|   15:07:40
דלג
  ענבל בר-און  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
למה לעשות תואר שני במנהל עסקים?
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין

"מי שגורם להתיישנות בבריחתו אינו יכול להתלות בה"

בית המשפט העליון הורה על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי המורה על הסגרת אברהם מנדרוביץ' לארצות הברית בעוד שבית המשפט העליון קבע כי על העבירות שביצע לכאורה מנדרוביץ' חלה התיישנות, העדיף בית המשפט המחוזי לראות במנדרוביץ' האשם להתיישנות, בעצם הימלטותו מן הדין להלן פסק דינו של בית המשפט המחוזי
16/01/2010  |   ענבל בר-און   |   פסיקה   |   תגובות
המלטות הנאשם מן הדין במכוון היא זו שמנעה מן הרשויות להעמידו לדין בזמן. אז כיצד הוא יכול לטעון להתיישנות? [פלאש 90]

"הזכות להליך הוגן גוברת על אינטרס ההסגרה"
ענבל בר-און
כך קבעה השופטת פרוק'ציה בבקשתו של מונדרוביץ' שלא להיות מוסגר לארצות הברית * הרשויות לא נקטו פעולות לתיקון אמנת ההסגרה בזמן, תוך גרימת עינוי דין לנאשם
לרשימה המלאה

נאשם בעבירות מין כלפי קטינים לא יוסגר לארה"ב
ענבל בר-און
הנאשם טען לשיהוי, התיישנות, ולהתקיימות תנאים לטענת ההגנה מן הצדק * בית המשפט העליון קיבל את טענתו וביטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי להסגירו
לרשימה המלאה

"בהקשר זה אני סבורה, כי לא ניתן לטעון כלפי הרשויות שאפשר היה לתקן את הסכם ההסגרה על-מנת שתוסר המניעה שבחוק. טענה זו אינה יכולה להישמע מפי מי שנמלט מן הדין על-מנת שלא ניתן יהיה לאוכפו עליו. אין הוא יכול להעמיד, בהתנהגותו המכוונת, את הרשות, בפני הצורך לשנות את הדין ואת התחייבויותיה הבינלאומיות, ומשלא עשתה כן בתוך תקופת ההתיישנות, לטעון כי המעשים המיוחסים לו התיישנו...תנאי לכך שעבריין יהיה מנוע מלטעון להתיישנות, כי יתקיים קשר סיבתי בין התנהגותו לבין היווצרות המניעה החוקית לאכוף עליו את הדין". כך קבעה ( יום א', 10.01.10) שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, נאווה בן אור, בבקשת הסגרה שהגישו הרשויות בארצות הברית לישראל, בעניינו של אברהם בן יצחק מונדרוביץ, החשוד בביצוע עבירות מין כלפי קטינים בקהילה החרדית בניו-יורק.

על-פי הנטען, בוצעו המעשים בין התאריכים 1.1.80 - 15.9.84 בקירוב. כל קרבנות העבירה, חמישה במספר, הם בנים, שהיו בעת מעשה קטינים, בגילאים 9-15. מעשי ההתעללות המינית בוצעו, כך על-פי הנטען, עת שהו הקרבנות, ולעיתים אף לנו, בביתו של המשיב. המשיב הוא פסיכולוג בהכשרתו, ולפחות אחד מן הקרבנות היה בטיפול אצלו.

כחודש טרם נפתחה כנגד המשיב חקירה, הוא נמלט לישראל, וזאת למרות מעמדו המקצועי המכובד בקהילה החרדית בניו-יורק ואפשרויות הפרנסה הרבות שעמדו לרשותו שם. המשיב ניסה לטעון כי עצם הגעתו לישראל טרם נפתחה כנגדו חקירה, יש בה כדי להעיד שהוא לא "נמלט מן הדין" ולכך השיבה השופטת בן-אור כי:

"המשיב התגורר בארצות הברית, חי בתוך קהילה, היה בעל כושר פרנסה מרשים כפסיכולוג יחידי בקרב קהילתו, והנה יום בהיר אחד עוזב הוא הכל מאחוריו, ובני משפחתו בכלל זה, ועולה לישראל. חודש לאחר מכן נפתחת נגדו חקירה, כשהוא כבר כאן. אם לא ניחן ברוח נבואה, המסקנה המתבקשת היא כי המשיב היה מודע לכך שהקרקע בוערת מתחת לרגליו, והוא שם פעמיו לכאן כדי למנוע מן הרשויות במקום מגוריו למצות עימו את ההליכים. מאז לא עזב את גבולות מדינת ישראל, לא לארה"ב ולא לכל מדינה אחרת, והוא מעולם לא נלווה לאשתו בנסיעותיה לשם. אם זו אינה התחמקות, איני יודעת התחמקות מהי".

המשיב העלה להגנתו טענות של התיישנות, שיהוי והגנה מן הצדק. השופטת בן-אור קבעה כי מקום בו הנחקר/נאשם יוצר את מניעות הרשויות להעמיד לדין, באמצעות התחמקותו מן הדין, מירוץ ההתיישנות נעצר, וכי אותן טענות היפות לעניין עצירת מירוץ ההתיישנות (יצירת הנאשם/נחקר את אותה סיטואציה אשר מונעת מן הרשויות לפעול) יפה גם לעניין הדיפת טענת השיהוי ומכאן גם לעניין הדיפת טענת ההגנה מן הצדק: כיצד ניתן בכלל לאמר כי הרשויות השתהו כאשר הנאשם, הוא זה שמנע מהן לפעול בהמלטותו מן הדין?

בפרשה המדוברת הנאשם ביצע את עבירות המין המיוחסות לו בקטינים בקהילה החרדית בניו-יורק, נמלט לישראל כחודש לפני פתיחת החקירה בעודו חש כי "הקרקע בוערת מתחת לרגליו". במשך 20 שנה היו הרשויות בישראל מנועות להעמידו לדין וזאת משום שקורבנות העבירה הם קטינים המתגוררים בניו-יורק, וגם אם היו די ראיות להעמדת המשיב לדין, לא ניתן טכנית היה להביא את הקטינים לעדות בישראל. מאידך, לא ניתן היה עד לשנת 2007 להסגיר את המשיב לארצות הברית שכן המשיב ביצע בקטינים עבירות של 'מעשי סדום', ובאמנות ההסגרה בין ישראל לארצות הברית, ניתן לבצע הסגרה אך ורק בגין עבירת האינוס. אך ורק בשנת 2007 תוקנה האמנה, באופן אשר מאפשר הסגרה מארצות הברית לישראל ולהפך גם בעבירה של מעשה סדום. הנה אם כן, המשיב ברח לישראל בידיעה שלא ניתן יהא לקיים כנגדו משפט בישראל עקב היות הקורבנות בחו"ל, ולא ניתן יהא להסגירו לארצות הברית שכן סוג העבירות שביצע לא היו ברות הסגרה עד לשנת 2007: הוא זה אשר יצר את המניעה של שתי הרשויות, הן בארה"ב והן בישראל, מלפעול כנגדו, ואין אלא להלין על עצמו כי ההליכים נתעכבו באשמת בריחתו, ומכוח עיקרון תום הלב הוא מנוע מלטעון טענות מן הזן של שיהוי/התיישנות/הגנה מן הצדק. השופטת בן-אור קבעה כי התיקון באמנה בין ארצות הברית לישראל אשר מאפשר הסגרה הדדית בגין מעשי סדום (ולא רק עבירות אינוס) הסיר את המניעות שהייתה קיימת, זה עשרים שנה, להסגיר את המשיב לארצות הברית, ומשהוסרה המניעות להסגרה, ההסגרה תבוצע, תוך שאת טענות ההתיישנות/שיהוי/הגנה מן הצדק, יש לדחות על הסף.

במאמר מוסגר הוסיפה השופטת בן-אור כי אכן, יתכנו מקרים ובהם, גם אם עיכוב ההליכים נוצר באשמת הנאשם המתחמק מן הדין, תשמענה טענות מסוג התיישנות/הגנה מן הצדק/שיהוי, אך לבטח לא במקרים שכאלו, שבהן העבירות הינן עבירות מין כלפי קטינים - מן העבירות החמורות שבספר החוקים, הן של מדינת ישראל והן של מדינת ניו-יורק.
פסק דין: ע"פ 2144/08 אברהם מונדרוביץ נ' מדינת ישראל
אברהם מונדרוביץ נחשד בביצוע מעשים מגונים בקטינים, בברוקלין של שנות השמונים, במסגרת היותו פסיכולוג בקהילה החרדית. כחודש לפני שהחלה החקירה כנגדו הוא נמלט לישראל, והגם שהרשויות בארצות הברית ביקשו הסגרתו, הוא לא הוסגר, משום שבאמנת ההסגרה בין ישראל לארצות הברית לא נזכרת הסגרה בגין מעשי סדום. האמנה תוקנה אך ורק ב 2007, ובעקבות כך נתבקשה הסגרתו עם תיקון האמנה. בית המשפט המחוזי אישר הסגרתו אולם בית המשפט העליון ביטל את ההסגרה מטעמים של התיישנות, הגנה מן הצדק, ושיהוי.

עובדות המקרה

בין מדינת ישראל לבין ממשלת ארצות הברית קיים, החל משנת 1962, הסכם להסגרה הדדית של עבריינים (להלן: האמנה, או ההסכם). האמנה נכנסה לתוקף בשנת 1963. בשנת 2005 חתמו ממשלות מדינת ישראל וארצות הברית על פרוטוקול לתיקון האמנה. התיקון נכנס לתוקף ב-10.1.2007. על-פי סעיף 2 לאמנה המקורית (כתבי אמנה 505, כרך 13, עמ' 795), מפורטת רשימה של כ-30 עבירות הסגרה, ובכללן העבירה של אינוס. בפרוטוקול המתקן את אמנת ההסגרה, הוחלף סעיף 2 האמור, ותחתיו נקבע, בין היתר, כי כל עבירה הנושאת עימה עונש מירבי של שנת מאסר ומעלה היא עבירת הסגרה.

ביום 12.11.84, הגיע המשיב בגפו לישראל. משפחתו, אשתו ושבעה ילדיו, נותרו מאחור והגיעו ארצה שמונה חודשים מאוחר יותר. על-פי רישומי ביקורת הגבולות, מאז לא יצא ממנה. בשאלת אזרחותו הישראלית היו התפתחויות שונות, ובמהלכן נדרש גם בית המשפט העליון לעניין (בג"צ 192/86). סופו של דבר קיבל המשיב אזרחות ישראלית. מכל מקום, מעתירתו של המשיב לבית המשפט העליון בסוגית אזרחותו, ומתשובת המדינה לעתירה זו, שהוצגו בפני, ניתן להסיק כי המשיב היה מודע לכך שנפתחה נגדו חקירה (לטענתו החלה החקירה חודש לאחר הגעתו לישראל), הוא היה מודע לטיב העבירות שיוחסו לו, לכך שהוגש נגדו כתב אישום ולכך שהוצא נגדו צו מעצר, וכן לכך שנתבקשה הסגרתו, כפי שיפורט להלן.

במהלך חודש נובמבר 1984, פתחה משטרת ניו-יורק בחקירה נגד המשיב, בגין המעשים המיוחסים לו בבקשת ההסגרה. אין לדעת, האם נפתחה החקירה לפני או אחרי שעזב המשיב את ארה"ב והגיע לישראל.

כך או כך, ב-3.12.1984 הוצא נגד המשיב צו מעצר, לבקשת התובע המחוזי הרלוונטי בעיר ניו-יורק. במהלך חודש דצמבר 84 נודע למשטרת ניו-יורק כי המשיב נמלט לישראל.

בתאריך 14.2.1985, הוגש נגד המשיב כתב אישום בבית משפט בעיר ניו-יורק, המייחס לו 5 אישומים של מעשי סדום מדרגה ראשונה, 8 אישומים של התעללות מינית מדרגה ראשונה, ואישום נוסף בעבירה של סיכון שלומו של קטין.

בתאריך 15.2.1985, הוציא בית המשפט בניו-יורק צו מעצר נגד המשיב, על יסוד כתב האישום הנ"ל. כתב האישום, כמו גם צו זה, עומדים בתוקפם מאז ועד היום, ועל בסיסם הוגשה בקשת ההסגרה שביסוד העתירה.

במקביל, החלו גם הרשויות הפדראליות להתעניין במשיב. ב-22.2.1985 הוציא בית משפט פדראלי צו מעצר כנגדו, על יסוד החשד שיוחס לו, כי נמלט באופן בלתי חוקי מארה"ב כדי להתחמק מן הדין, מעשה המהווה עבירה פדראלית. צו זה היה בתוקף במשך 10 שנים, עד ליום 27.2.1995.

ב-5.3.1985 הפנה משרד המשפטים האמריקני, באמצעות השגרירות האמריקנית בישראל, בקשה למעצרו של המשיב, עד שתוגש בקשה רשמית להסגרתו. בקשת המעצר התבססה על כתב האישום שהוגש נגדו ב-14.2.1985. כעבור כחודשיים, ב-15.5.1985, הודיע משרד החוץ הישראלי במענה לבקשה האמורה, כי אין האמנה מאפשרת את הסגרתו של המשיב, שכן העבירות המיוחסות לו, מעשי סדום והתעללות מינית (המקבילה אצלנו היא מעשים מגונים בכפיה), אינן עבירות הסגרה. בהקשר זה, נשוב ונזכר, כי אמנת ההסגרה בין שתי המדינות, כפי שעמדה בתוקף באותה עת, נקבה ברשימה של עבירות ספציפיות כעבירות הסגרה, ועבירת האינוס בכללן. משמעות הדבר, כי לא ניתן היה להסגיר בעוון מעשה סדום, שכן משעבירה מסוימת זו לא נזכרה ברשימת העבירות שבס' 2 לאמנה, לא הייתה היא עבירת הסגרה. כך גם לגבי יתר העבירות בגינן הועמד המשיב לדין בארה"ב.

ביולי 1985, פנה ה- FBI לאינטרפול, על-מנת שתוצא בעניינו של המשיב "הודעה אדומה". כעולה מאתר האינטרפול (נספח 9 לאסמכתאות מטעם המשיב), ומטיעוניה של ב"כ העותר, אומנם אין ההודעה האדומה בבחינת צו מעצר בינלאומי, אולם ניתן לקבוע, כי הודעה כזו משמעותה הפצת צו מעצר לאומי התלוי ועומד נגד מושא ההודעה, בלווית בקשה כי אם יאותר, ייעצר לאלתר כמועמד להסגרה. מבחינה מהותית ניתן, איפוא, להקביל הודעה אדומה לצו מעצר.

ב-1.7.1987, הוציא האינטרפול "הודעה אדומה".

בשנת 1988 נפל דבר. הפרק בחוק העונשין, העוסק בעבירות מין, תוקן (חוק העונשין (תיקון מס' 22), תשמ"ח-1988). תחת סעיף 350, אשר הגדיר את העבירה של מעשה סדום כך:

העושה אחת מאלה, דינו - מאסר ארבע עשרה שנים:
(1) (1) מעשה סדום באדם, נגד רצונו ותוך שימוש בכוח...
(2) (2) ...
(3) (3) ...

בא סעיף 347 וקבע כך:

(א) ...
(ב) העושה מעשה סדום באחת הנסיבות המנויות בסעיף 345, בשינויים המחויבים, דינו כדין אונס.

התיקון התקבל בכנסת ביום 22.3.1988. טרם יבש הדיו מן התיקון, וכבר למחרת היום, ב-23.3.1988, הודיעו הרשויות הישראליות לרשויות האמריקניות כי החוק הפנימי הישראלי תוקן, וכי לפי התיקון דינו של מעשה סדום בנסיבות של עבירת האינוס, כדין אונס.

למרות הודעה זו, לא באה בפני הרשויות הישראליות כל בקשת הסגרה מחודשת מטעם הרשויות האמריקניות.

כעולה מן המכתב ע/1, משכשלה הבקשה למעצרו של המשיב לשם הסגרתו בשנת 1985, וכשל גם הרעיון להעמידו לדין בישראל בגין העבירות המיוחסות לו בארה"ב, הגיעו הגורמים המוסמכים בשתי המדינות למסקנה, כי רק תיקון לאמנה יוכל להביא להסגרתו של המשיב. והמכתב ממשיך ואומר בהקשר זה כך:

“A 1988 change in Israeli domestic law did not alter this legal conclusion”.

במכתב ע/1 ובנספח לו אין כל הסבר באשר למהותה של המניעה החוקית שראו הרשויות האמריקניות בהגשת בקשת הסגרה מחודשת לנוכח התיקון בדין הפנימי הישראלי. מעצם הפניה של הרשויות הישראליות אליהן עולה לכאורה, כי עמדתה של ישראל הייתה כי השינוי האמור מאפשר את הפעלת האמנה, או כי לכל הפחות ראוי לבחון אפשרות זו. אולם, עמדה זו לא הועמדה מעולם במבחן, משום שכאמור, הרשויות האמריקניות נמנעו מלבקש זאת. בטיעון בעל פה הסבירה באת-כוח העותר, כי המניעה שראו הרשויות האמריקניות הייתה, ככל הנראה, החשש מפני הדדיות. היינו, שאם לנוכח התיקון בדין הפנימי, תהיה ישראל נכונה עתה להסגיר גם מי שביצע עבירה של מעשה סדום, בשל הפרשנות המקומית החדשה לעבירה זו, הרי שתידרש נכונות מקבילה גם מצד הרשויות האמריקניות להסגיר לישראל עבריינים כאלה, ולזאת, כך נראה, לא היו רשויות אלה מוכנות. כך או כך, הסבר זה אינו מגובה במסמך רשמי כלשהו מטעם רשויות האכיפה האמריקניות (או הישראליות).

במהלך 1995, משראו הרשויות השונות בארצות הברית, שהיו מופקדות על עניינו של המשיב, כי לא ניתן לקדם את העמדתו לדין בלא שתתוקן האמנה או אם לא יצא המשיב את גבולות ישראל מרצונו, החלו, כל אחת מהן, לסגור את התיק שהיה תלוי ועומד אצלה. כך, בינואר 1995 הודיעה משטרת ניו-יורק ל-FBI, כי אין ביכולתה לאתר את המתלוננים, וכי על כן היא סוגרת את התיק שנפתח אצלה. ב-27.2.1995 בוטל צו המעצר הפדראלי שהוצא נגד המשיב בשל התחמקותו מן הדין, וב-15.6.95 בוטלה ההודעה האדומה באינטרפול, לבקשת ה- FBI. במקביל, במהלך שנת 1994, החלו להתקיים מגעים רשמיים בין שתי הממשלות, על תיקון האמנה.

יחד עם זאת, כאמור, צו המעצר המקורי שהוצא עם הגשת כתב האישום, בפברואר 1985, וכן כתב האישום עצמו, נותרו תלויים ועומדים, ולביטול הצווים לעיל אין כל השלכה על תקפות כתב האישום והצו המקורי.

למרות הסגירות המנהליות של התיקים במשטרת ניו-יורק ובמשרד המשפטים הפדראלי, המשיך התיק להיות בתודעתם של המופקדים עליו, ונעשו בו פעולות שונות, כפי שיפורט בפרק העוסק בסוגית המחילה והשיהוי.

ביולי 2005 נחתם הפרוטוקול לתיקון אמנת ההסגרה. הפרוטוקול נכנס לתוקף ב-10.1.2007, והחל מאותו יום כל עבירה שהעונש הצפוי בגינה הוא שנת מאסר ומעלה, היא עבירת הסגרה.

ב-16.11.2007 נעצר המשיב, לבקשת הרשויות האמריקניות, על-ידי משטרת ישראל, מכוח הוראת סעיף 6 לחוק ההסגרה. מעצרו של המשיב הוארך על-ידי בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ש' פיינברג, סגן נשיא), כדי לאפשר את הגשת העתירה נשוא פסק דין זה.

ב-28.11.07 הוגשה העתירה. במקביל, נעצר המשיב על-ידי בית משפט זה (כב' השופט מ' רביד), עד לסיום הליכי ההסגרה.

טענות הצדדים

בא כוח המשיב גורס כי העבירות התיישנו, כי הרשויות בארה"ב מחלו למשיב, וכן כי ההסגרה פוגעת בתקנת הציבור וכי עומדת למשיב טענת הגנה מן הצדק.

קביעות בית המשפט

  • התיישנות אין חולק, כי העבירות המיוחסות למשיב לא התיישנו על-פי דיני מדינת ניו-יורק. בנוסף, כל תקופה של עיכוב הנובעת מהעדרו של הנאשם אינה נמנית כתקופה שיש להביאה בחשבון לעניין הזכות החוקתית ל"משפט מהיר" (speedy trial).
  • האם ניתן להסגיר את המשיב לארצות הברית החל משנת 1988, עת תוקן החוק הישראלי? כאמור לעיל, בשנת 1988 נקבע בתיקון מס' 22 לחוק העונשין, כי "העושה מעשה סדום באחת הנסיבות המנויות בסעיף 345 , בשינויים המחויבים, דינו כדין אונס". לטענת המשיב, תיקון זה הבליע את העבירה של מעשה סדום בתוך עבירת האינוס. לפיכך, מעת התיקון, הפך המשיב בר הסגרה מכוח האמנה בין ממשלות ישראל וארצות הברית משנת 1963, אשר קבעה את עבירת האינוס כאחת מעבירות ההסגרה. משלא נתבקשה הסגרתו של המשיב לאחר התיקון, התיישנו העבירות. טענה זו שובה את הלב, אולם בחינתה מקרוב הביאה אותי למסקנה כי דינה להידחות. שני טעמים לכך: האחד, כי גם בהנחה שהדין הפנימי שונה, אין בכך כדי להשפיע על פירוש האמנה, והאחר, כי התיקון בדין הפנימי בישראל לא שינה את עובדת קיומן של שתי עבירות נפרדות, אינוס ומעשה סדום. אין ספק, כי גמירות הדעת בין שתי הממשלות, בחותמן על הסכם ההסגרה המקורי, הייתה להוציא את העבירה של מעשה סדום מתחולתו. גם המשיב אינו טוען אחרת. ההסכמה בין שתי המדינות לא השתנתה בשנת 1988. לא ניתן להשליך אחורנית על גמירות הדעת של שתי המדינות, אך משום שצד אחד שינה בדין הפנימי שלו את ההגדרה של אחת מן העבירות, באופן שניתן עתה, לכאורה, לפרש אותה כאילו היא נכללת באחת מעבירות ההסגרה, בעוד שעל-פי ההסכם לא יכול להיות ספק כי לא היה בכוונת הצדדים להתחייב אהדדי על הסגרה בגינה. דרישת ההדדיות שבמשפט ההסגרה הבינלאומי, המתבטאת באמנה הנדונה ובחוק ההסגרה, מחייבת להוביל למסקנה, כי כל זמן שלא הוסכם בין הצדדים להרחיב את תחולת ההסכם גם לעבירה של מעשה סדום, אין לקבל פרשנות מאוחרת להסכם, שתוצאתה היא כי אדם הנמצא בישראל ומבוקש על מעשה סדום יוסגר לארה"ב, משום שהדין הפנימי הישראלי הקביל עבירה זו לעבירת אינוס, ואילו אדם הנמצא בארה"ב והסגרתו לישראל מתבקשת בגין עבירה זהה לא יוסגר, משום שהדין הפנימי שם לא עשה את ההקבלה הזו. וכל זאת, כאשר ברור מן ההסכם כי לא הייתה, מלכתחילה, כוונה להחילו על העבירה של מעשה סדום.
  • האם מעשה סדום הוא אינוס לפי הדין הפנימי בישראל? - עד כאן, התבסס הדיון על ההנחה, לפיה הקביל הדין הפנימי את העבירה של מעשה סדום, לעבירת האינוס. אולם אני סבורה, כי גם לאחר התיקון בחוק העונשין, נותרה בדין הישראלי ההבחנה בין שתי העבירות: עבירת האינוס והעבירה של מעשה סדום. אכן, סעיף 347(ב) קובע כי דינו של העושה מעשה סדום בנסיבות של עבירת האינוס דינו כדין אונס. המלומד קדמי מציע בספרו (י' קדמי, על הדין בפלילים, חלק שלישי, תשס"ו-2006, בעמ' 1414), כי, לנוכח התיקון, בכל מקום בו נאמר בהוראת סעיף 345 "אישה" ייקרא "אדם", ובמקום "בועל" יקרא "עושה מעשה סדום". אולם, בכל הכבוד, איני סבורה כי זו הפרשנות הטבעית של התיקון. קדמי עצמו מעיר, כי "יש גורסים" שאין משמעות ההוראה החדשה האחדת עבירות האינוס ומעשה סדום בנסיבות של אינוס לעבירה אחת, אלא המשמעות הנכונה היא דין אחד לעניין העונש. לאחר הרהור, חלקי עם הסוברים כך. עובדה היא, שהפרק של עבירות המין בחוק העונשין תוקן חזור ותקן במהלך השנים פעמים רבות. המחוקק מעולם לא חשב ליצור עבירה אחת של אינוס ומעשה סדום. המעשים, גם אם הם משתייכים שניהם לקבוצת עבירות המין החמורות, זהים מבחינת הערך המוגן שביסודם ומבחינת השפעתם הקשה על הקורבנות, הם מעשים שונים ביסודות העובדתיים המגדירים אותם.
  • האם ניתן היה להעמיד את המשיב לדין בישראל, מכוח התחולה הפרסונאלית אקטיבית? - המשיב גורס כי הרשויות בישראל יכלו למצות עימו את הדין ולא עשו כן, ועל כן – בכל זאת חלה התיישנות על מעשיו. למעשה, מלבד האזרחות שרכש המשיב בשלב מסוים לשהותו כאן, ומגוריו בארץ למן נובמבר 1984, אין לישראל כל זיקה למעשי העבירה נשוא בקשת ההסגרה. המשיב היה אזרח ותושב ארה"ב בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו. הקורבנות, כולם אזרחים ותושבי ארה"ב. ולא זו בלבד, ואולי זה העיקר, כולם קטינים, חלקם רכים בשנים (בני 9 ו-10 בעת ביצוע העבירות, ובני 10 ו-12 בעת מסירת גרסתם בפני רשויות החקירה האמריקניות). קשה להעלות על הדעת כי קטינים אלה היו עוזבים את בתיהם, לשם מתן עדות בבית משפט ישראלי, כשהם מנותקים מסביבתם הטבעית, ולימודיהם מופסקים למשך פרקי זמן משמעותיים. מאחר שכדי להגיש כתב אישום על התובע להשתכנע כי יש די ראיות להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר (סעיף 62 לחסד"פ), והנטל עליו להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר (סעיף 34כב לחוק העונשין), היה מנוע התובע הישראלי להגיש כתב אישום נגד המשיב, בעבירות המיוחסות לו בארה"ב. הדבר בולט באופן מיוחד בעניין שלפנינו, שכן התיק נשען כולו על עדויות של קרבנות העבירה, ולא על מסמכים או על עדויותיהם של אנשי רשות. ככל שהמדובר בקרבנות עבירה, ובודאי בקרבנות קטינים, אין ולא היה לבתי המשפט, לא בארה"ב ולא בישראל, כוח כפייה לשם הבטחת התייצבותם לעדות במדינה זרה. הנה כי כן, גם אם מן הבחינה התיאורטית ניתן היה להורות על העמדתו לדין של המשיב בישראל, זוהי אמירה חסרת תוכן, שכן מן הבחינה המעשית, האפקטיבית, לא הייתה לבית המשפט כאן "היכולת להרשיע את מי שחטא" כדברי בית המשפט העליון לעיל. במצב דברים זה, אותו יצר המשיב במעשיו שלו, אין בסיס משפטי לטענה כי ניתן היה להעמיד אותו לדין בישראל. הנה אם כן גם בתקופה שבה שהה המשיב בארץ, היו מנועות הרשויות – הן בישראל והן בארה"ב, מלהעמידו לדין.

  • האם המניעות מהעמדתו של המשיב לדין משליכה על מרוץ ההתיישנות? אין הסדר חוקי מלא לתופעת ההתיישנות בפלילים, ועל כן ניתן וראוי לפתח תורה פסיקתית, השואבת מעקרונות יסוד המאצילים על מושג זה; והאחר, כי אחד מעקרונות היסוד הללו, המוצא את ביטויו לעיתים גם בהוראות חוק מיוחדות, הינו כי התיישנות אינה פועלת כנגד מי שאין בכוחו לפעול. העובדה, כי ניתן ביטוי לעיקרון זה בחקיקה זו או אחרת, אינה בבחינת הסדר שלילי לגבי יתר המצבים בהם נכון יהיה להחילו מאותם שיקולים בדיוק. אין אדם יכול לטעון להתיישנות מקום שהוא יצר בהתנהגותו המכוונת את המניעה החוקית לפעול כלפיו, שואב אף הוא, ברמת ההפשטה הגבוהה יותר, מעיקרון תום הלב. ישום העיקרון לפיו אין ההתיישנות פועלת כלפי מי שאין בכוחו לפעול, כשהטוען להתיישנות הוא שיצר במכוון את המניעה, משרת תכלית ראויה, ומנגד אין בו כדי לפגוע בעיקרון החוקיות. המניעה להסגיר את המשיב נבעה מחוק ההסגרה. במקרה שלפנינו, הייתה קיימת מניעה כזו עד כניסתו לתוקף של התיקון לאמנה, בשנת 2007, שכן עד לתיקון, לא היה הסכם הסגרה אשר כלל את העבירות המיוחסות למשיב כעבירות הסגרה. המניעה פעלה הן כלפי ארצות הברית, שלא יכולה הייתה לבקש את הסגרתו של המשיב, והן כלפי מדינת ישראל, שלא יכולה הייתה להסגירו.

  • המניעות להסגרה עד לשנת 2007 נוצרה באשמת המשיב -"בהקשר זה אני סבורה, כי לא ניתן לטעון כלפי הרשויות שאפשר היה לתקן את הסכם ההסגרה על-מנת שתוסר המניעה שבחוק. טענה זו אינה יכולה להישמע מפי מי שנמלט מן הדין על-מנת שלא ניתן יהיה לאוכפו עליו. אין הוא יכול להעמיד, בהתנהגותו המכוונת, את הרשות, בפני הצורך לשנות את הדין ואת התחייבויותיה הבינלאומיות, ומשלא עשתה כן בתוך תקופת ההתיישנות, לטעון כי המעשים המיוחסים לו התיישנו". תנאי לכך שעבריין יהיה מנוע מלטעון להתיישנות, כי יתקיים קשר סיבתי בין התנהגותו לבין היווצרות המניעה החוקית לאכוף עליו את הדין.

  • את מרוץ ההתיישנות יש לחשב בהנתן התנהגותו של המשיב אשר מנעה העמדתו לדין עד לשנת 2007 - הן מדינת ישראל והן ארצות הברית היו מנועות מכוח הדין מלמצות את ההליכים נגד המשיב, בין מחמת העדרו של הסכם הסגרה מתאים, בין מחמת העדר כוח כפייה על עדים. בשני המקרים, נוצרה מכוח החוק "חסינות" למשיב, בהתנהגותו המכוונת. משום כך, יש לראות את מרוץ ההתיישנות כמעוכב, עד להסרת המניעה. ואם כך הוא, מרוץ ההתיישנות, שאמור היה להתחיל עם הגשת כתב האישום נגד המשיב בארצות הברית, עצר מלכת באותו יום עצמו. זאת משום שהמשיב היה כבר בישראל בעת הגשתו, ונהנה מן החסינות שהעניק לו חוק ההסגרה, ומן החסינות שהעניק לו העדר כוח הכפייה של בית המשפט בישראל על עדים הנמצאים במקום ביצוע העבירות המיוחסות לו. המרוץ התחדש עם הסרת המניעה, מיום כניסתו לתוקף של התיקון לאמנת ההסגרה, 10.1.07. זה התאריך ממנו יש להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות, בהעדרה של תקופה שקדמה לתחילת העיכוב, אותה צריך היה לצבור לתקופה שהחלה עם הסרת המניעה.

  • הוראות סעיף 94א לחסד"פ - הגם שמבחינת דיני ההתיישנות הכלליים, העבירות כלפי המשיב לא התיישנו, יש לבחון אם חלה התיישנות מכוח הוראת 94א לחסד"פ.

  • האם המשיב מתחמק מן הדין? הוא הגיע לישראל טרם הוצא כנגדו צו מעצר, ובכל זאת ניתן לראותו כמי שמתחמק מן הדין. הגם שהרשויות בארה"ב ידעו היכן הוא נמצא, התחמקות במובן המשפטי פירושה הגעה למקום שאליו אין יד הרשויות משגת את המתחמק מן הדין. אין גם נפקא מינה שהמשיב עזב את ארה"ב טרם נפתחה כנגדו חקירה: המשיב התגורר בארצות הברית, חי בתוך קהילה, היה בעל כושר פרנסה מרשים כפסיכולוג יחידי בקרב קהילתו, והנה יום בהיר אחד עוזב הוא הכל מאחוריו, ובני משפחתו בכלל זה, ועולה לישראל. חודש לאחר מכן נפתחת נגדו חקירה, כשהוא כבר כאן. אם לא ניחן ברוח נבואה, המסקנה המתבקשת היא כי המשיב היה מודע לכך שהקרקע בוערת מתחת לרגליו, והוא שם פעמיו לכאן כדי למנוע מן הרשויות במקום מגוריו למצות עימו את ההליכים. מאז לא עזב את גבולות מדינת ישראל, לא לארה"ב ולא לכל מדינה אחרת, והוא מעולם לא נלווה לאשתו בנסיעותיה לשם. אם זו אינה התחמקות, איני יודעת התחמקות מהי.

  • האם התיישנו העבירות המיוחסות למשיב בטרם נכנס סעיף 94א לחסד"פ לתוקף? - מאחר שמיום אחרונת הפעולות שצויינה לעיל חלפו עשר שנים לכל המאוחר ב-5.3.1995, הרי שלכאורה התיישנו העבירות המיוחסות למשיב בטרם נכנסה הוראת סעיף 94א לתוקפה. תכליתו העיקרית של סעיף 94א היא לאו-דווקא הטיפול במצבים דמויי חסינות, אלא במצבים של התחמקות "עובדתית" מן הדין, ואשר יש הצדקה, מן הבחינה הערכית, להורות על עיכוב מרוץ ההתיישנות בהתקיימם. מצבים עובדתיים כאלה הם אותם מקרים בהם מקשה הנאשם בכוונה, על-ידי התחמקות, על מיצוי הדין עימו, ועל כן סבור היה המחוקק כי יש לדמות מצב זה למצב של מניעה מכוח הדין, ולהורות על עיכוב מרוץ ההתיישנות. סעיף 94א, אם כך, הוא בבחינת הרחבה של הכלל לפיו אין ההתיישנות פועלת כלפי מי שאין בכוחו לפעול, בשל מניעה מכוח הדין (שיצר העבריין בהתנהגותו המכוונת), למצב של חוסר יכולת עובדתית לפעול (שנוצר בהתנהגותו המכוונת של העבריין). המענה האחר, והוא - בהתחשב בתפישתי העקרונית - למעלה מן הצורך, ימצא בהוראת סעיפים 9(ג) ו-9(ד) לחסד"פ. על-פי סעיפים אלה, אם ימצא כי הרשויות האמריקניות נקטו פעולה מן הפעולות המפסיקות את מרוץ ההתיישנות במהלך התקופה שמיום הגשת כתב האישום ועד לכניסתו של סעיף 94א לחסד"פ לתוקף, הרי שבעת כניסתו לתוקף טרם התיישנו העבירות המיוחסות למשיב. הוצאת "ההודעה האדומה" באינטרפול, שכמוה כצו מעצר, היא פעולת חקירה, שתכליתה לאפשר התחקות אחר המבוקש והבאתו לדין. זוהי פעולה רשמית של גוף משטרתי, אשר תכליתו "הכנה למשפט העתיד לבוא". היא מפסיקה את מרוץ ההתיישנות.

  • סיכום המסקנות לעניין ההתיישנות - מדינת ישראל וארצות הברית היו מנועות מכוח הדין מלפעול נגד המשיב, מניעה שנוצרה בהתנהגותו המכוונת. מניעות זו מפעילה את עיקרון היסוד לפיו אין ההתיישנות פועלת כלפי מי שמנוע מלפעול. משהוסרה המניעה, ביום בו נכנס לתוקף התיקון לאמנה, התחיל מרוץ ההתיישנות, שעוכב עד לאותה עת. די בכך כדי לקבוע כי העבירות המיוחסות למשיב לא התיישנו. למעלה מן הצורך, המשיב הוא בבחינת "מתחמק מן הדין" במשמעות הוראת סעיף 94א לחסד"פ, אשר יש להחילו על עניינו בדרך של המרת נתונים. אם יטען הטוען כי הסעיף נכנס לתוקף לאחר שהעבירות המיוחסות למשיב התיישנו, נשיב לו כי סעיף זה הוא התגלמותו של עיקרון קיים, והוא אף מרחיב אותו על-מנת שיחול גם על מצב של מניעות עובדתית הנוצרת בהתנהגותו המכוונת של הנאשם. ולחלופין, ושוב למעלה מן הצורך, פעולת החקירה המתבטאת בהוצאת "ההודעה האדומה" על-ידי האינטרפול הפסיקה את מרוץ ההתיישנות. לפיכך, בעת שנכנסה הוראת סעיף 94א לתוקף ניתן היה להחילה על העבירות הנדונות, ומכאן ואילך פועלת היא את פעולתה לעיכוב מרוץ ההתיישנות.

  • האם מחלו שלטונות ארצות הברית למשיב על העבירות המיוחסות לו? - אשר להיבט העובדתי, נעלה מכל ספק כי סגירת התיקים המתוארת לעיל נעשתה "על תנאי", היינו, כל זמן שאין ניתן להניח יד על המשיב. הזמן שחלף, וחוסר היכולת להביא להסגרת המשיב, הביאו את הרשויות לסגור את התיקים, שכן לא הייתה בהשארתם פתוחים כל תועלת. אולם, מנגד, כתב האישום וצו המעצר שהוצא נגד המשיב בעקבותיו לא בוטלו מעולם. כמו-כן, כעולה מן הנספח האמור, במקביל לסגירת התיקים, המשיכו הרשויות האמריקניות להתעניין במשיב. כך, בטרם החליטה משטרת ניו-יורק על סגירת התיק אצלה, נעשתה פעולה לאיתור המתלוננים, ומשזו לא צלחה, ובשים לב למצב הכללי של התיק, החליטה על סגירתו. בכל מקרה, המנעות מהפעלת החוק אינה מחילה, וזו צריכה להיות אקטיבית.

  • האם יש לבטל את ההסגרה מטעמים של שיהוי, פגיעה בתקנת הציבור והגנה מן הצדק? - לא מן הנמנע, כי שיהוי קיצוני בהגשת בקשת הסגרה, ייחשב כפגיעה בתקנת הציבור. אלא שעל-מנת ששיהוי ייחשב ככזה ההופך את ההסגרה לפגיעה בתקנת הציבור, צריך להראות שהסגרה בנסיבות אלה תהיה מעשה בלתי צודק בעליל (ע"פ 6914/04 פיינברג, פיסקה 39; ע"פ 3439/04 בזק (בוזגלו), פיסקה 17). ב"כ המשיב טען בפני, כי השתהותה של ממשלת ארצות הברית במהלך למעלה מעשרים שנה, בהן התערה המשיב בישראל והיכה בה שורשים, מקימה את הסייג האמור. יתרה מזאת, לטענתו, בנסיבות אלה קמה למשיב הגנה מן הצדק, בין כהגנה בזכות עצמה, בין כחלק מן ההבנה של המושג "פגיעה בתקנת הציבור". לו ניתן היה במהלך השנים שחלפו להסגיר את המשיב או להעמידו לדין בארץ, לא היה לו צורך להיזקק לטענות בדבר שיהוי ופגיעה בתקנת הציבור, שכן בנסיבות אלה נכון היה לקבוע כי העבירות עצמן התיישנו. אלא שבמהלך כל השנים שחלפו, מעת שהוגש נגד המשיב כתב אישום והוצא נגדו צו מעצר, ועד לתיקון של אמנת ההסגרה, לא ניתן היה למצות את ההליכים נגד המשיב, כפי שעמדתי על כך בהרחבה לעיל. נראה, כי בדומה לתפישה לפיה אין ההתיישנות חלה כלפי מי שמנוע מלפעול, כך לא יהיה זה נכון לקבוע כי רשות שהייתה מנועה מלפעול השתהתה במעשיה, וכי על כן קם הסייג של פגיעה בתקנת הציבור, או כי על פניו יש ליהנות את המשיב מן ההגנה מן הצדק. ההיגיון הוא אותו היגיון, והדברים קשורים זה בזה. משיצר המשיב את סיבת השיהוי במעשיו שלו, יתקשה לגייס לטובתו אותם סייגים והגנות.

  • חומרתן של העבירות שוללת את טענת השיהוי - ישנם מקרים מסוימים ובהם גם אם השיהוי נגרם באשמת הנאשם, עדיין תעמוד לו ההגנה מן הצדק, אולם לא במקרים של עבירות מין. המדובר בעבירות מן החמורות שעל ספר החוקים הישראלי, וגם על-פי הדין במדינת ניו-יורק העונש הצפוי בגין כל אחת מהן הוא עונש חמור ביותר. יתרה מזאת, המדובר בעבירות מין כלפי קטינים, שעל-פי השקפת המחוקק הישראלי דין ההתיישנות החל עליהן הינו של תקופת התיישנות מוארכת (סעיף 354 לחוק העונשין). אם כך, הרעיון של פער זמנים ממושך ביותר מיום ביצוע העבירה ועד ליום בו ימוצו ההליכים עם העבריין אינו זר לתפישה הישראלית, ומתיישב היטב עם תקנת הציבור הפנימית שלה.

תוצאת ההליך

המשיב הוכרז כבר הסגרה. יש להחזיקו במשמורת עד להסגרתו, מכוח הוראות סעיף 15 לחוק ההסגרה, התשי"ד – 1954.

פרטי ההליך

- בבית המשפט המחוזי בירושלים
- בפני השופטת נאווה בן-אור
- בשם הנאשם: עו"ד איתן מעוז

ב"ש 10302/07 היועמ"ש נ' אברהם בן יצחק מונדרוביץ (ניתן ביום 10/01/10)
תאריך:  16/01/2010   |   עודכן:  17/01/2010
ענבל בר-און
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
"מי שגורם להתיישנות בבריחתו אינו יכול להתלות בה"
תגובות  [ 2 ] מוצגות   [ 2 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
יהודית שיטופל כאן
17/01/10 00:56
2
מישקה
17/01/10 09:51
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
"בשנים האחרונות החלה להתפתח גישה חדשה אשר מבקשת לדחוק את התפיסה המשפטית העוסקת בהחזקת קטינים ובקביעת הורה משמורן ובמקומה להנחיל עקרונות משפטיים חדשים אשר מתבססים על מודל של אחריות הורית כשהשאיפה היא לאחריות הורית משותפת. מודל זה מתבסס על ממצאי מחקרים שהצביעו על חשיבות תפקידם של שני ההורים בהתפתחות ילדיהם, חשיבות שהופכת למשמעותית עוד יותר כאשר ההורים מתגרשים. מסקנותיהם של אותם מחקרים היו שככל שאבות היו מעורבים בחיי ילדיהם והיה סיפק בידיהם להעניק להם תמיכה רגשית, ביטחון וסייעו במתן מענה לצרכיהם הלימודיים, התפקודיים והחברתיים, אותם קטינים תפקדו ברמה חברתית טובה יותר והסתגלו למצב שנוצר בעקבות הגירושין טוב יותר מאלו שלא זכו בשני הורים תומכים ושותפים לגידולם". כך קבעה (יום ה', 07.01.109) שופטת בית משפט השלום ברשל"צ, ד"ר ורדה בן-שחר, בתביעה למשמורת משותפת שהגיש האב, תוך שהוא מבקש לסתור את חזקת הגיל הרך, אשר מקנה להם יתרון במשמורת קטינים עד הגיעם לגיל 6, ואשר הם, מסיבות מובנות, ביקשה שתחול במקרה הנדון.
13/01/2010  |  ענבל בר-און  |   פסיקה
"אכן, כאשר ישנה היכרות אישית עם היושב בדין, יש בכך כדי להקים לעתים חשש ממשי למשוא פנים. ואולם, אין לקבוע כלל קטגורי של פסלות במצב זה, אלא יש לבחון את כלל נסיבות המקרה בשים לב לאופי ההיכרות, מסגרתה, משכה ומשך הזמן שעבר מאז ההיכרות... במקרה שלפניי, כעולה מדברי השופט עצמו, מדובר בהיכרות מן העבר בין בית המשפט לבין עו"ד אלטלף, שהינו בעל דין, אשר נוצרה במסגרת לימודיהם בעבר ואף המשיכה לפרק זמן לא ארוך למסגרת חברתית-אישית. ואולם, הקשר נותק לפני כ-15 שנים לערך ומאז לא קיים כל קשר בין השופט לבין עו"ד אלטלף למעט אמירת שלום הדדית בעת מפגשים אקראיים. בנסיבות המתוארות אכן מדובר בהיכרות אישית מן העבר, ואולם משך הזמן מאז נותק הקשר בין עורך הדין אלטלף לשופט הינו כה ארוך, עד כי נראה כי אין די בעצם ההיכרות וקשרי העבר כדי להקים עילה לפסילת בית המשפט מלדון בתיק הנוכחי שהובא לפניו. כך קבעה (יום ג', 12.01.10) נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש.
12/01/2010  |  ענבל בר-און  |   פסיקה
"אין ספק כי מחדלים אלו לא נעשו בזדון, או מתוך כוונה חלילה להפליל את הנאשמים ולטפול עליהם אשמת שווא. מדובר במחדל רשלני ולא בהתנהגות מחושבת ומתוכננת של הרשות החוקרת והתובעת ולא היה כל ניסיון להסתירם או להתחמק מהם. אך עדיין, מחדלים אלו מצדיקים את קיומה של ההגנה מן הצדק, שכן הצטברות כל המחדלים יחדיו, השיהוי הרב בהגשת כתב האישום על-ידי הפרקליטות, וזאת ללא כל הצדקה הנראית לעין, מחדלי החקירה הרבים, אי חקירת חלק מהחשודים, וצירוף חשודים אחרים כעדי תביעה, יש בהם להוות 'מסה קריטית' - הגורמת לפגיעה ממשית ביכולת הנאשמים להתגונן ובזכותם הבסיסית לניהול משפט ראוי והוגן. יש במחדלים אלה פגיעה ממשית בחוש הצדק וההגינות ויש בהם לגרום לעיוות דין לנאשמים. באיזון הראוי מצאתי כי למרות שחיי אדם קופחו ברשלנותם של גורמים כה רבים - יש להעדיף זכויותיהם היסודיות של הנאשמים לניהול הליך משפטי ראוי והוגן, על פני האנטרס הציבורי בניהול ההליך. בשלב זה גם לא מצאתי כל אפשרות לתיקון המחדלים בשל האיחור הרב והקשיים המובנים לעשות כן בשלב זה. לאור כל האמור, אף שבלב כבד, אני מקבלת הטענה המקדמית ומורה על ביטול כתב האישום". כך קבעה (יום ב', 21.12.09) שופטת בית משפט השלום באשדוד, רות לביא, בבקשה שהגישו פרקליטי הנאשמים - חברה ומנהל עבודה - אשר יוחסה להם גרימת מוות ברשלנות של עובד, לביטול כתב האישום בטענת 'הגנה מן הצדק'.
12/01/2010  |  ענבל בר-און  |   פסיקה
בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב חייב את בעל המניות העיקרי בחברת רויאל קונקשיין לשלם חוב של החברה מאחר שחוב זה נוצר במרמה, בידיעתו וביוזמתו. השופט רחמים כהן: אין לאפשר לנתבע להסתתר מאחורי המושג "בעירבון מוגבל".
02/12/2009  |  מאיר הילזנרט  |   פסיקה
לאחר שניאות ביהמ"ש המחוזי בתל אביב לגזור על האחים אוחנה מספר עונשי מאסר מצטרפים בשל עבירות שונות שביצעו, חזר בו ביהמ"ש מהחלטתו וקבע כי העונשים יחפפו זה לזה. הסיבה: המשטרה חקרה שלא כדין, ויש מקום להקל עם עונשו של מי שהראיות שנאספו כנגדו, נאספו בפסלות.
01/12/2009  |  מאיר הילזנרט  |   פסיקה
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
מנחם רהט
מנחם רהט
כבר יש חרדים מתפכחים אשר מודים בפה מלא שטענות כמו ערך לימוד התורה, תורה מגנא ומצלא, החשש מחילון בצבא וכדומה, אינן מוסריות ומנוגדות לדעת גדולי הדור הקודם, שחייבו גיוסו של כל מי שאינ...
יוסף אורן
יוסף אורן
מתחילה התכוונה המחברת לכתוב רומן רב-דורי על משפחה המתמודדת עם משבר האקלים הפוקד את כדור-הארץ בעיירה צפונית אחת, ורק משום שלא הצליחה לממש את התוכנית המקורית, החליטה להעלים את כישלונ...
עידן יוסף
עידן יוסף
החופשי חודשי ב-42 שקל ש"מוכרת" שרת התחבורה לתושבי אילת ייטיב רק עם מי שיסכים להיות "כלוא" בתוך העיר    בפועל, אילתי שירצה להגיע לעיר אחרת בארץ יידרש לשלם 305 ש"ח - יותר מפי 2.7 מאשר...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il