גבר חרדי שביצע במשך שנים עבירות מין בבתו, מאז הייתה בת חמש ועד שהייתה בת 17, ביקש לפטור אותו מתשלום הפיצוי בו חויב - לאחר שהבת התאבדה. שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, דחה את הבקשה (יום ב', 26.8.19), מנע את העברת הפיצוי לבני משפחה מתעללים אחרים והעניק אותו לאחיה הצעירים של המנוחה.

האיש ביצע את העבירות בבתו, ילידת 1994, עד שנעצר בשנת 2011. חלק מהן הוא ביצע כאשר הייתה מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי בשל נסיון התאבדות, תוך שהוא מנצל את העובדה שהייתה קשורה למיטה כדי שלא תפגע בעצמה. הנערה נפלה קורבן לעבירות מין גם מצד שני אחיה הבוגרים, ואילו אימה ידעה על העבירות אך התעלמה מהן והתנכרה לה. האיש נדון ב-2012 ל-15 שנות מאסר וחויב לפצות את בתו ב-70,000 שקל. בית המשפט העליון דחה את ערעורו. הבת התאבדה בשנת 2017.

האב המתעלל ביקש מבית המשפט העליון לשנות את פסק הדין ולפטור אותו מתשלום הפיצוי, בכותבו בין היתר שמדובר ב"טרגדיה" וכי "לצערו נפטרה בתו המתלוננת בטרם שהספיקה לקבל את הפיצויים לידיה מהמבקש". השופט ג'ורג' קרא מעיר על ניסוח זה: "לציניות ולרוע פנים רבות ולמרבה הצער המתלוננת חזתה במכוערות מכולן בדמות אחים ואב שפגעו בה ואם מתעלמת. בדמעות תנין וצער מעושה המבקש עותר לפטור אותו מתשלום הפיצויים שנפסקו לזכות המנוחה, אותן לא זכתה לגבות".

עמית אומר, כי "נוצר מצב שהמעוול נהנה מפרי עוולתו בכך שהוא מבקש להשתחרר כעת מעול הפיצויים שהושת עליו, פיצויים שנועדו מראש לסייע לשיקומה הנפשי של בתו. תוצאה זו קשה להלום והיא מהפכת את קרבינו". גם דיני הירושה אינם נותנים מענה, שכן לא ייתכן שהאב הוא שיירש את בתו - וכאמור, גם האם ושניים מהאחים פשעו כלפיה.

לדברי עמית, כמקור השראה יכול לשמש פסק דינו של השופט המנוח מישאל חשין משנת 1996, כאשר אדם שפיתה נערה בת 15 ביקש לאמץ את בנם המשותף. חשין דחה את הבקשה, תוך שימוש בכלל המקראי "הרצחת וגם ירשת", והוסיף: "על דרך העיקרון לא ניתן ידינו לקביעת הלכה שֶתוֹרֶה כי יכול שאדם ירצח ויירש, שעוול יעוול ויימצא נשכר בעוולתו". לדברי חשין, "לא יקום ולא יהיה, שאדם ירצח ויירש את קורבנו. וציווי מוסרי זה הפך מכבר לציווי משפטי מן המניין".

עמית מציין, כי עיקרון זה קיים בדיני הירושה: מי שגרם למותו של המוריש - לא יירש אותו. "גם אם אין עניינו של המבקש נופל
ישירות אל מילות הסעיף, הרי שמעשיו נתפסים בשדה המגנטי של הסעיף", הוא מוסיף. "הנה כי כן, המבקש חמס את גופה של בתו לאורך שנות קטנותה, ילדותה ונערותה, ולא תהא זו הגזמה אם נאמר כי רצח את נשמתה. הסוף הטרגי מדבר בעד עצמו - לא מצאה הבת מזור לנשמתה הפגועה עד שנטלה את חייה במו ידיה ונסתלקה מן העולם".

ואולם, ממשיך עמית, אין צורך להשתמש בכלל "הרצחת וגם ירשת", שכן ניתן להגיע בדרך אחרת לתוצאה הצודקת. "יש לבית המשפט סמכות טבועה לשנות את המוטב שלזכותו נפסקו הפיצויים, ככל שנוצרו נסיבות חדשות שיש בהן כדי לשנות את התמונה שעמדה בפני בית המשפט בעת פסיקת הפיצויים", הוא קובע לראשונה. עמית מסכם:

"אנו יודעים בוודאות שיש לסלק מעל פנינו את המבקש-המעוול ואת אימה של המנוחה. אנו יודעים כי הדברים נכונים גם לגבי שני אחיה, שאף הם שלחו ידיהם וחמסו את גופה ואת נשמתה של המנוחה עודנה ילדה-נערה. ברי אפוא, כי לא מן הדין ולא מן הצדק כי הם יזכו, ולו בעקיפין, ליהנות מעיזבונה. בדיון שנערך בפנינו ביקשנו מבאת כוח המדינה 'לשרטט' בפנינו, ככל שביכולתה, את התמונה המשפחתית הידועה לה. נמצאנו למדים כי שני אחיה הצעירים של המתלוננת ועוד אחות קטינה ראו בה דמות אםֵ ועמדו עימה בקשר. בנסיבות אלה, יהא זה נכון וצודק כי בבוא היום וכאשר המבקש ישלם את הפיצויים, אם מרצון ואם מכפייה באמצעות המרכז לגביית קנסות, התשלום יועבר אל שלושת אלה. יהי רצון שכך ייעשה ותהא זו נחמה-פורתא לנשמתה הדוויה של הבת-המנוחה".

השופטת ענת ברון הסכימה עם עמית והעירה: "הבת לא ידעה את נפשה ולבסוף התאבדה והיא עוד לא בת 23. במצב דברים זה מבקש האב לפטור אותו מהפיצוי שנגזר עליו. לקרוא ולא להאמין". קרא הסכים עם עמית וברון. את המדינה ייצגה עו"ד נילי פינקלשטיין.