בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את ערעורם שני רופאים שהתרשלו בהעברת מידע הנוגע למנותחת במצב סכנה. רישיונם יישלל לחודשיים.
ב-16 באוגוסט 2002 נותחה המנוחה בניתוח קיצור קיבה שבוצע על-ידי הכירורג הבכיר דוקטור צרור. במהלך הניתוח התעורר החשד שמא עקב הניתוח נוצר נקב שגורם לדליפה. הצוות הרפואי בחדר הניתוח בדק האם ישנו נקב, ולא מצא את הנקב, שכן היה...
חולה שאיש אינו יודע מה מצבה הרפואי משהסתיים הניתוח הועברה המנוחה ליחידה לטיפול נמרץ נשימתי ולאחר מכן למחלקה הכירורגית. הרופא המנתח, דוקטור צרור, לא עדכן את הצוות הרפואי ביחידה לטיפול נמרץ ובמחלקה הכירורגית על אודות מהלך הניתוח ובדבר החשש שמא נוצר נקב.
מה שכן, הוא העביר דוח בו נכתבו עילות ומאורעות הניתוח. אולם דוח זה, שנכתב בכתב ידו של צרור, פשוט לא היה קריא. הרופא התורן במחלקה הכירורגית, דוקטור אדוארד רם, פשוט לא הצליח להבין מה כתוב שם. הוא גם לא טרח לברר. כך שכבה לה המנוחה במחלקה הכירורגית, מבלי שאיש יודע למה בדיוק נותחה ואלו חששות רפואיים עלולים להתממש בעניינה.
לא מרגישה טוב? למה, מה קרה? רוצה אקמול? טוב, לכי לטיפול נשימתי משהגיעה המנוחה למחלקה הכירורגית החלה להתלונן על כאבי בטן. דוקטור אדוארד רם הכירורג הבכיר ששימש תורן במחלקה, שכאמור לא הצליח לקרוא את דוח הניתוח, שכתב/ניסה לכתוב דוקטור צרור, ואף לא בירר מה אירע שם, הורה על החזרתה של המנוחה ליחידה לטיפול נמרץ נשימתי. שם החל מצבה להידרדר, לא בגלל הנשימה (שכנראה הייתה בסדר) – אלא בגלל נקב דולף במעיה.
תוציאו את מכונות ההנשמה! הבעיה היא בכלל דליפה! יום לאחר מכן, ב-17 באוגוסט 2002, הגיע למחלקה רופא תורן מחליף, דוקטור אריש, שזיהה נכונה את הבעיה – החולה סובלת מדליפה עקב נקב באזור הניתוח. הוא הורה על ביצוע ניתוח לתפירת הנקב. הניתוח בוצע, אולם מצבה של המנוחה לא השתפר וב-22 באוגוסט 2002 נקבע מותה.
החטא ו(מה שנקרא...) עונשו ב-19 בספטמבר 2004 הוגש כתב קובלנה נגד המנתח דוקטור צרור. זאת משום שלא טרח לעדכן את הצוות הרפואי במצבה של המנוחה.
כמו-כן, הוגש כתב קובלנה נגד דוקטור אדוארד רם בשל כך שלא טרח לברר מהו מצבה הרפואי של המנוחה לאחר שהובאה אל המחלקה הכירורגית עת שימש בה כרופא תורן.
סעיף האשמה שיוחס לשניים: התנהגות שאינה הולמת רופא מורשה לפי סעיף 41 (1) לפקודת הרופאים (נוסח חדש) תשל"ז-1976.
השופט (בדימוס) ורדי זיילר, אליו הואצלו סמכויות שר הבריאות בענייני משמעת, מצא את השניים אשמים בהתנהגות שאינה הולמת רופא.
לאחר שתיאר באימה ובזעזוע את המצב הכאוטי בו שוכבת חולה שאיש אינו יודע מה מצבה, ולאחר שהבהיר כמה הדברים חמורים, גזר זיילר את דינם: שני חודשי שלילת רישיון.
מדבריו: "הניתוח היה כזכור ביום חמישי . ביום שישי לא היו... רופאים במחלקה למעט תורנים. ד"ר אריש לא היה תורן, גם לא כונן, והוא לא היה כלל במקום. המקום נותר ריק ממידע. הנקבל 2 שהיה תורן באותו יום קריטי לא ידע על מהלך הניתוח דבר, הוא לא קרא את דוח הניתוח כי לא יכול היה לקרוא את כתב ידו של הנקבל ולא נאמר לו דבר על הניתוח. הנקבל 1. המערער 1, שהיה כונן ביום שישי לא אמר בעניין זה דבר לנקבל 2. הוא עצמו הלך הביתה לאחר שאמר, כפי עדותו, שלום למטופלת והתרשם שהיא בסדר. כך נותרה המטופלת בידיים ערומות ממידע. עד כמה היה חשוב מידע רלוונטי במקרה זה – תעיד העובדה שכשד"ר אריש בא לבית חולים בשבת בבוקר, כתורן שהחליף את המערער 2, וכשנוכח במצבה של המטופלת, הבין מיד שתפישת העולם של כל הצוות הרפואי... לפיו המטופלת סובלת מבעיות נשימה - שגויה. החשד שעלה בו, ושהוכח כנכון, היה שמדובר בדלף, והוא היה זה שהניע סוף סוף את גלגלי הטיפול הנכון".
הערעור. מה כבר עשינו? כולם מתרשלים! הרופאים רם וצרור ערערו לבית המשפט המחוזי בתל אביב על גזר דינו של השופט בדימוס זיילר. לדבריהם, למרות שהתרשלו, עדיין, אין בהתנהגות זו חומרה כה רבה עד כי ניתן יהיה להרשיעם ב"התנהגות שאינה הולמת רופא מורשה". כך, למשל, כתב עורך דינו של דוקטור צרור בכתב הערעור: "הודו למעשה המערערים [צרור ורם. מ.ה.] במרבית עובדות הקובלנה, אולם טענו, שמעשיהם או מחדליהם אינם עולים כדי התנהגות שאינה הולמת רופא".
בנוסף, טענו השניים שהתנהגותם אינה חידוש או המצאה שלהם, אלא היא חלק מהנורמה המקובלת בבית החולים. לפיכך, אין להאשימם, בגפם, בשל נורמה רווחת שאיש לא מחה כנגדה מעולם. זאת בבחינת: "שינו את הכללים? למה איש לא הודיע לי קודם?".
עורכת דינו של דוקטור רם: "מהרגע הראשון המערערים לא התעמתו עם העובדות אלא אמרו שאכן כך היו הדברים, אך נתנו הסברים שקשורים באורח החיים בבית החולים".
הכרעה: נוכח התוצאות, שלילת רישיון לחודשיים זה לא כל כך נורא שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב,
יהושע גייפמן, דחה את הערעור. לדבריו, בית המשפט לא יטה להתערב בהחלטותיו של שופט אליו הואצלו סמכויות שר הבריאות בענייני משמעת, אלא במקרים חריגים וקיצוניים – מה שלא אירע בענייננו. לדבריו, סביר, ואף יותר מכך, לשלול את רישיונם של רופאים שבמחדל גרמו למטופלת במצב סכנה לשכב בבית החולים מבלי שאיש יכול לדעת את מצבה.
כנגד טענת הרופאים, שהתנהגותם היא חלק מנורמה שרווחה בבית החולים ומשכך יש להקל עימהם, טען השופט גייפמן שהשתרשות של נורמה פסולה לא יכולה לשמש טענת הגנה.
לדבריו, "...אין בהסדרים, מנהליים ככל שיהיו, כדי לפטור רופא מאחריותו המקצועית כלפי מטופל אשר נמצא תחת שליטתו. 'נוהג מקובל' ו'מסורת של שנים' אינם הופכים למעשים מותרים מבחינה משפטית אם יסודם בשיבוש ערכים ונורמות תקינות. העובדה שפשו ונתקבלו בציבור נורמות אסורות אין בה כדי להתירן... הקביעה שמדובר בהתנהגות בלתי הולמת – בדין יסודה. שני המערערים נהגו בדרך שאינה הולמת רופא מורשה... ומכאן לחומרת העונש המשמעתי, במדרג העונש המשמעתי: התראה, נזיפה, התליית רישיון (התלייה יכולה להיות גם למשך שנים) ושלילת רישיון – עונש של התליית רישיון למשך חודשיים בגין המעשים בהם הואשמו המערערים 1 ו-2 עומד במתחם הסבירות".
הערעור נדחה. רישיונם של שני הרופאים יישלל לחודשיים.
