מערכת הבחירות בעיצומה. המהלומות בין המפלגות השונות כואבות, משלהבות, יצריות. האשמות המוטחות קשות ביותר. אלא שבמערכת הבחירות הזו אין שמים דגש על העיקר: לאן ישראל תצעד לאחר 17 בספטמבר? האם תהיה זו דרך שתבשר על תקווה, על ניסיונות לפתור את בעיותיה של ישראל הבוערות בדרך הגיונית, מושכלת, או שמא אנו נעמוד בפני הפיכתה של ישראל ליותר ויותר פונדמנטליסטית, קיצונית, המקדשת אדמה ולא בני אדם? זו הבחירה ואין בלתה. לא אסתיר זאת שהחלופה הראשונה אינה מושלמת, אינה מבטיחה מאה אחוזים של שקט מוחלט. יש בה יותר תקווה, יותר סיכויים להתמודדות החברה הישראלית עם בעיות הפנים שלה ולא המשך הדרך הארוכה והעקובה מדם. החלופה השנייה היא מדכאת, מבטיחה הבטחות משיחיות תוך הסתמכות על יותר ויותר כוח ופחות חשיבה מדינית. זו הדרך שתוביל להפיכתה של ישראל למדינה יותר ויותר דתית-קיצונית, ליותר ויותר מפולגת, למדינה שבה הרוב היהודי עלול להיעלם.
