתכן שמי ששרד את השואה פיתח מנגנונים המאפשרים לו להיות חסין מפני מחלות נוירו-דגנרטיביות כגון דמנציה ומצד השני ייתכן שטראומת השואה דווקא תגדיל את הסיכון לפתח מחלות אלה. במחקר שלנו מצאנו כי הניצולים פגיעים יותר לפתח את מחלת הדמנציה", אמר פרופ' סטיבן לוין, מעורכי המחקר.

כאמור, קיים פולמוס רחב בכל הקשור להשפעות הפסיכולוגיות של חוויות השואה על הניצולים. במחקר הנוכחי שפורסם בכתב העת Journal of Traumatic Stress, ביקשו החוקרים ד"ר ערד קודש, פרופ' יצחק לבב ופרופ' לוין מאוניברסיטת חיפה לבחון את הסיכון להתפתחותה של מחלת הדמנציה המאופיינת בירידה ביכולת הקוגניטיבית ופגיעה בפעילויות היומיומיות, בקרב ניצולי השואה, נושא שלא נבחן עד היום. אוכלוסיית המחקר כללה 51,752 נבדקים שנולדו לפני שנת 1946 ללא היסטוריה של דמנציה ושנותרו בחיים בשנת 2012. אחרי קבוצה זו נערך מעקב אחר התפתחות דמנציה בין השנים 2017-2013.

מתוצאות המחקר עולה כי מתוך 10,781 נבדקים שעברו את השואה, 1781 נבדקים המהווים 16.5% מאוכלוסייה זו, פיתחו דמנציה. ומתוך 40,792 נבדקים שלא עברו את השואה, 3,803 נבדקים המהווים 9.3% מכלל אוכלוסייה זו, פיתחו אף הם דמנציה. לאחר מספר ניתוחים סטטיסטיים מתקדמים אשר לקחו בחשבון בין היתר פקטורים שונים כגון מין, גיל, מוות בזמן המעקב ועוד, נמצא כי ניצולי השואה היו בסיכון גבוה פי 1.21 לפתח דמנציה לעומת אנשים שלא חוו את השואה.

"לתוצאות המחקר יש משמעות קלינית בזיהוי ארוך טווח של דמנציה בניצולי שואה והיא יכולה להיות רלוונטית גם לניצולי פשעים נגד האנושות בכלל. הדבר מחדד את הצורך במעקב הדוק אחר נסיגה קוגניטיבית באוכלוסיית סיכון שחוותה טראומה קיצונית ומתמשכת באופן כללי ובניצולי השואה בפרט. בנוסף לממצאים יש חשיבות בחקר מצבי דחק ממושכים כגורם סיכון לדמנציה", סיכם פרופ' לוין.