19-15 שנות מאסר נגזרו על נאשמים באונס קבוצתי

הנאשמים הורשעו בעבירות של אינוס בחבורה ומעשה סדום בחבורה, שלא בהסכמה, תוך ניצול מצב המונע התנגדות, תוך גרימת חבלות, וזאת לפי סעיפים 345(א)(1) ו– (4) יחד עם סעיף 345(ב)(3) ו–(5) +סעיף 29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "החוק") וסעיף 347(ב) בנסיבות סעיפים 345( א)(1) ו-(4) יחד עם סעיף345(ב)(3) – (5)+סעיף 29(ב) לחוק, בהתאמה.

נאשמים 1, 2, 3 ו-5 הורשעו בנוסף גם בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק.

על-פי הכרעת הדין, בלילה שבין ה-8.11.07 וה-9.11.07, בחוף סירונית שבנתניה, אנסו הנאשמים ביחד עם אדם נוסף בשם מוחמד אבו ראס באכזריות את א', קטינה ילידת שנת 1991, באחד מלילות נובמבר 2007. באותו ערב הגיעה המתלוננת עם חברתה, גם היא ילידת שנת 1991, לכיכר העצמאות. הן התיישבו על ספסל מחוץ לקיוסק, ושתו וודקה, ובשלב מסוים היו במצב של שכרות. הנאשמים הגיעו לזירה, והחלו לדבר עם א' וחברתה, הגם שאלו לא גילו כלל עניין בהם. בינם לבין עצמם הכריזו בערבית כי בכוונתם לאנוס את א'. ביני לביני הקטינות החלו לחוש ברע, ומצבה של חברתה של א', היא ב', הדרדר לכדי אובדן חושים וראשה צנח על השולחן.

כשהקטינות היו במצב של שכרות ועל סף עילפון, כך שלא היה ביכולתן להתנגד, הכניסו אותן הנאשמים וראס, בניגוד לרצונן, לכלי הרכב - כל אחת לרכב אחר, ונסעו לחוף סירונית במטרה לבצע את זממם ולאנוס אותן.

הנאשמים החלו בזה אחר זה לאנוס את המתלוננת ולבצע בה מעשי סדום, באכזריות רבה, תוך הפעלת כוח רב, ותוך שהיא מתנגדת ומתחננת על נפשה באומרה "אני מכבדת אתכם, אז תכבדו אותי". ההיבט הגזעני לא נפקד מסיפור האונס והנאשמים קיללו את א', תוך שהם מכים אותה באגרופים ובמכות "יהודיה מסריחה".

כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים נגרמו למתלוננת חבלות ושריטות בחלקי גופה השונים וכן קרע בקרום הבתולין.

כשסיימו הנאשמים לבצע את זממם הם הותירו את א' על החוף, חבולה, עירומה למחצה ומדממת, ואת החברה, ב', השליכו הנאשמים לידה. הם גנבו את תיקה וכשהגיעו לקלאנסווה שרפו אותו וזרקו מתוכו את תכולתו.

למחרת נודע לנאשמים כי המשטרה בעקבותיהם. הם החליטו לתאם גרסאות, לשתוק, ולהפליל את ראס. ראס הורשע בהליך נפרד, נדון לכ-16 שנות מאסר, ושימש כעד תביעה. כן השית עליו בית המשפט פיצוי בסך 30,000 ש"ח למתלוננת.

לאחר ההרשעה, וטרם גזירת הדין, קיבל בית המשפט הערכות מסוכנות הנוגעות לנאשמים וזאת לפי סעיף 6 לחוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו – 2006. כמו-כן הוגש תסקיר קצין מבחן לגבי אשמים 2 ו-4, וכן תסקיר קורבן עבירה.
מתסקיר קורבן העבירה עולה תמונה קשה ביותר:

עורכי התסקירים התרשמו כי המתלוננת היא בחורה אינטליגנטית ורהוטה עם כוחות נפש אדירים המתמודדת יום-יום, בגבורה רבה ותוך השקעת כוחות ותעצומות נפש רבים, עם האירועים הטראומתיים שחוותה. המתלוננת עושה כמיטב מאמציה כדי להפגין חזות של חוסן ועמידות, אך אותות ההתעללות הקשה שעברה ניכרים בה היטב.

בניסיון להגן על סביבתה הקרובה - אביה ואחיה - ולא לחשוף אותם לטרגדיה האישית שלה, היא בנתה סביבה חומה ושומרת על האירוע בסוד, עם כל הקושי הכרוך בכך. חרף הטיפול הפסיכולוגי שעברה, סובלת המתלוננת מנזקים פוסט-טראומתיים קשים. כמו-כן, טרם התמודדה עם הטראומה ולא עיבדה את מעשי האונס, הזכרונות הקשים מציפים אותה ללא הרף ולא מן הנמנע כי הנזק הקשה והחמור שנגרם לה איננו הפיך, ו ספק גדול אם תוכל להתגבר עליו.

עוד עולה מתסקירי נפגעת העבירה, כי המתלוננת חרדה מכל קשר עם בני המין השני, עד כדי כך שכל תשומת לב גברית מובילה אותה לחרדה, לחץ ואף קשיי נשימה. כל מגע אינטימי מעורר בה רתיעה ומציף בה זכרונות קשים מהאונס.

להערכת כותבי התסקירים, הנזקים לטווח הרחוק הינם חמורים ביותר, וההמלצה היא מתן טיפול ממושך וארוך.

גם ממצאי שירות המבחן ודוחות הערכת המסוכנות של הנאשמים היו קשים ביותר, הנאשם 1, פאהד ג'אבר נתגלה כמי שאינו מגלה כל ביטוי לחרטה או בושה, דבר אשר מגביר את מסוכנותו ויקשה מאד על מתן טיפול בעתיד, וכ"עבריין מין מזדמן", קרי כזה אשר בוחר בקורבן מקרי ומשתמש באלימות כדי להכניעו.

הנאשם 2, צואן עולא בחר באורח חיים של עבריין, הוא בעל עבר פלילי עשיר ומכביד ביותר, אשר עבד בעבר אצל "משפחת פשע", כדבריו. הוא מתגאה באורח החיים העברייני שהוא מקיים. הוא נטול מורא בפני החוק, אינו בעל מודעות כלפי עצמו ואינו מכבד את צווי בית המשפט. בעברו עבירות חמורות ביותר, המלמדות על מסוכנות גבוהה ואישיות עבריינית מובהקת.

הנאשם 3, חנון מחמוד מיאן לשתף פעולה עם מעריך המסוכנות.

באשר לנאשם 4, בילאל קשקוש נקבעה הערכת מסוכנות גבוהה בהתבסס על כך כי יחסו לנשים קשה, עוין, ומחוסר כל כבוד. נמצא כי הוא לוקה בעיוותי חשיבה, אשר גרמו לו לביצוע עבירות בלי לחוש אשמה, וכן להגיע לסיפוק מיני למרות סבלה של המתלוננת. הוא מתקשה לגלות אמפטיה לקורבן ושקוע אך ורק במחיר האישי אותו הוא משלם.

גם הנאשם 5, מחמוד אבו חמאד מתנער מאחריות לביצוע העבירות המיוחסות לו.

• מעשי הנאשמים ראויים לעונש המקסימלי - שכן הם ברף העליון של עבירות המין: חומרת העבירות ותוצאותיהן מחייבת ענישה משמעותית ומכבידה למשך שנים ארוכות. המדינה הפנתה לפסיקה המתייחסת לעבירות של אונס קבוצתי וציינה כי התקשתה למצוא מקרה כה קשה בנסיבותיו, הן מבחינת מספר הנאשמים, הן מבחינת טיב המעשים ומשכם, והן בהיבט של קורבן העבירה – קטינה בת 16 ובתולה. המתלוננת הייתה קטינה ובתולה בעת שהותקפה בברוטליות על-ידי שישה גברים ונאנסה באכזריות על ידם בזה אחר זה, ובתוך כך בוצעו בה מעשי סדום.

• יש להטיל על הנאשמים עונש אחיד - לדעת התביעה, אין לערוך הבחנה של ממש בין הנאשמים על-פי המעשים הספציפיים שביצע כל אחד מהם, הרשעתם היא הרשעה על מעשה בצוותא ומבחינה מוסרית ואף מבחינת הדין אין הצדקה להבחין ביניהם לעניין העונש. יחד עם זאת, סברה התבחעה כי הודאת הנאשם 4 בטרם סיום ראיות התביעה, אומנם צריכה להיזקף לזכותו בגזר-הדין, אך עונשו צריך להיות קל רק במעט מעונשם של האחרים.

• בנוסף, יש להפעיל מאסר על תנאי - על נאשם מספר 2 אשר הוא בעל עבר פלילי וכנגדו תלוי ועומד מאסר על תנאי.

טיעוני באי-כוח הנאשמים

כל הסניגורים, להוציא סניגורו של הנאשם 2, הדגישו כי למרשיהם אין כל עבר פלילי וזו התקלותם הראשונה עם החוק.

• באשר לנאשם 1 - צוינו נסיבותיו האישיות: אמו חולה ונכה, האב נטש המשפחה לאחר הולדת ילדיו. הנאשם עצמו הבכור לאחיו, ביניהם אח מפגר, נאלץ מאז היותו בן 8 לסייע ולעזור לאימו בפרנסה ובגידול הילדים. מגיל 16 הפסיק את לימודיו לטובת פרנסת הבית, ובגיל 22 הצליח לאתר את אביו כמקבץ נדבות. לדברי הנאשם עצמו, הוא כאב מאוד את מה שקרה לבחורה, וציין שבעת עדותה אף עלו לו דמעות בעיניו. לדבריו, אם היה זה מדובר באחותו "אני לא יודע מה הייתי מסוגל לעשות". התבטאות זו מגלמת בתוכה אמפטיה כלפי הקורבן ותחילתה של הבנה את חומרת המעשים.

• באשר לנאשם 2 - בפתח דבריו ציין הסנגור כי שום טיעון, לא נסיבות חיים קשות ולא כל סיבה אחרת יכולים להצדיק את המעשים הקשים שבוצעו. עם זאת, הוא מפנה לקורות חייו של הנאשם שגדל במסגרת משפחתית כילד דחוי, מה שהובילו להסתבכות בפליליים. באשר להתרברבות הנאשם, כעולה מהתסקיר, כי הוא הוא "גאה מאוד להשתייך למשפחת פשע"
• , מבהיר הסניגור כי אמירה זו נובעת ממקום של חולשה ומצוקה. בנתונים אלה עתר הסניגור לכך שעונש המאסר שיוטל בתיק זה יהיה חופף ולא מצטבר לתיק האחר.

• באשר לנאשם 3 טען הסנגור כי עסקינן באדם נורמטיבי אשר כל חייו עבד וניהל אורח חים נורמטיבי, וכי עונש מאסר ממושך פירושו כי מרבית שנות הנישואין יחיה בנפרד מאשתו.

• באשר לנאשם 4 - נטען כי הוא מפרנס יחיד בבית, ומאסרו יגדע את מטה לחמה של משפחתו. כן, הודאתו חסכה זמן שיפוטי יקר, והיא מעידה על הבעת חרטה. כן גורס הסניגור כי הנאשם 4 לא היה גורם דומיננטי באירוע, לא יזם, לא תכנן, אלא "נקלע לסיטואציה שהביאה אותו לידי ביצוע העבירות". כן מציין הסניגור, כי בניגוד ליתר הנאשמים, לא הורשע בשיבוש הליכי חקירה וכי מדובר במעידה חד-פעמית.

• לטובת הנאשם 5 בא אביו להעיד. האב ציין כי הוא חולה וכי הוא זקוק לנאשם בחיי היום יום שלו. כן צוין כי היה צעיר בעת ביצוע העבירה (23), נטול עבר פלילי, וכי בא ממשפחה נורמטיבית. חרף ההרשעה מכוח הביצוע בצוותא מבקש הסניגור לערוך הבחנה בינו לבין הנאשמים האחרים, בכך שהוא לא ניסה לבצע בעצמו אקט מיני, אלא רק סייע לחבריו לבצע את זממם. חלקו התמצה בכך שהחזיק את אחת מרגליה של המתלוננת בעוד חברו אוחז ברגלה השנייה.

• חומרת המעשים - "קשה לחשוב על מקרה אכזרי וקשה יותר ממקרה זה שהובא בפנינו. מקרה זה מתבלט בחומרתו, גם על-רקע מקרים אחרים שאליהם נחשף בית המשפט.

קבוצה של שישה בחורים צעירים ובעלי כוח פיזי רב מנצלים את מצבה המעורפל של קטינה שטרם מלאו לה 17 והיא עדיין בבתוליה, לסיפוק יצריהם ותאוותם המינית. זעקותיה ותחנוניה כי יחדלו ממעשיהם נפלו על אוזניים ערלות וגם נסיונה להשתחרר בדרך של פגיעה פיזית כמו נשיכות והדיפות, נידון לכישלון בשל היותם רבים, חסונים והיא בחורה צעירה לימים הנמצאת תחת השפעת אלכוהול.

רגשותיה ורצונותיה של המתלוננת לא היוו כל משקל במימוש תאוותם. הנאשמים התייחסו למתלוננת כאל חפץ חסר רגשות, חסר רצונות] שכל מטרתו לספק את הדחפים הקמאיים ביותר של אדם, משל היו כחיות ולא כבני אנוש. השיקול היחיד שעמד לנגד עינם הינו תאוותם המינית בלבד".

• השיקולים שיש לשקול - אין להבחין בין מעשים "קלים" יותר במהלך האונס האכזרי לבין מעשים "קשים יותר" שכן "כולם בעצה אחת שירתו האחד את השני לשם ביצוע זממם והוצאתו לפועל של המעשה הנפשע". באשר לאיזון בין נסיבותיהם האישיות של הנאשמים לבין צרכי הענישה, הגמול וההרתעה נפסק כי "מי שמהין לבצע מעשים כה מזוויעים, צריך לדעת שכפות המאזניים יטו אופן חד לכף החומרה ואילו הנסיבות האישיות יסוגו מפניהם".

• הנזק אשר נגרם למתלוננת - "בנוסף לכל אלה, היותה של המתלוננת קטינה הינו שיקול שאנו מחויבים להתחשב בו ופגיעה בנפש כה רכה, מעבר לפגיעה הפיזית, ספק אם תעלה אי פעם ארוכה. התוצאות ההרסניות של מעשי הנאשמים כבר ניכרות ביחסה של המתלוננת לבני המין האחר ולבני האדם בכלל, כפי שפורט בתסקיר ואין אלה הצלקות היחידות שהוטבעו בנפשה, כמו גם בגופה".

• ההבדלים בענישה בין הנאשמים - העונשים יבטאו גם את השוני בין מעשיהם הפיזיים של כל אחד מהנאשמים שביצעו את העבירותב צוותא חדא, וכן את הודייתו של הנאשם 4, שאף לא הורשע בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. כן ניתן משקל לעובדה שלכל הנאשמים עבר נקי, בעוד שלנאשם 2 אין זו עבירתו הראשונה, ואפילו לא עבירה ראשונה באותו נושא, ואף תלוי ועומד כנגדו מאסר על תנאי בר הפעלה והתחייבות. יודגש כי את העבירה נשוא כתב האישום שבפנינו ביצע בעת היותו תחת צו מבחן ונתון בהליך טיפולי בעברייני מין.

על הנאשמים 1, 2 ו – 3 נגזרו 19 שנות מאסר. נאשם 2 ירצה בנוסף את מעצרו על תנאי, במצטבר, ובסה"כ – 32 שנות מאסר. על הנאשמים 4 ו 5 הוטלו כ 15 שנות מאסר על כל אחד, על הנאשם 4, בשל הודאתו, ועל הנאשם 5, בכך שהורשע בסיוע אך לא במעשים עצמם. על כל אחד מחמשת הנאשמים הוטל לפצות את המתלוננת בסך של כ – 30 אלף שקלים.

- בבית המשפט המחוזי בתל אביב
- בפני השופטים נורית אחיטוב, מרים דיסקין, ורענן בן-יוסף
- בשם המדינה – עו"ד איילה אורן
- בשם הנאשמים 1- 5 בהתאמה: עו"ד חאג' יחיא, עו"ד ארז מלמד, עו"ד ניל סיימון, עו"ד ג'לג'ולי, עו"ד יניב שגב