"כיסוי עיתונאי יכול להיות טובת הנאה. בחוק לא כתוב כסף אלא טובת הנאה. השאלה היא אם יש טובת הנאה מצד אחד ומצד שני שימוש בסמכות שלטונית". כך אומרת שופטת בית המשפט העליון בדימוס ונשיאת מועצת העיתונות, דליה דורנר, בראיון המתפרסם (יום א', 1.9.19) בביטאון "עורך הדין" של לשכת עורכי הדין.

דורנר הוסיפה: "יש קשרים בין העיתונאי למקור. המקור מספר לעיתונאי מה קורה, וזה חשוב לנו. אנחנו נותנים הגנה למקור. זה לא נחשב טובת הנאה, זה חופש העיתונות. אם העיתונאי לא מקבל מידע ממקור, אלא העיתון שלו תומך במישהו ולכן כותב עליו דברים טובים, זה חוקי. אבל אם העיתונאי כותב דברים טובים על נבחר הציבור בתמורה לרישיון, זה לא חוקי. האיסור הוא על טובת הנאה שלטונית בתמורה לסיקור. אי-אפשר לפרש את החוק אחרת. אי-ידיעת החוק אינה פוטרת".

דורנר גם יוצאת נגד התקפותיו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על התקשורת: "בתשובה לשאלה כיצד על נתניהו להגיב אם אינו מקבל זמן מסך, אמרה דורנר: "הוא לא מקבל זמן מסך?! כולם רוצים לתת לו זמן מסך. להפך, ראש הממשלה הנוכחי מבחירתו מתראיין לעיתים רחוקות. כאמור, אני מבינה אותו כבן אדם המרגיש פגוע. אבל חובטים בו, כי יש מה לכתוב עליו. אם לא היו תיקים, ולא היו חקירות, ולא היו תמלילים - גם לא היו פרסומים. עיתונאי מקצועי, אם יש לו ידיעה שיש בה עניין ציבורי, הוא מפרסם אותה אם הפרסום אינו אסור.

"כמובן, אם אתה האיש שעליו כותבים ביקורת יום-יום, כי יום-יום יש חדשות, אתה לא אוהב את זה. אבל זה העיתון, ואני כנשיאת מועצת העיתונות, כאזרחית מדינת ישראל, רוצה עיתונות חופשית. יש עיתונים שונים עם דעות שונות, וטוב שכך. יש ערוץ 20, וערוץ 7, ומקור ראשון, אז לא חייבים לקרוא הארץ. אגב, למרות שאני מבינה את הפגיעה, איני חושבת שהביקורת על התקשורת תועיל. יש חזקת חפות, עדיף לקחת עורכי דין טובים ולנהל את ההליך כמו שצריך.

"למשל, אריה דרעי תקף בשעתו לא רק את העיתונות אלא את בית המשפט והיה לו קהל אדיר והיו הפגנות, מה קרה? הוא הורשע, למרות שפוליטית המתקפות עזרו למפלגה שלו. השופטים הצטוו 'לא תגורו מפני איש'. גם אם תהיה לנתניהו עיתונות מאה אחוז אוהדת, זה לא ישנה את התוצאות. אני יכולה להבין את צערו, אבל העיתונות שלנו מגוונת".

דורנר מוסיפה: "ודאי שכותבים עליו. אני על נתניהו האיש לא כועסת בכלל. זה דבר טבעי שאדם מתגונן. אין אדם נתפס על צערו. קח את הספר של [אהוד] אולמרט ותראה תהליך דומה. הקושי נובע מכך שמדובר באיש ציבור, בעל תפקיד ציבורי בכיר, שציבור רחב תומכים ומאמינים בו, ולהתבטאויות שלו יש אימפקט החורג מהתגוננות של אדם רגיל שנחקר או שמואשם".

בנושא ההתקפות על בית המשפט העליון, אומרת דורנר: "הדמוקרטיה שלנו היא חלשה, חסרה פיגומים חוקתיים ומאפשרת מצבים לא רצויים. אומנם יש לנו בית משפט, יש לנו עיתונות חיה ובועטת, אבל הבסיס הוא רעוע. נוסף על החלק הערכי של חוקה, היא קובעת את כללי המשחק, את הסמכויות של כל אחת מהרשויות ואת עצמאות בית המשפט. המקרא אומר לשופטים: 'לא תגורו מפני איש'. חוקה מכניסה את המערכת המשפטית לאיזושהי בועה ומגנה עליה, כך שגם אם תהיה ביקורת, ותמיד תהיה ביקורת, השופטים יעשו את עבודתם לפי מיטב הבנתם המקצועית. בית המשפט אינו גוף פופולרי ואינו גוף נבחר.

"הבעיה נובעת מכך שאין לנו חוקה. מגילת העצמאות שלנו הבטיחה חוקה. דוד בן-גוריון והרוב השולט בתקופתו לא רצו חוקה כי לא רצו להיות מוגבלים. מי שרצתה חוקה הייתה כמובן האופוזיציה בראשותו של מנחם בגין, שממשיכיו היום מאחורי הגה השלטון.

"כשהתמודדתי על נשיאות המדינה הייתה לי הזדמנות לדבר עם חברי כנסת מכל גוני המפה הפוליטית, ואמרתי להם: איש לא ישלוט לנצח, יש חילופי שלטון. אסור לתת לרוב השולט - בין שהוא ימני ובין שהוא שמאלי - כוח בלתי מוגבל. אבל אצלנו הרוב יכול לבטל את כללי המשחק אפילו ברוב דחוק. מבחינה משפטית אפשר לבטל את בג"ץ, שסמכותו קבועה בסעיף 15 לחוק יסוד השפיטה, שאפילו אין דרישה ל-61 חברי כנסת לצורך שינויו או ביטולו. כדי לבטל את בג"ץ אין אפילו צורך בפסקת התגברות.

"כנראה הפוליטיקאים לא יבטלו את בג"ץ בגלל דעת הקהל, כי למרות כל הביקורת - עם ישראל מעריך את בג"ץ שלו. אז בג"ץ יישאר, אבל עם רצון להגבילו. לכן צריך פיגומים חוקתיים. אילו היו לנו חוקה או חוק יסוד החקיקה, שהיה קובע עקרונות בסיסיים עם שריון של שני שלישים לפחות כמקובל בעולם, מצבנו היה יותר טוב. למיטב ידיעתי, אפילו בטורקיה וברוסיה יש חוקה שדרוש רוב של שני שלישים כדי לשנותה".

בתשובה לשאלה על מקורותיהן של התקפות אלו, אומרת דורנר: "זו רוח התקופה. גם במדינות אחרות יש ביקורת על בית המשפט, בוודאי על בית משפט שעוסק בביקורת על המינהל הציבורי ועל החוקים. סיפרה לי שופטת בית המשפט העליון האמריקני, רות בדר-גינזבורג, שקיבלה איומים על חייה רק על כך שציטטה מפסק דין זר, בניגוד למקובל בארה"ב".

לבסוף אמרה דורנר - שישבה בהרכב בבית המשפט המחוזי בירושלים שהרשיע את ג'ון דמיאניוק - כי היא משוכנעת שזהו איוון האיום: "אני גאה בבית המשפט העליון שהפך את פסק הדין שלנו. התגלה תיק של אדם אחר שהוצא להורג כ'איוון האיום', כך שנוצר ספק משפטי. אני מעריכה שגם אני כשופטת הייתי מגיעה לאותה תוצאה על סמך הראיה החדשה. עם זאת, אני, כדליה דורנר, משוכנעת שג'ון דמיאניוק הוא איוון האיום. שמעתי את העדים. הם לא יכלו לשכוח אותו. אבל גם אם כל העדים, 11 ניצולים ועוד איש ס"ס, החליפו אותו במישהו אחר, האדם שהוצא להורג היה עם שיער שחור שופע ועיניים שחורות, ואילו דמיאניוק היה עם שיער בהיר קצוץ ועיניים כחולות".