הסיכול הממוקד של ביניש

קורות חייו, כישרונותיו וניסיונו של סולברג הפכו אותו למועמד טבעי. הוא כיהן כעוזרם הקרוב של שלושה יועצים משפטיים לממשלה - יוסף חריש, מיכאל בן-יאיר ואליקים רובינשטיין. השלושה גמרו עליו את ההלל במכתבי ההמלצה ששיגרו לוועדה. "השכיל למלא את תפקידו באמונה, במקצועיות חפה מכל מחשבה זרה... סגולותיו החשובות, רצינותו, דבקותו בעמדה המקצועית... שכלו החריף, חריצותו, היו לאבן יסוד בלשכת היועץ המשפטי. קשה היה למלא את התפקיד ללא עזרתו", כתב עליו היועץ מיכאל בן-יאיר, שכידוע משתייך במובהק לשמאל הקיצוני. דברים דומים כתבו האחרים.

גם מוסיה ארד, נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים שבו מכהן סולברג ארבע שנים כשופט, הפליגה בשבחיו. "הישיבה יחדיו על כס השיפוט אפשרה לי לעמוד על אישיותו נעימת ההליכות... נעם סולברג ברוך כישרונות, בעל ידע משפטי רחב בכל תחומי המשפט... בקיא בקשת רחבה של נושאים משפטיים". עוד כתבה ארד שיש תיקים משפטיים מורכבים במיוחד שבהם היא סומכת רק עליו. גם היא "ממליצה בחום" על מינוי סולברג כיועץ משפטי.

אלא שנשיאה אחרת, בכירה מארד, לא התרשמה משלל הקומפלימנטים, ושמה רגל כבדה על הבחירה האפשרית בשופט מאלון-שבות. לדורית ביניש, כך אומרים, חשבון ארוך עם השופט המבריק שבשורה ארוכה של נושאים מחזיק בדעות הפוכות משלה. מבחינתה זה מספיק.

סולברג, בראש ובראשונה, סולד מהאקטיביזם השיפוטי. בשמונה שנות כהונתו כשופט ביטא לא אחת קו שמרני הנמנע מהתערבות בוטה של בית המשפט. ביניש, תלמידתו של אהרן ברק, דוגלת כמובן בקו הפוך. גם טביעות אצבעות של השקפת עולם פטריוטית-לאומית-ציונית ניתן לזהות בפסיקותיו. סביר להניח שאלה, בתוספת מקום מגוריו, היו לצנינים בעיניה. ביניש, וכאן הדברים גלויים על פני השטח, נלחמה כמו לביאה נגד מינוי סולברג לבית המשפט העליון. אין סיבה לחשוב שמי שלא הייתה מוכנה לקבל אותו כשופט בעליון התלהבה מאפשרות מינויו כיועץ משפטי לממשלה.

ביניש, יש לומר, לא פעלה באופן גלוי נגד סולברג. באופן פורמלי היא המליצה על פרופ' דפנה ברק-ארז, על המשנה ליועץ המשפטי שי ניצן ועל עו"ד צבי אגמון. דווקא על המקורב לה, משה גל, לא המליצה (ואגב, כאן המקום לתהות האם ראוי שראש הזרוע השופטת תשתמש בהשפעתה כדי לנסות לקבוע מי יהיה היועץ המשפטי של הזרוע המבצעת). אהרן ברק המליץ גם הוא על שי ניצן ועל ברק-ארז וכן על משה גל. הארבעה שקיבלו את המלצתם של ביניש או של ברק, במקרה או שלא, היו מועמדיו של יו"ר הוועדה תאודור אור.

אבל לכל ברור שבמקרה הזה ביניש לא צריכה הייתה לבחוש בעצמה בקלחת. מקורביה, נאמניה, תומכיה ותומכי דרכה יודעים לבד מי שייך ל"בני אור" ומי ל"בני חושך", במי יש לבחור ואת מי לעצור. באותה מידה, צריך לומר בהגינות, עובדת השיטה בצד ימין של המפה. נאמן לא צריך ללחוש למשה נסים או ליריב לוין שהוא מעוניין בסולברג, וככל הידוע הוא גם לא עשה זאת. נסים ולוין מבינים לבד. כשם שאור ובנבנישתי קוראים את ביניש, כך נסים ולוין קולטים את נאמן. כל צד והשבט שלו. כל צד והקודים שלו.

מה שכן ברור הוא שמישהו פעל נגד סולברג, בעיקר באמצעות הדלפות מגמתיות לתקשורת, וניסה להכפישו בכל מחיר. יד זדונית, הבקיאה בהפעלת עיתונאים, סרקה את ההיסטוריה של סולברג, חיפשה פסקי דין העשויים להתפרש כבעייתיים והעבירה אותם למערכות שהיה ברור באיזה צד הן. משכשל המסע האישי נגד סולברג ושמו נכנס לרשימת ה-11 הראויים לכהן כיועץ משפטי, החל מחול שדים נגד משה נסים ויריב לוין שצידדו במועמדתו. הטענה הייתה שהם פוליטיים.

נסים, איש ציבור בטעם של פעם ולשעבר שר המשפטים והאוצר בממשלות הליכוד, נפגע אישית. "לפני 13 שנים עזבתי את המערכת הפוליטית. לפני ארבע שנים, תחת הממשלה הקודמת, הבעתי נכונות לקחת חלק בוועדת האיתור. הייתי סבור שצריך להביא לישראל יועץ משפטי מזן אחר, אדם מבחוץ שיודע להבחין בין עיקר לטפל, שאיננו אימפריאליסט שיפוטי, שלא שהה כל חייו בבית הגניזה האקדמי, שיודע להתנהל מול הממשלה בעוז ובענווה. בראש ובראשונה, הודעתי בוועדה כבר בתחילת התהליך שלטעמי היועץ המשפטי חייב להיות מומחה מן המעלה הראשונה בתחום הפלילי, משום שזה עיקר עבודתו של היועץ. באתי בתמימות, ממש בדחילו ורחימו, והנה אני רואה כותרות המצטטות חברים בוועדה ואומרות 'נסים ולוין הם פוליטיים'. אתה מבין, אנחנו פוליטיים?!".

השתלשלות האירועים בוועדה אכן מעלה תמיהות מי כאן הפוליטיקאי. אור, רוזובסקי ובנבנישתי הטילו וטו על סולברג, כשהם חוזרים על המנטרה שכבר פגשנו: "הוא לא בשל". נימוק משמעותי יותר לא הועלה.

מנגד תמכה השלישייה במועמדים שנראים על פניהם מתאימים הרבה פחות לתפקיד. למשל, מנהל מערכת בתי המשפט משה גל. האחרון נחשב לעושה דברה של ביניש, והומלץ על-ידי יו"ר הוועדה השופט תאודור אור. במהלך הדיונים חשף 'מעריב' שגל ואור נמצאים בניגוד עניינים משום שגל מעסיק את רעייתו של אור, השופטת בדימוס מיכאלה שידלובסקי-אור, תמורת שכר גבוה. חשיפה אחרת ב'הארץ' גילתה שגל גם מפשר בתביעה שהגיש עורך דין פרטי נגד השופטת בנושא אחר. אף שבהצהרה שהוגשה לוועדה התחייבו המועמדים לדווח על כל ניגוד עניינים שבו הם מצויים, לא טרח השופט גל לספר לוועדה על המידע הנ"ל.

את משה נסים הדבר הדהים. "הם רצו מועמד המתאים להשקפת העולם שלהם, הגנו על מועמדותו של השופט גל למרות שהיה בניגוד עניינים, חשבו שאין כל בעיה בכך שלא מסר על ניגוד העניינים המובהק שבו הוא מצוי למרות שהיה מחויב לכך, אבל הם לא פוליטיים. אנחנו פוליטיים! ובכן, אנו לא היינו פוליטיים אלא היחידים שפעלו ממניעים מקצועיים טהורים, בעוד דווקא הם, שאמורים להיות מי שמייצגים את מקצוע המשפט, פעלו משיקולים אחרים".

גם תמיכת השלישייה במועמדים אחרים נראתה לנסים וללוין בלתי סבירה לחלוטין. כך למשל לגבי מי שהיה המועמד המוביל, פרופ' ידידיה שטרן. לכל הדעות מדובר באדם מבריק ומרשים, אך חסר כל ניסיון שיפוטי. מאז ההתמחות לפני שלושה עשורים לא עסק שטרן בפרקטיקה משפטית, לא הגיש תביעה או התגונן מפניה, לא שקל ראיות, לא קיבל החלטה אם להאשים או לסגור תיק. לתחומים התיאורטיים שבהם עסק באקדמיה, במיוחד בשנים האחרונות, אין כל קשר למשימות העיקריות של היועץ המשפטי, קרי משפט פלילי ואזרחי. החסרונות הללו כה קריטיים עד ששטרן עצמו, בהגינות ראויה לשבח, פרש מיוזמתו בדיוק בגלל הסיבה הזו.

כך גם לגבי פרופ' דפנה ברק-ארז, הספונה גם היא בהיכלי האקדמיה כבר עשרות שנים ומעולם לא התנסתה במשפט מעשי. חרף החיסרון הזה ברק-ארז קיבלה מכתב המלצה מדורית ביניש. נתון מעניין נוסף הנוגע לברק-ארז הוא גילה הצעיר – בינואר הקרוב ימלאו לה 45. סלוברג, אם תהיתם, מבוגר ממנה בשלוש שנים. אפילו העדפת עו"ד צבי אגמון על פני סולברג נראית תמוהה. אגמון אומנם בא מעולם המעשה, אך גם הוא מתמצא בכל תחום למעט המשפט הפלילי. סולברג, אם צריך לומר, לא זכה להמלצה מהנשיאה.

במשך שש ישיבות ניסו נסים ולוין לדבר על ליבם של השלושה אך לשווא. "שיח חירשים", קובע נסים. "ישיבות סרק", מגדיר זאת לוין. השיא היה בישיבה האחרונה, שבה "נשבר" נסים והסכים לתת את הקול הרביעי הנדרש למועמדי השלישייה אור-רוזובסקי-בנבנישתי (על-פי הגדרת הסמכות של הוועדה נדרש רוב של ארבעה מחמישה כדי להפוך מועמד למומלץ).

"אמרתי, אני מוותר על סולברג. אומנם אני לא יכול לתת קול רביעי למי שאין לו רקע בתחום הפלילי, אך בניגוד לדעתי, בניגוד למצפוני ובניגוד לאמונתי אתן את קולי למועמדים שלכם, אם אתם תסכימו להכיר בו לא כאחד מהשלושה שיומלצו לממשלה, אלא כאחד משישה שנמצאו ראויים לכאורה להיות יועץ משפטי, וזאת רק כדי שנצא בכבוד מכל הסיפור. לנעם סולברג נגרם עוול, דמו נשפך כמים בחוצות קריה, הרסתם לו את הקריירה, כעת מי ייתן בו אמון אחרי כל מה שקרה. בואו נעשה צדק ונאמר שהוא ייחשב כאחד מאלה שראויים היו לכאורה להיות יועצים משפטיים. שמו לא יובא לממשלה, הוא לא יהיה יועץ משפטי, אך לפחות נטהר את שמו. התשובה הייתה 'לא בא בחשבון. הכשר הוא לא יקבל'. איזו איבה? איזו משטמה?"

"זה זעק לשמים", מוסיף יריב לוין. "לו היו להם מועמדים רלוונטיים, ניחא. אם אתה בוחן את זה בכלים אובייקטיביים, אין הסבר להתנגדות הקטגורית לסולברג, למעט העניין של השקפת העולם. וזה לא רק מקום מגוריו, שבעיניי הוא יתרון ולא חסרון, אלא התפיסה הבסיסית שהוא רואה את ישראל כמדינה יהודית שבה מתנהלים חיים דמוקרטיים, ולא להפך. היחס שלו למעמד בית המשפט העליון, לפיצול סמכויות היועץ המשפטי. אלו הסיבות לפסילה. הם חושבים שזו סכנה".

עו"ד אייל רוזובסקי, נציג לשכת עורכי הדין בוועדה, חולק על הצגת הדברים. לטענתו, דווקא נסים ולוין הם העקשנים בסיפור, משום שהסכימו לתמוך רק בסולברג או ביהודה וינשטיין. הוא מוסיף שעצם הטענה שסולברג נפסל ממניעי השקפת עולם היא זו שפוגעת בדמותו: "לא נכון לומר שסולברג ווינשטיין הם הבקיאים היחידים בתחום הפלילי. גם שי ניצן למשל מבין בתחום והיו נוספים. בסופו של תהליך, לכל חבר היו המועמדים המועדפים עליו בשל מגוון שיקולים. לגיטימי לומר 'זה המועמד שלי', אך אין מקום לומר שמי שלא תמך בסולברג עשה זאת ממניעים פוליטיים. סולברג הוא שופט מחוזי מצוין ועוד נכונו לו עלילות, אבל היו עוד ארבעה שופטים מחוזיים עם המלצות שלא נבחרו. במה הוא שונה מהם? יש מכלול שיקולים ואני חשבתי שאחרים טובים ממנו. מי שטוען שסולברג לא נבחר בשל סיבות פוליטיות עושה לו עוול". באשר לדרישת נסים לטיהור שמו של סולברג, אומר רוזובסקי: "סולברג לא זקוק לכך".

פרופ' אייל בנבנישתי מתקומם גם הוא. "הטענה שמייחסת לי שיקולים זרים מקוממת אותי פעמיים. פעם אחת משום שאינה נכונה ופעם שנייה משום שאיני יכול להתגונן מפניה. בעיניי, בחירת יועץ על סמך שיקולים פוליטיים או שיקולים של השקפת עולם היא פסולה. אני אומר זאת אף שאני יודע שלא יאמינו לי. אני לא חושב שלוין פסל את המועמדים שלי מסיבות פוליטיות ואני לא יודע על בסיס מה הוא קובע שאני לא תמכתי בשלו מסיבות פוליטיות". בנבנישתי מאשים את לוין ונסים ב"ניצול ההגינות שלי, כיוון שהם יודעים שלא אגיב". מדוע אם כן התנגד לסולברג? כאן מתעקש הפרופסור למשפטים: "כל אדם הוא עולם ומלואו. לא אכנס לשיקולים אישיים בפומבי כי זה דבר פסול בעיניי". השופט אור סירב להתראיין לכתבה.

באין שלושה מומלצים, הבינו החמישה שהוועדה למעשה התפוצצה. אז החל הדיון על נוסח המכתב שיישלח לממשלה. לוין, שלא ויתר עד לרגע האחרון, רצה לאפשר לממשלה לבחור את היועץ מתוך רשימת ה-11 שסולברג בתוכה. הוא התנגד למכתב שהוציאה הוועדה ובו שמות הארבעה שזכו במהלך הדיונים לתמיכת שלושה מהחברים - יהודה וינשטיין, ידידיה שטרן, דפנה ברק-ארז וצבי אגמון.

אך הממשלה לא ניצלה את הפלטפורמה שנקרתה בדרכה. בפתח הדיון בישיבת הממשלה ביום ראשון העלה שר המשפטים הצעה בת שני מרכיבים. תחילה, כך אמר, אראיין את ארבעת מומלצי הוועדה ואשתדל לבחור מתוכם יועץ מומלץ. בחלק השני של דבריו הוסיף שאם יגיע למסקנה שאיש מבין הארבעה לא מתאים לתפקיד, יחזיר את הנושא לממשלה. נאמן לא אמר זאת מפורשות, אך ברור היה שמסלול כזה יאפשר לו להחזיר את סולברג לתמונה. כיוון שכך, הוא נתקל בהסתערות. לא פחות מ-12 שרים דיברו בגנות חלקה השני של ההצעה, ולמעשה הבהירו לנאמן שעליו לאתר יועץ מתוך הארבעה. בין המסתערים היו גם שרי ליכוד התומכים באליטה המשפטית השלטת.

נאמן נאלץ לסגת. בתום הדיון חזר על הצעתו במילים זהות אך בטון שונה, ונתן לשרים להבין שלא יפתיע אותם. הממשלה אישרה את הצעתו על שני חלקיה. בראיונות שהעניק בהמשך השבוע אכן מסגר עצמו נאמן לארבעת המומלצים, כך שנכון לכתיבת שורות אלה קלושים הסיכויים שיפתח מחדש את המרוץ לתפקיד. בינתיים, פרש שטרן, מה שהפך סופית את וינשטיין למועמד המוביל. ביום ראשון צפוי נאמן להציג את שמו בממשלה כדי לאפשר לשרים שבוע התלבטות. עם זאת, בהתחשב במורכבות הטלנובלה, קשה לצפות איך תסתיים.

אה, כמובן. אם שאלתם את עצמם איפה ראש הממשלה בכל הסיפור הזה, האם אין לו מועמד מועדף - התשובה היא שנתניהו מוכה טראומה. בסביבתו מאשרים שאימת פרשת 'בראון-חברון' צרובה על בשרו, ועל כן, עוד יותר מאשר בכל תחום אחר, הוא מקפיד על ממלכתיות, כלומר נמנע מלהתערב. כמעט כמו הנשיא חיים ויצמן שתחב את אפו רק למטפחת, כך נתניהו נזהר מלחוות דעה על היועץ הרצוי בעיניו. מה שחסר לו עכשיו זו פרשת ליברמן-נאמן.