למה לא כדאי להתיר הצבעה ל"יורדים"

ובכן, ככל הידוע מהעיתונים, מציע ההצעה היה אביגדור ליברמן, ודרישתו נכללה בהסכם הקואליציוני שחתם עם נתניהו. העלייה הרוסית האדירה כללה, כמו כמעט כל עלייה שלא מחמת רדיפות בארץ המוצא, לא מעט נוכלים. הללו עלו ארצה, מיצו את "סל הקליטה", ואחר-כך שבו לארצות מוצאם, או ירדו לארה"ב ולאירופה. יש להניח שליברמן מאמין שמנפולת זו של נמושות (כהגדרתו של יצחק רבין המנוח) ישיג עוד כמה מנדטים. אולי. בלבי יש ספק גדול בכך: מי שעלה וירד, לא מתעניין במיוחד בנעשה כאן. כמה קלפיות ניתן להציג בכל מדינה? האומנם מי שאינו גר בשכנות של ממש לשגרירות או לקונסוליה ישראלית יטרח לנסוע מרחקים אדירים כדי להצביע?! השאלה הזו תקפה גם לגבי היורדים בארצות גדולות אחרות.

מי לבטח לא ירוויח? - ערביי ישראל. אומנם בזמנו ערבים מישראל מצאו עבודה בנסיכויות המפרץ ובמצרים, אם כי רוב המועסקים שם היו פלשתינים ולא ישראלים. אולם רובם חזרו או גורשו, לאחר שיאסר ערפאת תמך בסדאם חוסיין, בפלישה העירקית לכווית. מכל מקום, לבטח לא יוצבו קלפיות במדינות שאין להן קשרים דיפלומטיים עם ישראל. הערבים בארץ-ישראל תומכים ב"צומוד": היצמדות לקרקע, ויחסית - רק מעטים היגרו לארה"ב ולאירופה.

הליכוד מאמין שיזכה בקולות רבים, בעיקר מהיורדים לארה"ב. אולי. קשה לבנות על אוהבי א"י השלמה שהתרחקו כל-כך גם מהארץ הבלתי-שלמה שבידינו...

מדוע אהוד ברק מתנגד להצעה? אולי משום שהוא חושש שהתופעה של בריחת המצביעים מהמפלגה שבמנהיגותו קיימת גם בין היורדים בארה"ב. אלמלא כן, איני בטוח שעל ברק היה לחשוש. המוני מפא"יניקים נטשו את המדינה אם מחמת שהגיעו לשם בשליחות כלשהי וראו כי טוב, אם משום שמאסו בשלטון הליכוד, ואם מאלף סיבות אחרות, בעיקר כלכליות. יש להניח שאילו שמרה מפלגת העבודה על כוחה כאן, לא הייתה מתנגדת כל-כך להפיכת הרעיון לחוק.

בקדימה נחלקות הדעות, אולם ככל שהילת המנהיגות של ציפי לבני מתעמעמת, כך מתעמעמת גם האהדה למפלגתה בארץ, ויש להניח שכך גם בחוץ. מה גם שזו מפלגה ללא שורשים, ורוב אלו שכן פיתחה - התגלו כרקובים.

מדוע המפלגות החרדיות מתנגדות? אלפי יהודים מארה"ב למדו ולומדים בישיבות בישראל. רבים שבו לארה"ב והם לבטח ישתדלו להצביע אם הזכות תוענק להם. אלא ש"יהדות התורה", כמפלגה קטנה, חוששת שהליכוד, קדימה(?) והעבודה ייטלו את מרבית הקולות, ובחלוקה הסופית של המנדטים כוחה יקטן.

לגבי שס - דומה שהיא חושבת, ובצדק, שאין לה תומכים רבים בין היורדים בארה"ב ובאירופה. גם התנועה הדתית לאומית תתנגד, הן משום שאינה חזקה בחו"ל והן משום שבתככיה הצטמצמה מאוד, וגם אִבְּדָה מצביעים רבים משורותיה שהתפקרו או שהתחרדו. יש גם לזכור כי מי שאינו דתי-חרדי, אך מחפש זיקה לדת בחו"ל, ובארה"ב במיוחד, ימצא מקומו בקהילות הקונסרבטיביות או הרפורמיות שם.

על כן, נראה שההצעה לא תתקבל בכנסת. עם זאת, ניתן לבדוק את תקינותו הדמוקרטית והעקרונית של הרעיון.

ייאמר מיד כי אין התנגדות של ממש להעניק זכות כזו לסטודנטים הלומדים זמנית בחו"ל ושמרכז חייהם עדיין בישראל. גם תיירים אינם מהווים בעיה ממשית, פרט לשאלת הזכות מול העלות. הקושי הוא לגבי ישראלים החיים בחו"ל שנים רבות, וככל שהשנים רבות יותר, כך הבעיה גדולה יותר. הבה ונדבר על היורדים, דהיינו אנשים שעובדים וחיים בחו"ל, התערו שם, ובדרך כלל חיים שם עם משפחותיהם.

המצדדים טוענים שרוב המדינות המערביות מאפשרות לאזרחיהן להצביע. זהו שיקול שאינו בדיוק "תופס" בישראל, כי הנטל על החי כאן עצום לאין מידה מזה החל על החי במערב: מיסים גבוהים; עושק מחירים ללא פיקוח אמיתי; שירות במילואים וסכנת היפגעות בלוחמה או בפעולות איבה.

גם מספרם של ה"יורדים" עצום ביחס למספר תושבי המדינה. מדברים על 300,000 "ישראלים" בארה"ב לבדה, שמהווים 5% מכלל האזרחים היהודים.

מצד שני: בישראל, אוכלוסיות גדולות אינן משלמות מס-אמת, ואינן משרתות בצבא או בשירות לאומי אך מצביעות לכנסת, כמו הערבים, החרדים והמשתמטים לסוגיהם.

נטען גם כי לא יעלה על הדעת כי מי שאינו חי כאן יחליט עבורנו החלטות, ובעיקר החלטות קשות של מלחמה ושלום. אכן, הטענה נשמעת הגיונית, אך בפועל אינה כזו. מדוע? משום שאף אחד לא שואל את האזרח לדעתו ומי שיושב בשלטון מנווט כרצונו. לא היה משאל-עם אם לצאת למלחמת ששת הימים, הגם שנאצר הכביד מאוד באיומיו, בסגירת מיצרי טיראן ובהכנסת צבאו לסיני. גם במלחמות לבנון לא נשאלנו לדעתנו, ויש להניח שכך יהיה גם בעתיד. גם מנחם בגין לא שאל את העם לפני מסירת כל סיני למצרים.

ראינו גם שהמנהיגים "מצפצפים" על קהל בוחריהם. זכור לרעה אריאל שרון שהכריז כי "דין נצרים כדין תל אביב", ואחרי שעלה לשלטון על מצע מעין זה, שינה טעמו ופקד על ה"הינתקות" החד-צדדית והכואבת, שאת פצעיה עוד נלקק זמן רב.

בלשון אחרת: אזרח ותושב ישראל - אל תשלה את עצמך. אף אחד לא שואל לדעתך. המצע המפלגתי תמיד קצר מלהשתרע עליו, ותמיד יאמרו לך: "מה שרואים משם לא רואים מכאן", ולא ברור אם מדובר בתבלול [פטריגיום] או בשר ביטחון ששכח להוריד את מגיני העדשות ממשקפתו...

טענה אחרת היא, שפעולה כזו תהא "אקט לא ציוני". האומנם כל המצביעים בישראל הם ציוניים? שוב: ערבים, חרדים, שמאל קיצוני, פוסט-ציוני... ועוד ועוד.

המצדדים בהצעה טוענים שהיא דמוקרטית - ועל כך ניתן, במצבנו, לחלוק.

טענה מרכזית היא שהענקת הזכות תגביר את הקשר בין האזרחים בתפוצות למדינת ישראל. לדעתי, זו טענה קלושה ביותר. היא חסרת משקל מול נוחות החיים בגולה ושיקולי הפרנסה. אינני חושב שרבים יטרחו להצביע והזכות הזו לא תשנה את נטיות הלב, ובעיקר נטיות הכיס.

לסיכום: אינני מאמין שבמצב הקואליציוני כיום ההצעה תעבור בחוק.

אם ההצעה תהא מצומצמת מאוד, באופן שתחול רק על מי שנסע ללימודים או לטיול, או בשליחות של חברה מסחרית או תעשייתית לתקופה קצובה כך שמרכז חייו בישראל - היא עשויה להתקבל, אלא שגם אז ישקלו שיקולי תקציב: עלות הקשר עם הבוחרים, עלות הפרסום במדיה בארצות הזרות על הבחירות (אינני בטוח שתהא היענות גדולה לדרישה להירשם ולמסור פרטים בקונסוליה הקרובה).

בנוסף לכך - תהליך הבחירות מסורבל גם כך. היו תקופות ש"קולות החיילים" יכולים היו להכריע מי תהא המפלגה הגדולה יותר. היה צורך להמתין לספירתם, חישבו מה יהא אם נמתין לקבלת הקלפיות (או התוצאות, אם לא יהא חשש מזיופים בפתיחת הקלפיות בשגרירויות). אנו נמתין זמן ארוך אחרי יום הבחירות עד שנדע מה התוצאות. חישבו נא גם מה תהא עלות התעמולה בחו"ל למפלגות המתמודדות. הוצאותיהן תכוסינה בסופו של דבר מכספי הציבור.

אילו נשאלתי לדעתי - הייתי דוחה את הרעיון לעתיד, אולי כשמצבנו הכללי, החברתי, הכלכלי והביטחוני ישתפר...