פסק דין זה בוחן את מהות חובותיו של תאגיד הכפוף לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק ניירות ערך) בהגשת דיווחיו לרשויות הפיקוח, שנועדו להוות גילוי נאות בדבר מעמדו ומצבו הפיננסי, ככל הנדרש לספק את צרכיו של המשקיע הסביר בקבלת החלטה בעניין של שוק ההון.
פסק הדין קובע כי בהתאם לחוק, תאגיד המדווח לרשויות הפיקוח חייב לצרף לדוחות שהוא מגיש את הדוחות הכספיים של החברות הקשורות לו, גם כאשר מדובר בחברות פרטיות שעליהן אין חובת דיווח עצמאית. יכולתו של המשקיע הסביר לגבש עמדה ביחס לתאגיד המדווח מותנית בכך שהדיווח המהותי הוא מלא ואינו כולל פרטים מטעים. העדר גילוי של דוחות החברות הקשורות מהווה דיווח מטעה מצד התאגיד המדווח, וכאשר דיווח כזה נעשה ביודעין ובכוונה להטעות משקיע סביר, נעברת עבירה פלילית. עקרונות אלה נועדו להבטיח את הגשמת עיקרון הגילוי הנאות בשוק ניירות ערך. עיקרון זה הוא תנאי לקיום אמון המשקיע בשוק ההון. קיום אמון זה הוא תנאי הכרחי לפעילותו התקינה של השוק, ולהשגת יעדיו בגיוס הון לצורך קידום יוזמות כלכליות במשק.
המשיבים ואחרים הואשמו בהפרת החובה המוטלת על-פי חוק ניירות ערך על חברת דיסקונט השקעות בע"מ (להלן: חב' דסק"ש) להגיש לרשות ניירות ערך ולבורסה לניירות ערך דוחות שנתיים, דוחות תקופתיים ודוחות ביניים, הכוללים את מלוא המידע הנדרש על-פי החוק. בנסיבות הענין, החוק מחייב את מנהלי חב' דסק"ש להגיש דינים וחשבונות הכוללים את הדוחות הכספיים של החברות הקשורות לה, שכללו באותו מועד את חברת ישקר וחברות נוספות. אותן חברות הן חברות פרטיות, שעליהן עצמן לא חלה חובת דיווח עצמאית, מאחר שמניותיהן אינן נסחרות בבורסה. בלא צירוף הדוחות של החברות הקשורות, שהם מידע מהותי למשקיע, לא ניתן לקבל תמונת נתונים שלמה בדבר מעמדה ומצבה הפיננסי של חב' דסק"ש.
חב' דסק"ש,
דב תדמור - ששימש מנכ"ל החברה בתקופה הרלוונטית, שלמה כהן - שכיהן כמזכיר החברה וכיועצה המשפטי, ויוסף בוק - ששימש מנהל הכספים בחברה, פעלו בעצה אחת למנוע צירוף של דוחות החברות הקשורות לדיווחיה של חב' דסק"ש לבורסה. לעומת זאת, הם כללו את הדוחות האמורים בדיווחיהם לרשות ניירות ערך. הדוחות החלקיים של חב' דסק"ש עמדו לעיון הציבור בבורסה. הדוחות השלמים, שהוגשו לרשות ניירות ערך, לא עמדו לעיון הציבור ברשות זו. עקב כך, האישומים כנגד הנאשמים ייחסו להם הגשת דוחות חלקיים ומטעים, שיש בהם כדי לפגוע במשקיע הסביר בשוק ניירות ערך, האמור לקבל את החלטותיו על בסיס מידע מהותי מלא ומדויק באשר לכל הפרטים הרלוונטיים והמהותיים בנוגע לתאגיד המדווח, לצורך קבלת החלטה בעניין הנוגע לשוק ההון.
בית משפט השלום (כב' השופט ד' רוזן) הרשיע את חב' דסק"ש ואת בעלי התפקידים בה בהפרת חוק ניירות ערך, בכך שביודעין נמנעו מלצרף לדוחות הכספיים של חב' דסק"ש שהוגשו לבורסה ולרשם החברות בשנים 1990-1995 את דוחות החברות הקשורות, וזאת מתוך רצון להסתיר מן הציבור את תוכן הדוחות הכספיים של אותן חברות. בית המשפט קבע כי ביסוד המעשים עמד מניע לרצות את משפחת ורטהימר, בעלת חב' ישקר, חברה פרטית, אשר ביקשה כי נתוניה של חברה זו לא ייחשפו מטעמים של סודיות מסחרית. נקבע, כי מניע ההסתרה בשל סודות מסחריים אינו שולל את קיום היסוד הנפשי הנדרש בעבירה, וכי נתקיים בנאשמים היסוד הנפשי המחייב קיומה של כוונה להטעות משקיע סביר. עונשם של הנאשמים נגזר בבית משפט השלום, ועל פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, שבו נחלקו הדעות.
דעת הרוב בבית המשפט המחוזי (כב' סגנית הנשיא ד' ברלינר והשופט ז' המר) נקטו בעמדה כי יש לזכות את הנאשמים מן הספק, ודעת המיעוט (כב' השופטת י' שיצר) סברה כי יש לדחות את הערעורים על הכרעת הדין ולהקל בעונשם של הנאשמים. הטעם העיקרי לזיכוי הנאשמים בידי הרוב התבסס על פרשנות היסוד הנפשי בעבירה ומשמעות הדרישה המחייבת קיום כוונה פלילית להטעות משקיע סביר. על-פי דעת הרוב, יסוד נפשי זה לא הוכח במידה הנדרשת. דעת המיעוט סברה כי, בנסיבות הענין, דרישת הכוונה הפלילית מתקיימת, מאחר שהוכחו אצל הנאשמים תכנון וכוונה למנוע מהמשקיעים מידע מהותי וחיוני הכלול בדוחות הכספיים של החברות הקשורות, וגם אם המניע לאי הגשת הדוחות נבע ממטרה לשמור על סודות מסחריים של החברות הקשורות, נתקיימה במשיבים צפייה בהסתברות קרובה לוודאי להטעיית המשקיע הסביר, עקב אי הצגת הדוחות הכספיים של החברות הקשורות.
המדינה הגישה בקשת רשות ערעור על פסיקת בית המשפט המחוזי, בקשת רשות הערעור נדונה לגופה, והערעור התקבל בהרכב השופטים א' פרוקצ'יה, ס' ג'ובראן וד' חשין. נקבע בפסק הדין, ראשית, כי הוכח היסוד העובדתי בעבירה, המתייחס לאי הגשת דוחות שלמים ותקינים לבורסה ולרשם החברות, שחסרו בהם דוחות החברות הקשורות. דוחות אלה מהווים, על-פי החוק, מידע מהותי וחיוני שגילויו נדרש למשקיע הסביר; בהעדרו, נמנע מן המשקיע מידע הכרחי הנחוץ להבנת מעמדו ומצבו של התאגיד המדווח, הנדרש לצורך קבלת החלטה מושכלת בעניין של שוק ההון. שנית, נקבע, כי מתקיים בנאשמים גם היסוד הנפשי הנדרש בעבירה, במובן זה שהוכח כי באי צירוף המידע המהותי והחיוני כאמור, נתקיימה בהם צפייה ברמה הקרובה לוודאי כי המשקיע הסביר יוטעה. הטעם לאי צירוף הדוחות, הנעוץ ברצון הנאשמים שלא לחשוף סודות מסחריים של אחת החברות הקשורות, הינו מניע חיצוני ליסוד הנפשי הרלוונטי לעבירה, ולפיכך הוא אינו סותר את התקיימותו של היסוד הנפשי בעניין זה.
בית המשפט העליון הדגיש בפסק דינו את חשיבותו העליונה של עיקרון הגילוי הנאות בשוק ההון כיסוד חיוני ומהותי במכלול הכללים המעצבים את דרכי הפעילות בשוק זה, ואת היותו תנאי בלעדיו-אין ליצירת מערכת אמון בין המשקיע לבין מנגנון השוק, ולעצם פעילותו התקינה של שוק זה. כן הודגשה חשיבות האכיפה, הלכה למעשה, של כללי הגילוי הנאות באמצעות מערכת הדיווח של החברות הפועלות בשוק ההון.
בית המשפט חזר והרשיע את החברה וראשיה בעבירות הרלוונטיות על חוק ניירות ערך.
אשר לעונש, נקבע מועד נוסף לטיעון לעניין זה, מאחר שהטיעונים בהיבט זה לא מוצו בשלב הערעור על הכרעת הדין.
