במה שמכונה פרשת "הבנק של מוני" - הכל זועק לשמים:
הרשלנות.
השלומיאליות.
ההפקרות.
ההתעלמות.
העיוורון.
ניעור החוצן.
הרחיצה בניקיון כפיים.
השאלות - פתוחות כמו פצעים - חדות כסכינים.
מיליוני דולרים מתגלגלים כתפוחי-אדמה חמים ואיש אינו מעז לפשפש בגחלים הלוהטות ולהוציא אותם, אודים עשנים, ממדורת השבט הצהוב, אשר דועכת לאיטה בעוד רמצים וגצים עפים לכל עבר, מאיימים לשרוף את הבית על יושביו.
יכול להיות שדייויד פדרמן ו
שמעון מזרחי, שניים מבכירי המועדון, לא ידעו דבר על אודות "הבנק של מוני" (אגב, מידע של איזה בנק לא שמור במחשבים? האם יעלה על הדעת בנק, שבו כספים הנאמדים במיליוני דולרים או יורו רשומים רק על פיסות נייר בכתב חרטומים, בהיעדר גיבוי?). אבל אם לא ידעו – אי-ידיעתם תמוהה מאוד (בלשון המעטה), בלתי-סבירה. אם ידעו והעלימו עין, מילאו פיהם מים והעמידו פנים כמי שאינם יודעים – רע הדבר וחמור עד מאוד.
אם כל הכספים שהפקידו כדורסלניה הבכירים של מכבי תל אביב בידו של
מוני פנאן, מנהל הקבוצה "המיתולוגי" - במרכאות ובלעדיהן - היו כשרים, מנוכים ממס כחוק, לא שאלה של היעדר חוקיות עומדת כאן לדיון, אלא התנהגותם השערורייתית של השחקנים, אשר בהנחה שעשו זאת מרצונם החופשי מעידה על היעדר כל שיקול דעת, על חוסר אחריות משווע, וגם, סליחה, על טימטום.
אם בעצם ההפקדה של הכספים, שסכומיהם משורבטים על הדפים שהותיר מוני, בהנחה שהם, אכן, הופקדו בידיו, יש משום עבירה על חוק כלשהו, יש כאן היבט פלילי ברור ומובהק. כך או כך, צריך לחקור את הנושא, חרף המגבלות שקיימות, ובראש ובראשונה בהן – היעדרו של מוני פנאן, אשר שם קץ לחייו לפני חודשים אחדים, כאשר חבל החובות התהדק על צווארו.
הנושא גדול ורועש ומדיף ריח רע מכדי להניח לו עכשיו. עננה עכורה, שחורה-משחור של ספק מעיבה על הספורט בישראל בכלל ועל מועדון הכדורסל המפואר, המהולל, הנערץ ועתיר ההישגים של מכבי תל אביב בפרט. משהו מסריח, אולי משהו רקוב. ככל שעובר הזמן מתרבות התולעים ומתמעט התפוח.
מדורת השבט הצהוב מאיימת להעלות באש לא רק את עברה הלא-ייאמן של הקבוצה במשך עשרות שנים, אלא אף להשליך על ענפי ספורט נוספים. בעצם הימים האלה נחשדים גם אנשי מפתח בענף הכדורגל.
מוני פנאן לקח עימו לקבר סודות ותשובות לשאלות, אשר בהיעדרו ספק אם יימצא להן מענה. בהיעדרו המצער, יש לזמן לא רק לתשאול אלא לחקירה ממצה את כל מי ששמו רשום בהינף קולמוס על דפי הנייר המחוקים שהותיר אחריו מוני, עם שמות ידועים ומספרים ברורים וסימנים שמותירים מקום לשאלות, לבירורים, לחקירות.
עכשיו אסור להמשיך להיתמם, להתחסד ולרחוץ בניקיון כפיים. זה הזמן לערוך חקירה אמיצה, נוקבת, שלא תניח לאיש עד אשר תתברר אשמתו או, הלוואי, חפותו. עד שיינדף הריח הרע, המבאיש. עד אשר תבוער אחרונת התולעים.
