דווקא בעידן המטורף של חידושי טכנולוגיה יש עדנה לאמנות הנאיבית. אולי זו הפשטות של הז'אנר, המעלה בזיכרון עידן שחלף ואיננו; ואולי זו פשוט הבריחה מן המציאות האפורה והכמיהה אל משק כנפי הדמיון.
כך או אחרת, עולים ופורחים בעולם החומרני של היום יותר ויותר אמנים נאיביים ואיתם גם קהל-אוהדים נסחף שלהוט אחר ציוריהם. מן הסתם נובע הקסם האוניברסלי הזה מצבעים שמיימיים, מעוררי שמחה, המשמשים אותם אמנים כדי להביע ולתאר את נושאיהם: נושאים על-זמניים, המזכירים הזדמנויות שהוחמצו ודרכים מופלאות שרק מעטים נוהגים להלך בהן. ומה שנעלה מכל ספק היא העובדה שמדובר באמנות המחממת את הלב ומפייסת את הנשמה.
זה היה בערך המוטו שהנחה את דן טשיל, אספן אמנות נאיבית מארה"ב, לפתוח בתל אביב גלריה ייחודית לאמנות נאיבית בינלאומית. גלריית "ג'ינא" שבבעלותו, ברחוב דיזנגוף 255, משמשת בימים אלה מוקד-משיכה ייחודי לשוחרי אמנות רבים, שדרך-הבעה ציורית זו מדברת אל ליבם.
אמנות ייחודית
במרוצת הדורות נותרה האמנות הנאיבית כנוכחות של קבע, כשהיא מבעבעת בשקט מתחת לפני השטח ולוכדת מפעם לפעם, מחדש, את עין הציבור. בדרך-כלל זה קורה עם הופעתו של אמן נאיבי צעיר ומוכשר במיוחד, או של חסיד-אמנות מושבע וקולני, המוכן להעיד בפני העולם על יופייה של צורת-אמנות ייחודית זו. סגולתה המיוחדת של האמנות הנאיבית היא בהצלחתה התמידית, מעבר לשלל הסגנונות האסתטיים המשתנים תדיר, כשבכל תקופה עולה בידיה לשמור על מעמדה כמרכיב חיוני.
בגלריית "ג'ינא" מוצגות תדיר תערוכות מתחלפות של ציורים נאיביים ממגוון מדינות. בימים אלה זוכות לתצוגה בעיקר תערוכות של ציירים ממרכז ודרום-אמריקה. הגלריה, שעוסקת בקנייה ומכירה של אמנות נאיבית מכל קצות העולם, יצרה התקשרויות ארוכות-טווח עם גלריות-מפתח ועם אמנים נאיביים למיניהם.
גישות שונות
על דעתם של רבים מאיתנו מעלה האמנות הנאיבית את הבקעות הירוקות והכפרים המאושרים של אנה מרי רוברטסון ("גקנדמא") מוזס, את הצמחייה השופעת והג'ונגלים האקזוטיים של אנרי רוסו, ואת איי הים הדרומי, עטורי הדקלים והנשים הטהיטואניות כלילות השלמות של פול גוגן. הברזילאים, למשל, מזהים את האמנות הנאיבית עם דמויותיו הססגוניות להפליא של איבונלדו, עם המוטיבים הפולקלוריסטיים של רוזינה בקר דו-וואל, ועם הפרשנויות עתירות התובנה של חוזה דה פרייטאס לכתבי הקודש. לעומתם, האמנות הנאיבית ממזרח-אירופה מתקשרת לסצינות הכפר החזקות של איבן גנרליץ' ולשדות הפורחים של איבן רבוזין. בישראל האסוציאציות הן עם הסצינות התנ"כיות והדימויים הקבליים של הזייגרמאעכר (השען) מצפת, שלום מושקוביץ, המכונה דרך חיבה "שלום מצפת", ועם הפנטסמגוריה האנכרוניסטית של גבריאל כהן.
תמימות מרעננת
האמנות הנאיבית, כפי שבאה לידי ביטוי בגלריית ג'ינא התל אביבית, מתאפיינת בתמימות מרעננת ובשימוש שובה-לב בצבעים עזים, בפרספקטיבה ילדותית ובקנה-מידה אישי-ייחודי. היא מתארת סצינות פשוטות, קלות להבנה, מחיי היומיום, תוך שימוש באידיאליזציה. במקרים רבים האמן הנאיבי הוא אוטודידקט, שמזמין אותנו לקחת חלק בחזון סגולי בפשטותו, אך אישי ומגובש ביותר של העולם - זה שהיה, או זה שאמור להיות.
תכופות מציע לנו האמן הנאיבי, בפרטנות מדוקדקת, ייצוג על-זמני ואופטימי של מעשייה נושנה, או סיפור תנ"כי; של מעשה שיגרתי או אירוע עכשיווי; של טקס מיוחד, או פעילות יומיומית. כך או אחרת, הציור הנאיבי רוחש תמיד צבע והתרגשות, גדוש בהומור דק ובכנות חושפנית, וגם מבעבע בחמלה ובאהבה ללא מצרים.
