|   15:07:40
דלג
  ענבל בר-און  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
מה חשוב לדעת על שיעורים פרטיים בישראל
כתיבת המומחים
אפל ווטש: מהפכת הטכנולוגיה על פרק כף ידך

"הזכות להליך הוגן גוברת על אינטרס ההסגרה"

כך קבעה השופטת פרוק'ציה בבקשתו של מונדרוביץ' שלא להיות מוסגר לארצות הברית הרשויות לא נקטו פעולות לתיקון אמנת ההסגרה בזמן, תוך גרימת עינוי דין לנאשם
16/01/2010  |   ענבל בר-און   |   פסיקה   |   תגובות
אברהם מונדרוביץ. נפסק כי המתנה, כ 23 שנים, עד שהרשויות תואלנה בטובן לתקן את אמנת ההסגרה, פירושה עינוי דין [AP]

עיקרון החוקיות
ענבל בר-און
על חוק להיות ברור * עליו לחול מכאן ולהבא * על הרשות השלטונית נאסר לעשות הכל, אלא אם כן הדבר הותר לה בחוק * לאזרח מותר לעשות הכל, אלא אם כן הדבר נאסר עליו בחוק
לרשימה המלאה

"מי שגורם להתיישנות בבריחתו אינו יכול להתלות בה"
ענבל בר-און
בית המשפט העליון הורה על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי המורה על הסגרת אברהם מנדרוביץ' לארצות הברית * בעוד שבית המשפט העליון קבע כי על העבירות שביצע לכאורה מנדרוביץ' חלה התיישנות, העדיף בית המשפט המחוזי לראות במנדרוביץ' האשם להתיישנות, בעצם הימלטותו מן הדין * להלן פסק דינו של בית המשפט המחוזי
לרשימה המלאה

זכויות הנאשם ניצחו את האינטרס החברתי וזכויות הקורבן
ענבל בר-און
מהו דינו של נאשם בעבירות מין חמורות כלפי קטינים אשר מערים על הרשויות, בורח מהן, ושולח להן אצבע משולשת? - הגנה מן הצדק, כמובן!
לרשימה המלאה

נאשם בעבירות מין כלפי קטינים לא יוסגר לארה"ב
ענבל בר-און
הנאשם טען לשיהוי, התיישנות, ולהתקיימות תנאים לטענת ההגנה מן הצדק * בית המשפט העליון קיבל את טענתו וביטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי להסגירו
לרשימה המלאה

"הרשויות בשתי המדינות התמהמהו שנים רבות בהסרת המניעה להסגרה, שהייתה נעוצה בנוסחה של האמנה, אף שהיה בידיהן להסירה שנים רבות לפני שבוצע בפועל התיקון לאמנה. חלפו כ-23 שנים מאז בוצעו המעשים המיוחסים למערער ועד לתיקון האמנה ולפתיחת הליך ההסגרה.

הסגרתו של אדם מישראל למדינה מבקשת כ-23 שנים לאחר ביצוע העבירות המיוחסות לו בשטח המדינה המבקשת, בעת שהוא מצוי כל העת במדינה המתבקשת, וניתן להשגה ללא קושי על-ידי הרשויות, וכאשר המניעה להסגרה יכולה לבוא על תיקונה במועד סביר, כל אלה מהווים פגיעה מהותית קשה בזכויות המבוקש להליך פלילי תקין וראוי. באיזון הכולל של השיקולים והערכים המתנגשים, גובר גורם הפגיעה בתקינות ובהוגנות ההליך הפלילי כלפי המבוקש גם על פני האינטרס הציבורי החשוב של שיתוף-הפעולה הבינלאומי בהסגרת עבריינים, שישראל שותפה לו מכוח אמנת ההסגרה שהיא צד לה.

על-פי מושגיה וערכיה של שיטת המשפט בישראל, המתנה של 23 שנים להליך הסגרה מאז ביצוע העבירות הנטענות בארצות-הברית, בנסיבות בהן המבוקש לא חמק מהליכי ההסגרה בישראל, לוקה בשיהוי כזה שאין להסכין עמו, גם לנוכח האינטרס הציבורי המורכב, הטמון בהגשמת הליך ההסגרה. הסגרת המערער לאחר שנים כה רבות של המתנה איננה רק פגיעה מהותית בזכותו להליך פלילי הוגן. היא מהווה חריגה קיצונית מעקרונות וערכים יסודיים המצויים בבסיס שיטת המשפט בישראל, וההליך הפלילי בכללה. באיזון הכולל, טעמים שב"תקנת הציבור" וב"הגנה מן הצדק" מצדיקים להימנע מהסגרתו של המערער לארצות-הברית". כך קבעה (יום ה', ה 14.01.10) שופטת בית המשפט העליון, איילה פרוקצ'יה, בערעור אשר הגיש אברהם מונדרוביץ, אשר מיוחסות לו עבירות מין חמורות בכחמישה קטינים בגילאי 9-10 (בזמן ביצוע המעשים), על החלטת בית המשפט המחוזי להסגירו לארצות הברית.

ראשיתו של הסיפור בשנות השמונים בארצות הברית, אז לפי החשד, ביצע המערער, פסיכולוג בקהילה החרדית בניו-יורק מעשים מגונים בקטינים שהיו נמנים על קהילתו, ואף במקרה מסוים - מטופלים שלו. כחודש לפני פתיחת החקירה הוא הגיע לישראל, "לא מטעמים ציוניים", כקביעת בית המשפט העליון, אלא מתוך תחושה ש"הקרקע בוערת תחת רגליו" כקביעת בית המשפט המחוזי. הגם שארצות הברית ביקשה את הסגרתו, זו לא התאפשרה, שכן הוא נחשד בביצוע מעשי סדום בקטינים, ואמנת ההסגרה בין ישראל לארצות הברית מאפשרת הסגרה בעבירות של אינוס, אך לא בעבירות של מעשי סדום. גם התיקון לחוק העונשין הישראלי משנת 1988, אשר קובע כי דין מעשה סדום בכפייה כדין אינוס, לא עזר, שכן תיקון האמנה עצמה הוא שנדרש. חלפו להם 23 שנה מעשות המעשים המיוחסים, ורק בשנת 2007 תוקנה האמנה בין ישראל לארצות הברית, כך שנתאפשרה גם הסגרת חשודים ונאשמים במעשי סדום בין שתי המדינות. בשלב זה ביקשה ארצות הברית את הסגרתו של מונדרוביץ. הוא ערער לבית המשפט המחוזי, בין היתר בטענת ההתיישנות על מעשיו אולם בית המשפט המחוזי דחה את טענת ההתיישנות שלו, בקבעו כי הוא זה אשר "נמלט מן הדין" ועל כן- מכוח סעיף 94א לחוק סדר הדין הפלילי, לא תחול עליו התיישנות שהוא יצר את עצם קיומה.

אמנם סעיף 94א לחסד"פ נחקק לאחר תום תקופת ההתיישנות על מעשיו של מונדרוביץ, אולם סעיף זה, לשיטת בית המשפט המחוזי "גילם עיקרון קיים" ולפיו - מי שבמעשיו מנע מן הרשויות לפעול כלפיו, מושתק מלטעון להתיישנות המעשים כלפיו.

בבית המשפט העליון נתהפכו היוצרות, ולטענות המערער מזן הגנה מן הצדק/שיהוי/התיישנות/פגיעה בתקנת הציבור נמצאה אוזן קשבת, בדמותה של השופטת איילה פרוקצ'יה אשר קבעה כי העמדת הנאשם לדין בחלוף כ-23 שנה, פוגעת בעקרונות יסוד של הצדק (תוך חזרה על האמרה הידועה ולפיה חברה נמדדת ביכולתה לעשות משפט של צדק עם הנקלים שבעבריינים), וכי לא הייתה מניעה מצד הרשויות לתקן את האמנה בתקופת ההתיישנות. מכוח תקנת הציבור, דיני ההתיישנות ועיקרון ההגנה מן הצדק, היא מורה על ביטול צו ההסגרה של מונדרוביץ לידי רשויות ארצות הברית.
פסק דין: ע"פ 2144/08 אברהם מונדרוביץ נ' מדינת ישראל
אברהם מונדרוביץ נחשד בביצוע מעשים מגונים בקטינים, בברוקלין של שנות השמונים, במסגרת היותו פסיכולוג בקהילה החרדית. כחודש לפני שהחלה החקירה כנגדו הוא נמלט לישראל, והגם שהרשויות בארצות הברית ביקשו הסגרתו, הוא לא הוסגר, משום שבאמנת ההסגרה בין ישראל לארצות הברית לא נזכרת הסגרה בגין מעשי סדום. האמנה תוקנה אך ורק ב 2007, ובעקבות כך נתבקשה הסגרתו עם תיקון האמנה. בית המשפט המחוזי אישר הסגרתו אולם בית המשפט העליון ביטל את ההסגרה מטעמים של התיישנות, הגנה מן הצדק, ושיהוי.

עובדות המקרה

המערער, יליד שנת 1947 ופסיכולוג בהכשרתו המקצועית, היה עד לשנת 1984 תושב ואזרח ארצות-הברית. בחודש נובמבר 1984 הגיע המערער לישראל; בשנת 1996 הוא קיבל אזרחות ישראלית; מאז הגיעו לארץ ועד היום הוא מתגורר בישראל, ולא עזב את גבולותיה.

במהלך חודש נובמבר 1984 פתחה משטרת ניו-יורק בחקירה פלילית נגד המערער בחשד כי ביצע עבירות מין שונות בקטינים. בחודש דצמבר 1984 הוצא נגדו צו מעצר, וזמן קצר לאחר מכן נודע למשטרת ניו-יורק כי הוא נמלט לישראל. בחודש פברואר 1985 הוגש נגד המערער כתב אישום בבית משפט בניו-יורק. בכתב אישום זה, העומד בעינו עד היום, יוחסו למערער חמישה אישומים בגין עבירות של מעשי סדום מדרגה ראשונה לפי סעיף 130.50 של החוק הפלילי של מדינת ניו-יורק; שמונה אישומים בגין עבירות של התעללות מינית מדרגה ראשונה לפי סעיף 130.65 לחוק זה; ואישום נוסף בגין עבירה של סיכון רווחתו של קטין לפי סעיף 260.10 לחוק האמור. על-פי הנטען, העבירות האמורות בוצעו על-ידי המערער בביתו בין השנים 1980-1984, וקרבנותיו הם חמישה בנים, קטינים אותה עת, בגילאים תשע עד חמש-עשרה שנים.

על יסוד כתב האישום שהוגש, הוציא בית משפט בניו-יורק בחודש פברואר 1985 צו מעצר נגד המערער, העומד בתוקפו עד היום. צו מעצר נוסף הוצא נגדו על-ידי בית משפט פדראלי, בשל החשד כי הוא נמלט באופן בלתי-חוקי מארצות-הברית כדי להתחמק מן הדין. צו זה עמד בתוקפו במשך 10 שנים, עד שבוטל בחודש פברואר 1995.

בחודש מרץ 1985 העביר משרד המשפטים האמריקאי למדינת ישראל בקשה לעצור את המערער, על יסוד כתב האישום שהוגש נגדו, וזאת עד להגשת בקשת הסגרה רשמית בעניינו. בחודש מאי 1985 השיב משרד החוץ הישראלי כי לא יוכל להיענות לבקשת המעצר שהוגשה על-ידי ארצות-הברית, מן הטעם שהעבירות המיוחסות למערער אינן "עבירות הסגרה" בהתאם לאמנת ההסגרה הקיימת בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת ארצות-הברית, אשר נחתמה בוושינגטון ביום 10.12.62, ונכנסה לתוקף ביום 5.12.63 (אמנת הסגרה בין ממשלת מדינת ישראל ובין ממשלת ארצות-הברית של אמריקה, כתבי אמנה 505, כרך 13, בעמ' 795; להלן: אמנת ההסגרה או האמנה). בעת מתן תשובת ישראל לבקשת ארצות-הברית לעצור את המערער, כללה האמנה בסעיף 2 פירוט של כ-30 עבירות שהוגדרו כ"עבירות הסגרה". ביניהן, נכללה גם עבירת האינוס. עם זאת, העבירות שיוחסו למערער בכתב האישום – מעשי סדום, התעללות מינית וסיכון רווחת קטין – לא נכללו בפירוט "עבירות ההסגרה" באמנה. כפי שיובהר להלן, העבירות נשוא האישום כנגד המערער תאמו כל העת את הגדרת "עבירת הסגרה" על-פי חוק ההסגרה הישראלי, על תיקוניה. המחסום להסגרה התמקד בהגדרת "עבירת הסגרה" באמנה בין ישראל לארצות-הברית, שלא כללה את עבירות האישום בגדר "עבירות הסגרה" על-פי האמנה. על רקע זה, הודיעה ישראל לארצות-הברית כי לא תוכל להיענות לבקשתה לעצור את המערער, ולאפשר בכך פתיחת הליכי הסגרה.

בחודש יולי 1987 הוציא האינטרפול, לבקשת ה-FBI, "הודעה אדומה" ("Red Notice") בעניינו של המערער. במסגרת הודעה זו הופץ צו מעצר לאומי שנלווית לו בקשה כי אם המערער יאותר, יש לעוצרו לאלתר כמועמד להסגרה (להלן: "ההודעה האדומה").

בשנת 1988 התקבל בכנסת תיקון לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) אשר במסגרתו, בין היתר, שונתה הגדרת העבירה של מעשה סדום, ונקבע, כי "העושה מעשה סדום באדם באחת הנסיבות המנויות בסעיף 345, בשינויים המחוייבים, דינו כדין אונס" (סעיף 347(ב) לחוק העונשין; חוק העונשין (תיקון מס' 22), התשמ"ח-1988, ס"ח תשמ"ח 1246, בעמ' 62; הצעת החוק ודברי ההסבר פורסמו בהצעת חוק העונשין (תיקון מס' 26), התשמ"ו-1986, 303). למחרת התיקון לחוק, הביאו הרשויות הישראליות לידיעת הרשויות האמריקאיות כי הדין הישראלי בהקשר הנדון תוקן, וכי על-פי התיקון, דינו של מעשה סדום בנסיבות של עבירת אינוס כדין אונס. הודעה זו לא הביאה לבקשת הסגרה מטעם שלטונות ארצות-הברית. עמדתן היתה כי התיקון האמור בדין הישראלי לא שינה את המצב המשפטי, אשר מנע בעבר את הסגרתו של המערער לארצות-הברית, וכי רק באמצעות תיקון מתאים לאמנה, ניתן יהיה להתגבר על המחסום המשפטי ולהביא להסגרתו. כעולה מן המכתב ע/1, משכשלה הבקשה למעצרו של המערער בשנת 1985, הגיעו הגורמים המוסמכים בארצות-הברית למסקנה כי רק תיקון מתאים בהגדרת "עבירות הסגרה" באמנה עשוי להביא למימוש הסגרתו.

משנוכחו הרשויות המוסמכות בארצות-הברית כי במצב הקיים לא ניתן לקדם את הסגרתו ואת העמדתו לדין של המערער, החלו בהדרגה לסגור את התיקים שהיו תלויים ועומדים נגדו: כך, בחודש יולי 1993, החזירה מחלקת המדינה האמריקאית את מסמכי ההסגרה בעניינו של המערער לידי המחלקה הבין-לאומית במשרד המשפטים; בחודש ספטמבר 1993 הודיעו רשויות התביעה במחוז Kings כי הן אינן ממשיכות לטפל בעניינו, כל עוד לא יוחזר לארצות-הברית או ייעצר במקום אחר; בהמשך לכך, סגרה המחלקה הבין-לאומית את התיק באופן מינהלי; בחודש ינואר 1995 סגרה משטרת ניו-יורק את התיק שנפתח אצלה; בחודש פברואר 1995 בוטל צו המעצר הפדראלי; בחודש אפריל 1995 הודיע ה-FBI לאינטרפול על סגירת התיק נגד המערער; ובחודש יוני 1995 ביטל האינטרפול את "ההודעה האדומה". עם זאת, כתב האישום וצו המעצר המקורי נותרו תלויים ועומדים כל העת.

לצד כל אלה, החלו להתקיים מגעים רשמיים בין ממשלת ישראל לממשלת ארצות-הברית לתיקון האמנה. מגעים אלה נשאו פרי רק בחודש יולי 2005, מועד בו חתמו הצדדים על פרוטוקול לתיקון האמנה, בו נקבע כי רשימת "עבירות ההסגרה" שנכללה בסעיף 2 לאמנה עד אותה עת תוחלף בהוראה כללית לפיה כל עבירה שהעונש המירבי הקבוע בצידה הינו שנת מאסר אחת ומעלה, תיחשב "עבירת הסגרה". תיקון זה בפרוטוקול נכנס לתוקף בחודש ינואר 2007 (להלן: התיקון לאמנה או הפרוטוקול המתקן).

עוד יש לציין, כי עד לשנת 2001, חוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה או החוק) הגדיר "עבירת הסגרה" בהתאם לסעיף 2 לחוק, תוך הפנייה לתוספת לחוק. תוספת זו כללה פירוט עבירות שונות, אשר העבירות נשוא האישום כנגד המערער נכללו בהן. בתיקון משנת 2001 לחוק נקבע כי "עבירת הסגרה" היא כל עבירה שאילו נעברה בישראל היה דינה שנת מאסר אחת או עונש חמור מזה. התיקון באמנה שבוצע בשנת 2005 לצורך הגדרת "עבירות הסגרה" הלך בנוסחו בעקבות התיקון לחוק ההסגרה משנת 2001.

על רקע התיקון להגדרת "עבירות הסגרה" באמנה, הגישה ממשלת ארצות-הברית בחודש ספטמבר 2007 בקשה לישראל להסגיר את המערער לידיה בגין העבירות הפליליות המיוחסות לו. בחודש נובמבר 2007 נעצר המערער בישראל על-ידי משטרת ישראל מכוח סעיף 6 לחוק ההסגרה. זמן קצר לאחר מכן, הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים עתירה להכרזת המערער בר-הסגרה לארצות-הברית, ומעצרו הוארך עד לסיום הליכי ההסגרה.

בבית המשפט המחוזי טען המערער כי לא ניתן להסגירו לארצות-הברית בשל התקיימותם של שלושה סייגים להסגרה, המנויים בחוק ההסגרה: ראשית, נטען כי העבירות המיוחסות לו בכתב האישום האמריקאי התיישנו לפי דיני מדינת ישראל, ועל כן מתקיים סייג ההתיישנות להסגרה הקבוע בסעיף 2ב.(א)(6) לחוק ההסגרה. שנית, נטען כי מעשי העבירות נמחלו לו בארצות-הברית, ועל כן מתקיים הסייג להסגרה הקבוע בהוראת סעיף 2ב.(א)(7) לחוק ההסגרה; ושלישית, נטען כי הסגרתו תפגע ב"תקנת הציבור" בישראל, ועל כן, מתקיים הסייג להסגרה הקבוע בהוראת סעיף 2ב.(א)(8) לחוק ההסגרה. עוד נטען, כי עומדת למערער "הגנה מן הצדק" בשל הזמן הרב שחלף ממועד ביצוע העבירות המיוחסות לו, ונוכח השיהוי הניכר שחל בהגשת הבקשה להסגרתו.

בפסק דין מפורט ומנומק, דחה בית המשפט המחוזי טענות אלה אחת לאחת, והכריז על המערער בר-הסגרה לארצות-הברית. על כך ערער המערער לבית המשפט העליון.

טענות הצדדים

טענות המערער

חלוף תקופת ההתיישנות - לדבריו, על-פי סעיפים 9(א)(2) ו-9(ג) לחסד"פ, חלפה תקופת התיישנות "כפולה" על העבירות הללו, במובנים הבאים: ראשית, תקופת התיישנות ראשונה הסתיימה בחודש פברואר 1995, לאחר שחלפו 10 שנים ממועד הגשת כתב האישום נגדו; שנית, תקופת התיישנות שנייה חלפה בחודש מרץ 1998, לאחר שחלפו 10 שנים מהמועד בו נודע לרשויות האמריקאיות על תיקון חוק העונשין בישראל, שממנו ואילך ניתן היה לראות מעשה סדום בנסיבות של אינוס כעבירת אינוס, שכן בעקבות תיקון החוק ניתן היה לפרש את האמנה באופן הכולל את עבירות האישום נגד המערער בגדר "עבירות הסגרה". לשיטתו, "ההודעה האדומה" מטעם האינטרפול אינה מהווה "חקירה על פי חיקוק" או "הליך מטעם בית המשפט" אשר יש בו כדי להפסיק את מרוץ ההתיישנות.
סעיף 94א לחסד"דפ אינו ישים על מקרהו שכן נחקק לאחר תום תקופת ההתיישנות הראשונה.
לא הייתה מניעה להסגיר את המערער בתקופת ההתיישנות בשנת 1988 תוקן חוק העונשין כך שמעשי סדום הפכו למעשים ש"דינם כדין אינוס" ומאותו רגע יכלו הרשויות בארצות הברית לבקש את הסגרת המערער, אולם הן לא עשו כן עד לשנת 2007. טענה ולפיה רק בשנת 2007 תוקנה האמנה לא יכולה להישמע וזאת לאור הפרשנות הרחבה בפסיקה של עבירות ההסגרה. גם לא הייתה מניעות להעמיד את המערער לדין בישראל, חרף היות העדים קטינים ובארצות הברית. עם חלוף השנים העדים בגרו, מה גם שחלוף השנים הוביל לפיתוח טכנולוגיות אשר איפשרו העדת עדים מרחוק.
לא ניתן להחיל את עיקרון המניעות הכללי על דיני ההתיישנות בפליליים - עיקרון המניעות אשר בכוחו להתגבר על דיני ההתיישנות, שבסעיפים 9 ו – 94 לחסד"פ, הינו עיקרון כללי. אין לייבא מתוך עקרונות המשפט הכללים את עיקרון המניעות הכללי אל חוק סדר הדין הפלילי. החלת דוקטרינת המניעות הכללית בהתיישנות בפלילים עומדת בסתירה לעיקרון החוקיות בפלילים, ונוגדת את החובה לפרש את החוק הפלילי לטובת הנאשם. גם אם מתעורר ספק בענין זה, הוא פועל לטובת הנאשם.
אין לראות במערער כמי שנמלט מן הדין - עוד טוען המערער, כי אין לראותו כמי שחמק או נמלט מהדין לצורך תחולת סעיף 94א לחסד"פ, והוא הדין לענין טענת המניעות הכללית, שכן הוא לא נמלט מארצות-הברית ולא הסתתר בישראל. הוא רק נמנע מלחזור מרצונו לארצות-הברית, ובכך הגשים את זכותו החוקתית שלא להיות מוסגר לארץ אחרת. מעבר לכך, סעיף 94א לחסד"פ אינו חל על הענין, שכן אין לראות את המערער כמי שלא ניתן היה להביאו לדין. יתר על כן, משפטו לא החל, וגם זה אחד התנאים לתחולתה של הוראה זו, אשר לא נתקיים כאן.
למערער עומדת טענת ההגנה מן הצדק - שכן הזכות לסיום מהיר של המשפט היא זכות חוקתית, והרשויות לא עשו די, בכדי להביאו למשפט מהיר.
תיקון האמנה משנת 2007 הוחל באופן רטרוספקטיבי על עבירת המערער שנתיישנה בעת התיקון - בא כוח המערער גורס כי החלת התיקון לאמנה על העבירות המיוחסות למערער משמעה החלה רטרוספקטיבית של התיקון, משהחלתו משפיעה על פליליות המעשה ולא רק על ההליך הדיוני הקשור בחוק ההסגרה. התיקון לאמנה ששינה את הגדרת "עבירות הסגרה" הוחל על הליך הסגרה שנסתיים לחלוטין קודם לתיקון, ולכן, יש להניח כי הוא אינו חל על ענין זה, שאם לא כן, משמעות הדבר היא כי הוא מופעל באופן רטרוספקטיבי פסול.

טענות המדינה

על המעשים לא חלה התיישנות - מי שנמלט מן הדין אינו זכאי ליהנות מפרי מעלליו, לא יצא חוטא נשכר. סעיף 94א לחסד"פ מגלם את העיקרון לפיו עבריין לא ייהנה ממנוסתו. יש לראות את המערער כמי שחמק מן הדין בארצות-הברית, ולפיכך הוא בחזקת "מתחמק מן הדין", כאמור באותה הוראה. העובדה כי לא הסתתר בתוככי ישראל פנימה אינה שוללת את עובדת הימלטותו מרשויות אכיפת הדין האמריקאיות. זאת ועוד: חוסר האפשרות להסגיר את המערער לארצות-הברית בהתאם לאמנה קודם לתיקונה עמדה כאבן נגף להסגרה. עד תיקון האמנה, היתה מניעה מוחלטת מהעמדתו לדין. זוהי מניעה משפטית שהיתה משולבת בהתנהגות העבריין עצמו, ובנסיבות מסוג זה, אין מקום לאפשר למערער להיבנות מטענת התיישנות. רק מאז שנת 2007, השנה שבה נכנס לתוקף הפרוטוקול המתקן של האמנה, ניתן היה לראשונה להסגיר את המערער לארצות-הברית, ועמדת ארצות-הברית היתה נחושה כי עד לתיקון האמור לא ניתן היה לממש את ההסגרה על-פי ניסוחה של האמנה עד לאותה עת. גם לא ניתן לאמר כי היה ניתן להעמיד את המערער לדין בישראל חרף הקושי בהבאת העדים, שכן הסמכות השיפוטית פרסונאלית אקטיבית הינה סמכות שיורית. גם התיקון בחוק העונשין משנת 1988 לא הסיר את המניעה להסגרה, שכן הוא לא הפך את עבירות מעשה הסדום והאינוס לחופפות. לפיכך, לתיקון זה לא היתה השפעה על הגדרת "עבירות הסגרה" באמנה, וזאת עד לתיקונה בשנת 2007. מכאן, שניתן היה לממש את ההסגרה רק לאחר תיקון האמנה. בכל מקרה, לאורך כל השנים נקטו הרשויות בארצות הברית צעדים להעמדה לדין ולהסגרה של המערער, ועל כן ניתן לאמר כי פעולות החקירה של הרשויות גם הן מחדשות את מירוץ ההתיישנות בכל פעם. עוד נטען, כי לא ניתן היה לצפות כי הרשויות האמריקאיות תפעלנה מעבר למה שפעלו, ואין לזקוף לחובתן את העובדה כי בין השנים 1985-2007 נמנעו מהגשת בקשות סרק להסגרת המערער; אין אף לצפות מרשויות במדינה זרה לפעול כדי להתאים את דיני והליכי ההסגרה שלהן לדיני ההתיישנות של ישראל, על מנת שבבוא היום בקשת הסגרה שיפנו לישראל תעמוד בדרישות החוק המקומי.
חרף רטרוספקטיביות התיקון לאמנה משנת 2007, כוונתה המפורשת של האמנה הינה לחול רטרוספקטיבית - פרוטוקול התיקון לאמנה משנת 2007 קובע במפורש בסעיף 11 כי הוא יחול על עבירות שבוצעו הן לפני והן אחרי כניסתו לתוקף משפטי. החלה רטרוספקטיבית זו של התיקון גם על עבירות שבוצעו לפני היכנסו לתוקף מתיישבת עם המשפט הישראלי והבין-לאומי ביחס לאמנות הסגרה. ואכן, אמנות הסגרה חלות גם על עבירות שבוצעו לפני כריתתן. הוראות אמנות ההסגרה הן מטבען דיוניות ולא מהותיות ולכן אין מניעה להחלתן באופן רטרואקטיבי. על בית המשפט לבחון אם קיימת אמנת הסגרה, ומה הן הוראותיה בעת הדיון בבקשת ההסגרה, להבדיל מהשאלה האם היתה קיימת אמנה כזו בעת ביצוע העבירות, ומה היה תוכן הוראותיה אותה עת. הליך ההסגרה נותן תשובה לשאלה הדיונית כיצד יש לממש את בירור אחריותו הפלילית של נאשם לביצוע עבירות המיוחסות לו במדינה המבקשת. לפיכך, אין פסול בהחלת התיקון לאמנה משנת 2007 על עניינו של המערער, אף שהעבירות המיוחסות לו בוצעו טרם התיקון, והגם שבעת ביצוען, הן לא סווגו כ"עבירות הסגרה" על-פי האמנה בין ישראל לארצות-הברית.

עמדת ארגון נפגעי העבירות survivors for justice

זמן קצר לאחר הדיון בערעור, פנה ארגון "Survivors for Justice", המאגד נפגעי תקיפה מינית בקהילות היהודיות האורתודוכסיות בארצות-הברית, וכן שניים ממייסדיו, הנמנים על קרבנותיו של המערער (להלן: המבקשים), בבקשה להתיר להם להציג את עמדת נפגעי העבירות ביחס לפגיעה שתיגרם להם אם הערעור יתקבל. בבקשה מצוין כי, הגם שהאפשרות להציג עמדה כזו אינה מעוגנת בסדרי הדין הרגילים, שמיעת עמדת נפגעי עבירה במסגרת הליך שיפוטי אינה זרה לסדרי הדין בישראל, במיוחד לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: חוק זכויות נפגעי עבירה); היא אפשרית גם מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט; ואין בה כדי לפגוע בזכויות המערער או בתקינות ההליך, מאחר שהאיזון בין זכויות נפגעי העבירה לבין זכויות הנאשם הוא ממילא חלק ממערך השיקולים שעל בית המשפט לבחון במסגרת הליך ההסגרה. לבקשה זו התנגדו הן המדינה והן המערער, וזאת משום שמעמדו של נפגע עבירה בהליכי הסגרה טרם עוגן בחוק. מטעם זה דחה גם בית המשפט את בקשת ארגון נפגעי העבירה.

קביעות בית המשפט

השופטת איילה פרוקצ'יה

  • דיני ההסגרה כחלק מן הדין הפלילי והדין החוקתי של מדינת ישראל - השתלבותם ההרמונית של דיני ההסגרה במסגרת עקרונות היסוד החוקתיים המבססים את זכויות היסוד של האדם לחירות, ובכלל זה חירות מפני הסגרה, והקשר ההדוק בין הליכי ההסגרה לבין הדין הפלילי בישראל – הן המהותי והן הדיוני – מקרינים במישרין על המענה הראוי לשאלות שבפנינו. לצד כל אלה, בפרשנות דיני ההסגרה וביישומם, ניתן משקל רב גם למחוייבויותיה של ישראל כלפי מדינות האמנה לסייע ולשתף-פעולה בהבאת עבריינים לדין בשטחן, כחלק מחובותיה כחברה בקהילייה הבינלאומית.

  • על מערך דיני ההסגרה, תכליותיהם, ואפיונם הנורמטיבי - תכלית דיני ההסגרה הינה להגן על אדם מפני הסגרה שרירותית שלא על-פי חוק, מחד, ומאידך לעגן את האמנות הבינ"ל להסגרה בחוק המדינתי, כך שמדינות תוכלנה לסייע אחת בידי השניה במאבק בפשיעה. בנוסף, דיני ההסגרה נועדו מלהפוך את מדינת ישראל לעיר מקלט לעבריינים, ולהגן על שמה הטוב בהקשר זה בעולם. הם נועדו גם לאפשר לכל אדם להשפט במסגרת שיטת המשפט הטבעית ביותר לטיב ומקום הפשע שהוא נאשם/חשוד בביצועו. בעידן של פשיעה גלובלית לדיני ההסגרה חשיבות מיוחדת.

  • הליך ההסגרה כשלב בתוך ההליך הפלילי הכולל - אם זאת, האלמנט הבינ"ל בהליך ההסגרה אינו גורע מהיות הליך זה שלב בדרך למימושו של ההליך הפלילי. על כן עקרונות היסוד של הדין הפלילי חלים באותה מידה על דיני ההסגרה. אולם הליך ההסגרה הינו הליך דיוני, ולא מהותי, במסגרת ההליך הפלילי בכללותו. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו חל על הליכי הסגרה גם הוא. חירותו של אדם הן לבחירת סביבת מגוריו והן לחירות ממעצר וממאסר נפגעת בהליך ההסגרה. כאשר יש התנגשות בין התכליות השונות של ההסגרה, יש להעדיף את התכלית המעוגנת בדין הפנימי הישראלי.

  • האם התיקון לאמנה משנת 2007 יכול לחול רטרואקטיבית? - כתב האישום הוגש נגד המערער בארצות-הברית בשנת 1985, ומייחס לו ביצוע עבירות בשנים 1980-1984. בעת ביצוע המעשים, ובזמן הגשת כתב האישום, נחשבו עבירות כתב האישום בגדר "עבירות הסגרה" על-פי חוק ההסגרה הישראלי. עם זאת, הן לא נכללו בגדר "עבירות הסגרה" על-פי אמנת ההסגרה בין ישראל לארצות-הברית. רק בשנת 2007 נכנס לתוקף התיקון לאמנה, אשר הרחיב את הגדרת "עבירות הסגרה" גם לעבירות נשוא כתב האישום בענייננו. עד לביצוע התיקון באמנה, לא ניתן היה להסגיר את המערער מישראל לארצות-הברית, משלא נתקיים התנאי כי העבירות נשוא ההסגרה מהוות "עבירות הסגרה", על-פי הסכם ההסגרה בין המדינות. החזקה נגד החלה רטרוספקטיביות של דבר חקיקה ניתנת, אפוא, לסתירה, ככל שיש בלשונו של החוק ובתכליתו כדי להצביע על תחולה רטרוספקטיבית של הוראותיו.

  • איסור חקיקה למפרע בדיני העונשין - בתחום דיני העונשין, העיקרון כנגד החלה רטרוספקטיבית של מעשה חקיקה משתלב בעיקרון החוקיות, המעוגן בסעיף 1 לחוק העונשין הקובע: "אין עבירה, ואין עונש עליה, אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו". כן קובע חוק העונשין כי: (א) חיקוק היוצר עבירה לא יחול על מעשה שנעשה לפני יום פרסומו כדין, או יום תחילתו, לפי המאוחר. (ב) חיקוק הקובע לעבירה עונש חמור מזה שנקבע לה בשעת ביצוע העבירה לא יחול על מעשה שנעשה לפני פרסומו כדין, או לפני תחילתו, לפי המאוחר; אך אין רואים בעידכון שיעורו של קנס החמרה בעונש".

  • האם לאור עיקרון החוקיות בדיני העונשין ניתן להחיל את התיקון לאמנה משנת 2007 למפרע? - החלתו של תיקון מאוחר לאמנה על עבירות שבוצעו קודם לעריכתו אינה פוגעת בעיקרון החוקיות בפלילים, מן הטעם שעיקרון זה, בדומה לעיקרון לפיו "אין עונשין למפרע", עוסק בנורמות המהותיות של הדין הפלילי, ומתייחס להיבט האחריות בפלילים, בהבדל מהליכים ליישום ולאכיפה של הדין הפלילי. אילו היו דיני ההסגרה משפיעים על פליליות המעשה על-פי הדין המהותי של המדינה המבקשת או של המדינה המתבקשת, כי אז החלת התיקון על מעשי עבירות שבוצעו בעבר עלול היה לפגוע בעקרונות החוקיות והאיסור על ענישה למפרע. בכל מקרה אי-הפעלתה של אמנת הסגרה מלמפרע עלולה לפגוע בליבת דיני ההסגרה, ואילו הפעלתה של אמנה מלמפרע אין בה כדי לפגוע, כהוא-זה, בציפיות לגיטימיות של המדינות או של היחיד שמבקשים להעמידו לדין. גישה אחרת תגרוס כי החלת תיקון לאמנה על מצבים דיוניים שטרם הסתיימו אינה בבחינת החלה רטרוספקטיבית, כי אם החלה אקטיבית, ולגביה לא פועלת החזקה השוללת את תחולת התיקון לחוק או לאמנה על עבירות שבוצעו קודם זמנו של התיקון.

  • האם העבירות אשר מיוחסות לנאשם הינן עבירות הסגרה? - לצורך קיום "עבירת הסגרה" נדרשים שני תנאים מצטברים: כי העבירה תוגדר "עבירת הסגרה" על-פי חוק ההסגרה בישראל; וכי היא תוגדר "עבירת הסגרה" על-פי האמנה הנוגעת בדבר. חוק ההסגרה תוקן בשנת 2001 וקבע בסעיף 2(א) הגדרה רחבה ל"עבירת הסגרה", שהיא – "כל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה". תיקון זה החליף הגדרה קודמת אשר פירטה סוגי עבירות מסוימים לצורך ההגדרה האמורה. על-פי ההגדרות שבחוק ההסגרה, הן במקורו והן לאחר תיקונו, העבירות המיוחסות למערער מהוות "עבירות הסגרה". אלא שעד לתיקון האמנה בשנת 2007, עבירות האישום נגד המערער לא ענו להגדרת "עבירות הסגרה" על-פי האמנה. רק בשנת 2007, עם עריכת התיקון באמנה, נוצר מיתאם בין הגדרת "עבירת הסגרה" בחוק ההסגרה לבין הגדרת "עבירת הסגרה" על-פי האמנה, ורק משלב זה ואילך התאפשרה פתיחת הליך ההסגרה.

  • האם החלת התיקון לאמנה על הנאשם פוגע בעיקרון איסור החקיקה למפרע?התיקון לאמנה משנת 2007 על דרך של סיווג מחדש של "עבירות ההסגרה" נוגע במישרין להליך האכיפה של הנורמה הפלילית על המבוקש, ואינו משליך על האחריות הפלילית עצמה המיוחסת לו. אי לכך, פועלו של התיקון מבחינת תחולתו בזמן אינו נתקל בחזקה הפרשנית השוללת חקיקה עונשית למפרע, והאוסרת פגיעה בעיקרון החוקיות בפלילים. התיקון לאמנה בענייננו חל באופן אקטיבי על הליך הסגרה שהחל למעשה, רק בעקבות התיקון, ואשר המתין לו שנים רבות.

  • האם הרשויות בארה"ב מחלו למערער?התשובה המתבקשת לשאלה זו היא בשלילה. כדי שיתקיים סייג ה"מחילה", צריכה המדינה המבקשת לגלות דעתה באופן ברור וחד-משמעי כי ויתרה על האפשרות להעמיד את המבוקש לדין, והיא איננה ממתינה עוד לשעת כושר לעשות כן. אמנם, ה"מחילה" אינה חייבת למצוא את ביטוייה באקט מוצהר, גלוי ומפורש, והיא עשויה להילמד גם מהתנהגותה של המדינה המבקשת, כגון על-ידי ביטול כתב אישום, ביטול צווי מעצר, סגירת תיקים, והימנעות מכל פעולה בנושא החקירה והאישום במשך שנים רבות. עצם הגשת בקשת הסגרה איננה בהכרח אינדיקציה להעדר "מחילה", העשויה, כאמור, להילמד מהתנהגות המדינה המבקשת קודם לפתיחת ההליך; שאם לא כן, לא היה מקום לקביעת סייג ה"מחילה" בחוק ההסגרה, הישים דווקא למקרים בהם הוגשה בקשת הסגרה. עם זאת, לצורך גיבושו של סייג ה"מחילה" לעניין דיני ההסגרה, נדרשת התנהגות ברורה וחד-משמעית של המדינה המבקשת, אשר אינה מוטלת בספק. הנסיבות המתוארות אינן מגיעות כדי "מחילה" לצורך דיני ההסגרה. אמנם, הרשויות בארצות-הברית פעלו לסגירת תיקים נגד המערער, אך הן הותירו בעינם מהלכים מסוימים בהליך הפלילי, ככל הנראה מתוך ציפייה כי לכשתוסר המניעה להסגרה בתיקון מתאים לאמנה, ניתן יהיה לחדש את ההליך. בתנאים אלה, אין חלות לסייג ה"מחילה" בפני ההסגרה, והטענה בעניין זה נדחית.

  • התיישנות כסייג להסגרה - המחוקק הישראלי, אשר קבע כי התיישנות מונעת הסגרה, הדגיש את עליונותו של שיקול ההגנה על זכויות הנאשם – במסגרת מוסד ההתיישנות – גם על פני הערכים החשובים שמוסד ההסגרה מבקש להגשימם, קרי: שיתוף-פעולה בינלאומי בהסגרת עבריינים במסגרת המלחמה בפשיעה הכלל-עולמית. בעניין זה, נתן המחוקק הישראלי ביטוי ברור לעדיפות ערכי השיטה הפנימית גם על פני התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל כלפי מדינות האמנה, בהיות ערכים אלה חלק ממושגים בסיסיים של זכויות אדם על-פי המשפט הנוהג בישראל. לפיכך, בבחינת שאלת התיישנותן של עבירות המיוחסות למבוקש ההסגרה, יש לברר האם העבירות התיישנו על-פי תפיסת המשפט הישראלי הפנימי, ולהגשים, בפרשנות חוק ההסגרה, את התכלית המרכזית שבשלה חוקק סייג ההתיישנות להסגרה – תכלית ההגנה על זכותו של מבוקש הסגרה לחירות, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות ממועד ביצוע העבירה המיוחסת לו ועד לתחילת הליכי ההסגרה.


  • הדין הישראלי הוא שקובע לעניין התיישנות כסייג להסגרה - נושא ההתיישנות כסייג להסגרה הופיע כבר בנוסחו המקורי של חוק ההסגרה, במסגרתו הוצב מבחן "כפול" לשאלת ההתיישנות, אשר לפיו לא ניתן היה להסגיר מבוקש למדינה מבקשת אם "נתיישנה אותה עבירה או נתיישן העונש שהוטל עליו בגללה לפי דיני המדינה המבקשת או לפי דיני מדינת ישראל" (סעיף 8(2) לחוק ההסגרה דאז). בשנת 2001 נעשה תיקון בהוראה זו, שהבהיר כי מעתה לא ניתן יהיה להסגיר מבוקש במקרה שהעבירה המיוחסת לו, או העונש שהוטל עליו, התיישנו לפי דיני מדינת ישראל, ובלא תלות בשאלת ההתיישנות במדינה המבקשת. הטעם לשינוי זה הוסבר בדברי ההסבר להצעת חוק ההסגרה (תיקון מס' 8), התשס"א-2000, בהם צוין כי: "מוצע לקבוע שדיני ההתיישנות של מדינת ישראל בלבד, הם שימנעו את הסגרתו של מבוקש למדינה המבקשת; ההנחה המשפטית היא שמדינה מתוקנת אינה דורשת את הסגרתו של אדם אלא אם כן אין כל מניעה להפעיל עליו את דיניה לאחר שהוא הוסגר" (ה"ח 154, בעמ' 158; ענין אפרת, בפסקה 4).

  • תכליות ההתיישנות בדין הישראלי - מניעת עינוי דין לנאשם ושיבוש באורח חייו כתוצאה מן הצורך לנהל את הגנתו, הצורך בשכחה ובמחילה לעבריין בחלוף זמן, הצורך בבירור האמת (עם חלוף הזמן מתעמעם זכרון העדים), והצורך להמריץ את הרשויות לאכיפה מהירה.

  • בהנחה שלא חלה התיישנות על העבירה בה נאשם המערער בארצות הברית, אך בישראל כן, האם ניתן להסגיר את הנאשם? - עיקרון הפליליות הכפולה מחייב כי לצורך הסגרת נאשם ממדינה אחת לאחרת, על המעשה לא רק להיות פלילי בשתי המדינות, אלא בר-העמדה לדין בשתי המדינות. ברע שבאחת המדינות מתקיים מחסום של התיישנות, לא ניתן לבצע הסגרה.

  • פעולות הקוטעות את מירוץ התיישנות בדין הישראלי - סעיף 9(ג) לחדס"פ מונה עילות שונות הקוטעות את מירוץ ההתיישנות בעבירות על-פי הדין הישראלי, והן – חקירה על-פי חיקוק, הגשת כתב אישום, או קיום הליך מטעם בית משפט. סעיף 9(ד) לחסד"פ קובע כי עילות אלה תתקיימנה גם ביחס להסגרה, ככל שהן מתקיימות ביחס למדינה המבקשת. החוק יוצר זהות לצורך הסגרה בין פעולות קוטעות-התיישנות הנעשות במסגרת ההליך הפלילי בישראל לבין פעולות זהות קוטעות-התיישנות המתבצעות במדינה המבקשת. מבחינה זו, ניתנת עדיפות לאינטרס הציבורי באכיפת הדין הפלילי על הנאשם על פני עניינו של נאשם כזה במיצוי מהיר של ההליך בעניינו, מתוך הכרה בצורך לתת בידי רשויות אכיפת החוק כלים אפקטיביים לפעול להעמדה לדין של עבריינים, ומתוך הבנה כי לעיתים נתקלות הרשויות בקשיים בפענוח עבירות, ובאיסוף ראיות הנדרשות לצורך המשפט, ונחוץ זמן – לעיתים אף זמן רב – לצורך מיצויין של פעולות אלה. כך הוא לצורך העמדה לדין בישראל, וכך הוא לצורך הליכי הסגרה, כאשר פעולות החקירה וההעמדה לדין מתבצעות במדינה המבקשת. המצבים הקוטעים את תקופת ההתיישנות על-פי סעיף 9(ג) לחוק ההתיישנות נועדו לתת אפשרות לרשויות אכיפת החוק לעשות את מלאכתן כשהן משוחררות מכבלי מירוץ ההתיישנות במהלך החקירות המשטרתיות, במהלך פעולות התביעה הכללית לצורך הגשת כתב אישום, ובעת ניהול ההליכים המשפטיים לאחר מכן. כדי לאפשר לרשויות לפעול לצורך אכיפת הדין, ניתנה עדיפות למיצוי הדין עם נאשמים על פני הערך של מניעת עינוי דין עימם. כל זאת נכון, כל עוד נערכות פעולות ומתקיימים הליכים כאלה, המצדיקים את התמשכות הזמן. אולם, כאשר הושלמו פעולות החקירה, והוגש כתב אישום, ולאחריהם אין עוד פעולות חקירה נוספות, ולא מתקיימים הליכים משפטיים כלשהם, תקופת ההתיישנות נפתחת מחדש ממועד הגשת כתב האישום.

  • הגבול למתיחת ההתיישנות - פרשנות המושג "פעולות חקירה" לצורך הפסקת מירוץ ההתיישנות מחייבת היצמדות לתכלית האמיתית שלשמה ניתנה לרשויות האורכה לפעול בלא אימת התיישנות העבירות. פרשנות זו אינה מתירה מתיחת מושג זה מעבר לקצה הגבול, כדי להשיג אורכה שאינה ראויה על חשבון זכותו היסודית של הנחקר או הנאשם להליך פלילי תקין ומהיר שימצה את שאלת אחריותו הפלילית. על החקירה להיות ממשית, בכדי שיהא בה כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. פעולות שונות מטעם התביעה לאחר השלמת החקירה, שאינן קשורות לחקירה ולא נועדו לקדמה, לא תיחשבנה פעולות חקירה לצורך הפסקת מירוץ ההתיישנות. ביצוע פעולות שונות על-ידי התביעה בעקבות הגשת כתב אישום, המכוונות לאיתור העבריין או להבאתו לדין אינן מוגדרות כפעולות חקירה. אם פעולות חקירה חדשות נעשות במהלך ההליך השיפוטי, ממילא הן נבלעות בו כאקט הקוטע את מירוץ ההתיישנות, הפותח תקופת התיישנות חדשה רק עם סיום ההליך השיפוטי.ההתיישנות בפלילים היא אחת מזכויותיו הדיוניות החשובות של הנאשם במסגרת זכותו החוקתית לחירות, הנתונה לו במשפט החוקתי. עצירתה של תקופת ההתיישנות עקב אחד האירועים הקוטעים את מהלכה, מאפשרת הארכה, ולעתים הארכה ניכרת, של התקופה בה ניתן לנקוט הליכים פליליים כנגד נאשם. היא פוגעת, מטבע הדברים, בזכותו החוקתית; עליה, אפוא, להיות מידתית, ומיועדת לתכלית ראויה.

  • האם התיישנו ההליכים בעניינו של המערער וזאת מכוח הוראות סעיף 9(ג) לחסד"פ? - על העבירות שביצע המערער בשנים 1980 – 1984 חלו שתי תקופות התיישנות. נראה, כי הפעולה היחידה שניתן להגדירה כמעכבת את מירוץ ההתיישנות היא זו הקשורה בהגשת כתב האישום בארצות-הברית בשנת 1985, בעקבות סיום פעולות החקירה על-ידי רשויות החקירה האמריקניות. אמנם, לאחר הגשת כתב האישום, נעשו פעולות שונות על-ידי הרשויות האמריקניות בקשר עם הבאתו לדין פלילי של המערער, אך אלה אינן בבחינת הליכי חקירה או הליכים מטעם בית המשפט, כמובנם בסעיף 9(ג) לחסד"פ, אשר עשויים לעכב את מירוץ ההתיישנות למועד מאוחר ממועד הגשת כתב האישום בשנת 1985, אשר ממנו ואילך החל מניין חדש של התקופה מאז בוצעו העבירות.הפעולות שנעשו מצד רשויות ארצות הברית להבאת הנאשם לדין אינן פעולות קוטעות התיישנות, שכן אינן עונות על המושג "חקירה על-פי חיקוק" או "הליך מטעם בית המשפט". גם ה"הודעה האדומה" שהוציא האינטרפול אינה מהווה הליך על-פי חיקוק. את האירועים אשר קוטעים את מרוץ ההתיישנות יש לפרש בצמצום רב. עולה מהדברים האמורים, כי תקופת ההתיישנות בפלילים שהחלה במועד ביצוע העבירות המיוחסות לנאשם נותקה בהגשת כתב האישום נגדו, אשר בא בעקבות השלמת פעולות החקירה. ממועד הגשת כתב האישום החל מניין ההתיישנות. לאחר הגשת כתב האישום, לא בוצעו פעולות חקירה נוספות, ולא נוהלו הליכים משפטיים בעניינו של המערער, מן הטעם שהליכי הסגרה נגדו לא התאפשרו בשל הגדרת "עבירות הסגרה" באמנה אותה עת, שלא התפרשה על עבירות האישום נגד המערער. כל הצעדים שננקטו על-ידי רשויות ארצות-הברית והאינטרפול לאחר הגשת כתב האישום – ובהם צווי מעצר שהוצאו, שחלקם בוטלו – לא היוו צעדי "חקירה" קוטעי-התיישנות, אלא פעולות שנועדו להותיר את עניינו של המערער "חי ונושם", מתוך ציפייה שביום מן הימים הסגרתו תתאפשר אם וכאשר תתוקן האמנה.

  • האם נתקיימו אירועים קוטעי-התיישנות אחרים, שלא מכוח סעיף 9(ג) כגון מניעות הרשויות לפעול? הדין הפלילי בישראל מכיר בהסדרים סטטוטוריים מפורשים המעכבים את מירוץ ההתיישנות בשל מניעות הרשות מלפעול. לדעת פרופ' פלר הסדר ההתיישנות שבסעיף 9(ג) לחסד"פ אינו הסדר ממצה, ומקום בו הרשות מנועה מלפעול, יקטע מרוץ ההתיישנות. עם זאת, עיקרון ה"מניעות מלפעול" – בין מכוח חוק ובין עקב מצב עובדתי בבחינת "כוח עליון" – לא זכה להחלה נרחבת במשפט הישראלי, ככל שהוא חורג מההסדרים הסטטוטוריים המפורשים בעניינים אלה. הטעם לכך נהיר: החלת עיקרון כללי מעין זה, בלא הסדר מפורש בחוק, משמעו מתן אמצעי בידי רשויות אכיפת החוק להרחיב באופן ניכר את פרישתה של תקופת ההתיישנות בפלילים, תוך פגיעה ישירה בציפייתו הלגיטימית של אדם שלא להיות מובא לדין לאחר חלוף תקופת ההתיישנות הסטטוטורית. החלת עיקרון "המניעות מלפעול" לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר הכיר במעמד-העל של זכות האדם שלא להיעצר ולהיאסר, ושלא להיות מוסגר, אלא בחוק שפגיעתו עומדת במבחני פיסקת ההגבלה, הינה מוקשית. יש קושי ברור בהחלת תיאוריה כללית של "מניעות מלפעול" כמעכבת תקופת התיישנות, אשר אינה מעוגנת בחוק, לא עוצבו אמות-מידה ברורות להחלתה, והיא כרוכה באי-ודאות ובקושי לצפייתה מראש, ופוגעת, בכל מקרה, בנאשם.

  • במקרה הקונקרטי של הנאשם, לא הייתה מניעות לפעול - מהי מהותה של המניעה האמיתית בענייננו אשר גרמה להקפאת ההליכים הפליליים בעניינו של המערער למשך 22 שנים מאז הגשת כתב האישום נגדו? התשובה הישירה והברורה לכך היא – אופן ניסוחה של אמנת ההסגרה בין ארצות-הברית לישראל, אשר בטרם תיקונה, הגדרת "עבירות הסגרה" בה לא כללה את עבירות האישום נגד המערער. לצורך הענין, ניתן להניח כי גם התיקון לחוק העונשין הישראלי בשנת 1988 לא שינה את המצב המשפטי אשר על-פיו לא ניתן היה להסגיר את המערער לארצות-הברית כל עוד לא תוקנה הגדרת "עבירות הסגרה" באמנה. התיקון האמור לא יצר חפיפה מלאה בין עבירות מעשי סדום לעבירות אינוס, וכל עוד עבירות מעשי סדום לא נכללו בגדר "עבירות הסגרה" על-פי האמנה, המניעה להסגרה נותרה בעינה.

  • האם המניעה להסגרת המערער על-פי האמנה קודם לתיקונה מהווה עילה מוכרת מכוח הדין הכללי שיש בה כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות בפלילים ולהתחיל את מניינה מחדש החל מתיקון האמנה בשנת 2007? - התשובה על כך היא בשלילה. ממשלות ארצות-הברית וישראל הן ממשלות ריבוניות, שבידן ובכוחן לגבש ביניהן הסכמי הסגרה, ואף לשנותם ולתקנם ככל שמציאות החיים מצריכה ומכתיבה. שינויים ותיקונים בהסכמי הסגרה נתונים לממשלות הנוגעות בדבר, והן אינן תלויות בכל גורם אחר לצורך כך. בענייננו, גם לא נטען ולא נרמז על דבר קיום מניעה אובייקטיבית כלשהי אשר מנעה את הממשלות מתיקון האמנה קודם לשנת 2007. תיקונה של אמנת ההסגרה בין ישראל לארצות-הברית לצורך הרחבת הגדרת "עבירות הסגרה", כשם שנעשה בשנת 2007, יכול היה להיעשות בשלב מוקדם בהרבה מכפי שנעשה, ובתחומי תקופת ההתיישנות בפלילים בת 10 השנים הקיימת בישראל. זאת, משהמדינות נוכחו כי עבירות של מעשי סדום – הנחשבות פשעים חמורים – אינן כלולות בהגדרת "עבירות הסגרה" באמנה. קשה לייחס לממשלות ישראל וארצות-הברית "מניעות מלפעול" הקוטעת את תקופת ההתיישנות, כאשר היכולת, הכוח והסמכות להסיר את המניעות על דרך תיקון ראוי של הסכם ההסגרה היו נתונים בידיהן, ובידיהן בלבד. נשער לעצמנו כי מדינות אמנה אלה היו מחליטות לתקנה כעבור 50 שנה ממועד הגשת כתב האישום כנגד המערער, כלום היה פלוני מהין לטעון כי תקופת ההתיישנות נקטעה ל-50 שנה מחמת "מניעות מלפעול", וכי ניתן להסגיר את המבוקש בהיותו איש ישיש, יובל שנים לאחר הגשת כתב האישום נגדו? גם תקופת 22 השנים שחלפה מאז הגשת כתב האישום נגד המערער ועד להגשת בקשת ההסגרה אינה מתיישבת עם קיום "מניעות מלפעול" על-פי "דין האמנה" – שהוא ביסודו דין בעל אופי הסכמי שנוצר על-פי רצון המדינות ונתון לשינוי על-פי רצונן. ועוד, לא נטען כי נתקיימה "מניעות עובדתית" או מניעות מסוג "כוח עליון" העשויות להסביר או לתרץ חלוף זמן של קרוב לחצי יובל שנים שעברו ממועד הגשת כתב האישום ועד לפתיחת הליכי ההסגרה בענייננו. דיני ההתיישנות בפלילים כמשמעותם במשפט הישראלי, המשתלבים בתפיסה חוקתית של זכויות נאשם להליך פלילי הוגן, אינם מתיישבים עם מתן הכרה לעיכוב מעין זה כעילה מוכרת לקטיעת תקופת ההתיישנות.

  • האם המלטותו של הנאשם מארצות הברית לישראל יוצרת מניעות לפעול? - מפסק הדין קמא משתמע עוד, כי "מניעות מלפעול" עשויה להתקיים גם מעצם הימלטותו של מבוקש ההסגרה מהמדינה המבקשת אל המדינה המתבקשת, והצורך להחיל לגביו הליכי הסגרה. אינני מקבלת טעם זה כ"מניעות מלפעול" שיש בה כדי לקטוע את מירוץ ההתיישנות. דיני ההסגרה והליכי הסגרה נשענים, מעצם טיבם, על הנחת המוצא כי המבוקש אינו מעמיד עצמו לרשות המדינה המבקשת, ואף נמלט מגבולותיה ועובר למדינה המתבקשת, שאחרת- לא היו נדרשים הליכי הסגרה כלל. הליכי ההסגרה בנויים מעצם טיבם על ההנחה כי המבוקש ביצע עבירות בשטחה של המדינה המבקשת ונמלט למדינה המתבקשת. על-רקע הנחה זו, קובע דין ההסגרה כי לא יוסגר אדם מישראל אם העבירות המיוחסות לו התיישנו על-פי דיני מדינת ישראל. סייג זה להסגרה בנוי על ההנחה כי המבוקש השוהה בישראל אינו זמין להליכי משפט במדינה המבקשת. אילו מציאות זו, כשלעצמה, הייתה מספקת כדי להוות "מניעות מלפעול" הקוטעת את מירוץ ההתיישנות, היה סייג ההתיישנות המונע הסגרה מתרוקן לחלוטין מתוכנו. עובדת הימלטותו של המבוקש מגבולות המדינה המבקשת, שם ביצע את מעשי העבירה, אינה בבחינת "מניעות מלפעול" שיש בה כדי לעכב את מירוץ ההתיישנות בפלילים על-פי דיני ישראל.

  • האם מירוץ ההתיישנות נקטע מכוח סעיף 94א לחוק סדר הדין הפלילי? - בשנת 1995 הוספה לחוק סדר הדין הפלילי הוראה בדבר "התליית הליכים", לפיה, בכל עת לאחר הגשת כתב אישום ולפני מתן גזר דין, רשאי בית המשפט להתלות הליכים פליליים אם נוכח כי לא ניתן להביא נאשם להמשך משפטו. כן נקבע באותה הוראה, כי לא תהיה מניעה מחידוש המשפט גם אם חלפה תקופת ההתיישנות בפלילים, כל עוד סיבת התליית ההליכים נבעה מהתחמקותו של הנאשם מן הדין. הוראת סעיף 94א לחסד"פ נועדה לתת מענה במשפט הפנימי למצב שבו הוגש כתב אישום כנגד נאשם בישראל ולא ניתן להביאו להמשך משפטו מסיבות שונות, בין היתר בשל התחמקותו מן הדין. אי לכך, נדרש להתלות את ההליכים המשפטיים. הוראת סעיף 94 לחסד"פ אינה רלוונטית לעניין הסגרה. לא ניתן לעקוף את דיני ההתיישנות שבסעיף 9 לחסד"פ על דרך יצירת פיקציה לפיה התחמקות מן הדין במדינה המבקשת כמוה כהתחמקות מן הדין בישראל.עובדת הימלטותו של המבוקש מן המדינה המבקשת אינה אמורה להשפיע על דין ההתיישנות הפנימי של המדינה המתבקשת. בכל מקרה, הוראת סעיף 94א חוקקה בשנת 1995 לאחר שתקופת ההתיישנות הראשונה בעניינו של המערער חלפה-עברה. משכך, לא היה בחקיקתה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות כדי לעורר לחיים עבירות שהתיישנו לאחר כניסתה לתוקף.

  • סיכום דברים בשאלת ההתיישנות - על יסוד הדברים שהובאו לעיל, מתבקשת המסקנה כי על הסגרתו של המערער לארצות-הברית חל סייג ההתיישנות על-פי דיני מדינת ישראל. נתקיימו בעניינו של המערער שתי תקופות התיישנות מצטברות, לרבות שנתיים נוספות מאז מועד הגשת כתב האישום נגדו בשנת 1985, אשר ממנו ואילך ועד לפתיחת הליכי ההסגרה בשנת 2007 יש למנות את תקופות ההתיישנות בפלילים. לגישתי, לא נתקיימו בעניינו של המערער נסיבות כלשהן הקוטעות את מירוץ ההתיישנות, בין על-פי חלופות סטטוטוריות שונות על-פי סעיף 9 לחסד"פ וסעיף 94א לחסד"פ, ובין על-פי עיקרון כללי שעניינו "מניעות מלפעול", כנטען.

  • סייג להסגרה מן הטעם של פגיעה בתקנת הציבור - גם אלמלא נתקיים סייג ההתיישנות, המונע את הסגרת המערער, ניתן היה לשלול את הסגרתו לארצות-הברית מטעמים הקשורים ב"תקנת הציבור" בישראל. זאת, בשים לב לכך שחלפו 23 שנים מאז בוצעו מעשי העבירה המיוחסים למערער, ועד לפתיחת הליכי ההסגרה בעניינו בשנת 2007, וכאשר הוא היה כל העת בהישג ידן של רשויות האכיפה הישראליות, תוך שמקום הימצאו בישראל לא הוסתר, ונוכח האפשרות שעמדה לממשלות ארצות-הברית וישראל לתקן את האמנה, ולהביא להסגרתו שנים רבות בטרם נעשה הדבר בפועל.

  • הזכות להליך הוגן בפליליים - פגיעה מהותית בזכות להליך הוגן עשויה לעלות כדי פגיעה מהותית בזכות החוקתית לחירות ולכבוד האדם, וכן עלולה היא לפגום בהערכתו העצמית של הנאשם, וליצור אצלו תחושה של ביזוי וחוסר אונים כאילו היה כלי משחק בידיהם של אחרים. זכותו של נאשם בפלילים להליך הוגן מכילה בקרבה גם את הציפייה לכך שלא יתקיים לגביו עינוי דין. משמעות הדבר היא, בין היתר, כי הוא לא יהיה נתון לחרב המתהפכת של פתיחת הליך פלילי נגדו לאורך שנים ארוכות, וכי משהוחל הליך פלילי בעניינו, הוא ימוצה תוך פרק זמן סביר. עם זאת, עקב חשיבות ההסגרה לתפיסתם של עבריינים בעידן של פשיעה גלובלית, סייג תקנת הציבור ומניעת ההליך ההוגן יחול אך ורק במקרים נדירים.

  • מהי הגנה מן הצדק? דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" עוגנה זה מכבר כטענה מקדמית לאחר תחילת המשפט על-פי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי. מכוח הוראה זו, רשאי נאשם לטעון כי הגשת כתב אישום או ניהולו של הליך פלילי נגדו עומדים "בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". בעבר, הוגבלה תחולתה של דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" אך למצבים של "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות", "התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם", ולמצבים שבהם "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו" (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 370 (1994)). אולם, אמות-מידה מצמצמות אלה הוחלפו במהלך השנים במבחנים מרחיבים יותר, תוך שנקבע כי ההגנה עשויה לחול בכל מקרה שבו "קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית המשפט".

  • האם זכאי הנאשם במקרה הנידון להגנה מן הצדק? - כנגד החשיבות הציבורית והחברתית והבינלאומית שבהסגרת נאשמים, בייחוד נאשמים בעבירות מין חמורות כנגד קטינים, יש חשיבות לזכות הנאשם להליך הוגן: הרשויות בשתי המדינות התמהמהו שנים רבות בהסרת המניעה להסגרה, שהייתה נעוצה בנוסחה של האמנה, אף שהיה בידיהן להסירה שנים רבות לפני שבוצע בפועל התיקון לאמנה. חלפו כ-23 שנים מאז בוצעו המעשים המיוחסים למערער ועד לתיקון האמנה ולפתיחת הליך ההסגרה. הסגרתו של אדם מישראל למדינה מבקשת כ-23 שנים לאחר ביצוע העבירות המיוחסות לו בשטח המדינה המבקשת, בעת שהוא מצוי כל העת במדינה המתבקשת, וניתן להשגה ללא קושי על-ידי הרשויות, וכאשר המניעה להסגרה יכולה לבוא על תיקונה במועד סביר, כל אלה מהווים פגיעה מהותית קשה בזכויות המבוקש להליך פלילי תקין וראוי. באיזון הכולל של השיקולים והערכים המתנגשים, גובר גורם הפגיעה בתקינות ובהוגנות ההליך הפלילי כלפי המבוקש גם על פני האינטרס הציבורי החשוב של שיתוף-הפעולה הבינלאומי בהסגרת עבריינים, שישראל שותפה לו מכוח אמנת ההסגרה שהיא צד לה. על-פי מושגיה וערכיה של שיטת המשפט בישראל, המתנה של 23 שנים להליך הסגרה מאז ביצוע העבירות הנטענות בארצות-הברית, בנסיבות בהן המבוקש לא חמק מהליכי ההסגרה בישראל, לוקה בשיהוי כזה שאין להסכין עמו, גם לנוכח האינטרס הציבורי המורכב, הטמון בהגשמת הליך ההסגרה. הסגרת המערער לאחר שנים כה רבות של המתנה איננה רק פגיעה מהותית בזכותו להליך פלילי הוגן. היא מהווה חריגה קיצונית מעקרונות וערכים יסודיים המצויים בבסיס שיטת המשפט בישראל, וההליך הפלילי בכללה. באיזון הכולל, טעמים שב"תקנת הציבור" וב"הגנה מן הצדק" מצדיקים להימנע מהסגרתו של המערער לארצות-הברית.

  • סוף דבר - מחוייבותה של המדינה לערכיה החוקתיים והדמוקרטיים נבחנת לא אחת במקרים קשים, שבהם ההגנה על זכויות אדם כרוכה בפגיעה קשה באינטרסים ציבוריים, לאומיים וחברתיים חשובים אחרים, לרבות בזכויות הראויות להגנה של פרטים אחרים. כחברה נאורה, שיטת המשפט בישראל מבטיחה את השמירה על כבוד האדם ועל זכויותיו, גם כאשר מדובר במי שמואשם ואף הורשע בחמורות שבעבירות, שהרי, זכויות אדם נתונות גם לו.

השופט אלייקים רובינשטיין

מסכים עם פסק דינה של השופטת איילה פרוקצ'יה אולם סבור שבנסיבות שבהן היה קושי לתקן את האמנה, היה צריך, חרף הקשיים, להעמיד את הנאשם לדין בישראל, ומשלא נעשה כן, לא ניתן לאמר שהייתה מניעות למצות את הדין עם הנאשם מטעם הרשויות, ועל כן – מירוץ ההתיישנות לא נקטע. הוא מסיים את דבריו במילים: "כל בר דעת מבין כי המערער לא עלה ארצה מטעמים ציוניים או יהודיים, אלא מאימת הדין. בכך שהרשויות לא העמידוהו לדין בישראל משנכזבה תוחלת ההסגרה, "שיחקו" הם בלי משים לידיו. באי הסגרתו כתוצאה מהכרעתנו, אין משום תעודת זיכוי או תעודת יושר; רחוק מכך. הדבר נובע מניתוח משפטי של המאטריה הרלוונטית שסופה הכרעה לא נוחה, אך ככל הנראה נכונה מבחינה משפטית". השופט אליקים רובינשטיין חולק על השופטת איילה פרוקצ'יה בנוגע לטעמים לאי-הסגרה שמקורם בהגנה מן הצדק ובתקנת הציבור. השופטת מריים נאור מצטרפת לסייגים אלו שהעלה השופט אליקים רובינשטיין.

תוצאת ההליך

פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל, ההסגרה תבוצע.

פרטי ההליך

- בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
- בפני השופטים איילה פרוקצ'יה, מרים נאור, ואליקים רובינשטיין
- בשם המערער – עו"ד איתן מעוז, עו"ד נתי שמחוני, עו"ד אורן אדרת
- בשם המדינה – עו"ד מזל מרלין, עו"ד נילי גסר

ע"פ 2144/08 אברהם מונדרוביץ נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 14.01.10)
תאריך:  16/01/2010   |   עודכן:  17/01/2010
ענבל בר-און
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
"הזכות להליך הוגן גוברת על אינטרס ההסגרה"
תגובות  [ 0 ] מוצגות   [ 0 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
"בשנים האחרונות החלה להתפתח גישה חדשה אשר מבקשת לדחוק את התפיסה המשפטית העוסקת בהחזקת קטינים ובקביעת הורה משמורן ובמקומה להנחיל עקרונות משפטיים חדשים אשר מתבססים על מודל של אחריות הורית כשהשאיפה היא לאחריות הורית משותפת. מודל זה מתבסס על ממצאי מחקרים שהצביעו על חשיבות תפקידם של שני ההורים בהתפתחות ילדיהם, חשיבות שהופכת למשמעותית עוד יותר כאשר ההורים מתגרשים. מסקנותיהם של אותם מחקרים היו שככל שאבות היו מעורבים בחיי ילדיהם והיה סיפק בידיהם להעניק להם תמיכה רגשית, ביטחון וסייעו במתן מענה לצרכיהם הלימודיים, התפקודיים והחברתיים, אותם קטינים תפקדו ברמה חברתית טובה יותר והסתגלו למצב שנוצר בעקבות הגירושין טוב יותר מאלו שלא זכו בשני הורים תומכים ושותפים לגידולם". כך קבעה (יום ה', 07.01.109) שופטת בית משפט השלום ברשל"צ, ד"ר ורדה בן-שחר, בתביעה למשמורת משותפת שהגיש האב, תוך שהוא מבקש לסתור את חזקת הגיל הרך, אשר מקנה להם יתרון במשמורת קטינים עד הגיעם לגיל 6, ואשר הם, מסיבות מובנות, ביקשה שתחול במקרה הנדון.
13/01/2010  |  ענבל בר-און  |   פסיקה
"אכן, כאשר ישנה היכרות אישית עם היושב בדין, יש בכך כדי להקים לעתים חשש ממשי למשוא פנים. ואולם, אין לקבוע כלל קטגורי של פסלות במצב זה, אלא יש לבחון את כלל נסיבות המקרה בשים לב לאופי ההיכרות, מסגרתה, משכה ומשך הזמן שעבר מאז ההיכרות... במקרה שלפניי, כעולה מדברי השופט עצמו, מדובר בהיכרות מן העבר בין בית המשפט לבין עו"ד אלטלף, שהינו בעל דין, אשר נוצרה במסגרת לימודיהם בעבר ואף המשיכה לפרק זמן לא ארוך למסגרת חברתית-אישית. ואולם, הקשר נותק לפני כ-15 שנים לערך ומאז לא קיים כל קשר בין השופט לבין עו"ד אלטלף למעט אמירת שלום הדדית בעת מפגשים אקראיים. בנסיבות המתוארות אכן מדובר בהיכרות אישית מן העבר, ואולם משך הזמן מאז נותק הקשר בין עורך הדין אלטלף לשופט הינו כה ארוך, עד כי נראה כי אין די בעצם ההיכרות וקשרי העבר כדי להקים עילה לפסילת בית המשפט מלדון בתיק הנוכחי שהובא לפניו. כך קבעה (יום ג', 12.01.10) נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש.
12/01/2010  |  ענבל בר-און  |   פסיקה
"אין ספק כי מחדלים אלו לא נעשו בזדון, או מתוך כוונה חלילה להפליל את הנאשמים ולטפול עליהם אשמת שווא. מדובר במחדל רשלני ולא בהתנהגות מחושבת ומתוכננת של הרשות החוקרת והתובעת ולא היה כל ניסיון להסתירם או להתחמק מהם. אך עדיין, מחדלים אלו מצדיקים את קיומה של ההגנה מן הצדק, שכן הצטברות כל המחדלים יחדיו, השיהוי הרב בהגשת כתב האישום על-ידי הפרקליטות, וזאת ללא כל הצדקה הנראית לעין, מחדלי החקירה הרבים, אי חקירת חלק מהחשודים, וצירוף חשודים אחרים כעדי תביעה, יש בהם להוות 'מסה קריטית' - הגורמת לפגיעה ממשית ביכולת הנאשמים להתגונן ובזכותם הבסיסית לניהול משפט ראוי והוגן. יש במחדלים אלה פגיעה ממשית בחוש הצדק וההגינות ויש בהם לגרום לעיוות דין לנאשמים. באיזון הראוי מצאתי כי למרות שחיי אדם קופחו ברשלנותם של גורמים כה רבים - יש להעדיף זכויותיהם היסודיות של הנאשמים לניהול הליך משפטי ראוי והוגן, על פני האנטרס הציבורי בניהול ההליך. בשלב זה גם לא מצאתי כל אפשרות לתיקון המחדלים בשל האיחור הרב והקשיים המובנים לעשות כן בשלב זה. לאור כל האמור, אף שבלב כבד, אני מקבלת הטענה המקדמית ומורה על ביטול כתב האישום". כך קבעה (יום ב', 21.12.09) שופטת בית משפט השלום באשדוד, רות לביא, בבקשה שהגישו פרקליטי הנאשמים - חברה ומנהל עבודה - אשר יוחסה להם גרימת מוות ברשלנות של עובד, לביטול כתב האישום בטענת 'הגנה מן הצדק'.
12/01/2010  |  ענבל בר-און  |   פסיקה
בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב חייב את בעל המניות העיקרי בחברת רויאל קונקשיין לשלם חוב של החברה מאחר שחוב זה נוצר במרמה, בידיעתו וביוזמתו. השופט רחמים כהן: אין לאפשר לנתבע להסתתר מאחורי המושג "בעירבון מוגבל".
02/12/2009  |  מאיר הילזנרט  |   פסיקה
לאחר שניאות ביהמ"ש המחוזי בתל אביב לגזור על האחים אוחנה מספר עונשי מאסר מצטרפים בשל עבירות שונות שביצעו, חזר בו ביהמ"ש מהחלטתו וקבע כי העונשים יחפפו זה לזה. הסיבה: המשטרה חקרה שלא כדין, ויש מקום להקל עם עונשו של מי שהראיות שנאספו כנגדו, נאספו בפסלות.
01/12/2009  |  מאיר הילזנרט  |   פסיקה
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
צבי גיל
צבי גיל
האירוע היה משהו ומישהו, נכון יותר מי שהם, שאני מלווה במשך עשרות שנים    היו שם כל המי ומי מבין מקימיי הטלוויזיה הישראלית ומעצביה בשעתה היפה
יואב יצחק
יואב יצחק
אורנשטיין חשוף עתה לבדיקה/חקירה פלילית בשל שיחותיו עם אפי נוה בהן ביקש מנוה לפעול למינויו לנשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב    מידע שהובא ל-News1 מלמד, כי המעשים של גרטלר-גרטנר באפריק...
ירון פרידמן
ירון פרידמן  |  
חזרה לפילוג הפוליטי שהיה לפני השבעה באוקטובר, התחמקות מקבלת אחריות למצב, משבר מנהיגות ועוד - לא מדובר בישראל אלא בוויכוח הפנים-פלשתיני. פרשן מצרי מתאר בדרכו את המתיחות בין שני הפלג...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il