זכות העכבון, כפי שהוסדרה בחקיקה והשתרשה בפסיקה בישראל, הינה במהותה סעד עצמי שרשאי הנושה בנסיבות מסויימות לנקוט שלא באמצעות בית המשפט. מכוחה של זכות זו, רשאי הנושה להחזיק בנכס פיזי של החייב, על-מנת לקדם ולהאיץ את פירעון החוב המגיע לו מהחייב.
יחד עם זאת, אין הנושה רשאי להיפרע ממנו את חובו על-ידי מכירתו של הנכס אף שלא באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. זכות העכבון במשפט הפרטי לא הוסדרה במסגרת הסדר חקיקתי אחיד וקוהרנטי, אלא שלזכות זו יש ולעיתים נפקות הנובעת מההסדר הכללי המצוי בסעיף 11 לחוק המטלטלין ויש שהיא נובעת מהוראות עכבון סטטוטוריות שונות המופיעות בחקיקה האזרחית כמו בזו המופיעה בסעיף 31 לחוק המכר, בסעיף 5 לחוק הקבלנות וכן בסעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה).
היינו, מהותה המשפטית של זכות העכבון וקווי דמותה, באים לה ממקורות נורמטיביים שונים שבפסיקה ובחקיקה. מקורות נורמטיביים אלו ממלאים את תוכנה המשפטי הקונקרטי, קובעים את נפקותה ונותנים לה את ביטויה המשפטי בהתאם לתכליות ולערכים אשר בבסיס אותו מקור נורמטיבי ושאותו מקור נורמטיבי נועד להגשים. לפיכך, נפקותה של זכות העכבון ואופן הפעלתה על-ידי הנושה ישתנו בהתאם למאטריה המשפטית הרלוונטית "ולמפת הזכויות" המצטיירת בנסיבות הנתונות באותה עת.
ועתה, השאלה הנשאלת היא: מהו אופייה של זכות העכבון הנזכרת בסעיף 1 לפקודת פשיטת רגל? האם למדים אנו כי ציונה של זכות העכבון בהגדרת המונח "נושה מובטח" בפקודה, מעניק באופן אוטומטי לזכות העכבון את אופייה הקנייני-בטוחתי, כפי שהיה ניתן להסיק מקריאה פשוטה של לשון החוק? או שמא נדרשים אנו "לדבר מה" נוסף, בטרם מעניק בית המשפט לנושה בעל זכות עכבון עדיפות נורמטיבית מול הנאמן על-פני הנושים המובטחים האחרים ולאלה שהינם בלתי מובטחים?
החלטה שניתנה על-ידי כבוד השופטת ורדה אלשייך, בתיק פש"ר 1001/00 (בש"א 6913/01, בעניין סדיטק בע"מ, מיום 20.2.02) מצביעה על התשובה המסתמנת בפסיקה וזאת, להדגיש, לאחר הרהורים רבים שהועלו בנושא הנידון - הן מפי מלומדים בספרות ובאקדמיה והן על-ידי פרשני משפט שונים (וזאת מבלי להיכנס בעניין זה לשאלת חובת תום-הלב של הצדדים ביחס לאופן הפעלת זכות העכבון - ולכך ראו פס"ד מפי השופט יעקב טירקל, בע"א 6492/00).
נסיבות פסק הדין בעניין סדיטק בע"מ (להלן: "החברה") מתארות את המקרה השכיח, בו כונס הנכסים של החברה מבקש מבית המשפט של חדלות פרעון כי זה האחרון יורה למשכיר הנכסים שמתוכם פעלה החברה, אגודה שיתופית בארות יצחק (להלן: "האגודה"), להשיב לידיו של כונס הנכסים את הציוד של החברה בו האגודה מחזיקה מכוח טענת זכות עכבון שקמה לה, לאור החוב הכספי שנותר לחברה כלפיה.
בין החברה חדלת הפרעון והאגודה שררו יחסים חוזיים בלבד בדמות שוכר ומשכיר. האגודה טענה לזכות עכבון כנגד ציוד החברה, הן מכוח הדין הכללי והן מכוח הוראה חוזית מפורשת שעוגנה בחוזה השכירות שניכרת בין החברה והאגודה (עכבון הסכמי-אובליגטורי). האגודה, בניתוחה את המצב המשפטי, דרשה כי בית המשפט של חדלות פרעון, יראה בה כנושה מובטח לנוכח היותה בעלת זכות עכבון על ציוד החברה שבכינוס.
התוצאה המשתמעת מניתוח משפטי זה הינה, כי זכויות האגודה בציוד המוחזק על-ידה לא תפגענה מול הנאמן (או מפרקה של החברה כאשר המדובר בהליכי פירוק) ולאגודה, למעשה, תוענק עדיפות על-פני צדדים שלישיים הנושים בחברה אף הם, וזאת כאשר הם לא ידעו כלל על קיומה ויתרונה הקנייני על פניהם "בעוגת הפירוק" המיועדת לחלוקה ביניהם.
שופטת בית המשפט המחוזי קיבלה את דרישת האגודה, מאחר ובמקרה הנידון מונה לחברה כונס נכסים מכוח שעבוד צף, ולא היה מדובר במפרק לחברה. אולם בהחלטתה יש חשיבות רבה בהנמקתה את סירובה לראות באגודה נושה מובטח, אם היה במקרה הנוכחי מדובר בחברה בפירוק ולא בכינוס נכסים.
בפרשנותה של השופטת את מצב הזכויות של הנושים בפירוק, ומעמדם כמול נושה בעל זכות עכבון, תחמה השופטת את דמותה של זכות העכבון באופן שהולך בקנה אחד עם עקרון השוויון החלוקתי והקולקטיבי שבדיני הפירוק. בנימוקים האמורים בהחלטה זו, נמתח קו מבחין נוסף אשר מבדיל בין זכות נושה לעכבון על נכס מוחשי של חייב בתחום המשפט, בו פועלות חברות סולבנטיות לבין אותה הזכות בתחום השטח המשפטי השורר, עם כניסתה של חברה (או חייב בפשיטת רגל) למצב של חדלות פירעון.
כמו כן, בית המשפט המחוזי היה ער לבעייתיות שעשויה לצמוח מהכרה מלאה וגורפת בהסדר החקיקתי המעניק לבעל זכות עכבון אקראי, את הכוח להקטין באופן בלתי פרופורציונלי חלק מסכומי הנשייה שאמורים היו הנושים של החברה לגבות בתהליך הפירוק, לולא קיומה של זכות ההחזקה של הנושה בנכס.
העובדה כי נכסו של החייב המוחזק "כבן ערובה" בידיו של נושה, יהיה ערכו רב ככל שיהיה, יוצרת אפליה בין נושים ומערערת את עקרונות כללי החלוקה שבבסיס דיני הקדימה בפירוק. במקרה סדיטק, הציוד אותו נטלה האגודה מהחברה כערובה להשבת כספיה (זכות העכבון) היה למעשה ציוד רגיש, אשר לאגודה לא היה כל אינטרס ו/או זיקה אליו, פרט לעובדה שבאמצעות החזקתו יכלה האגודה ליצור לחץ על הכונס על-מנת שזה יפרע את חובה של החברה.
בית המשפט גרס, כי אם היה נפרע חובה של האגודה על-ידי מפרק בנסיבות הנתונות, היה בפעולה של המפרק כדי לפגוע בעקרון השוויון שבין הנושים שלא כדין וכן היתה תוצאה זו חותרת תחת אושיות דיני פשיטת הרגל והפירוק (תוך הבדלה ברורה ממצב של כינוס נכסים לבין מצב של פירוק).
ובלשונה של השופטת ורדה אלשייך:
"אין מקום ליצירת אפליה בין נושים אלו אך ורק בשל השאלה המקרית, האם הגיע נכס של החייב לידיהם... עלול להיווצר מצב, בו שאלות כבדות משקל של קדימות בדיני פירוק ופשיטת רגל יופקרו ליד המקרה, והלבוש המשפטי בו הצדדים יציגו את עמדתם. מצב כזה הינו בלתי סביר".
וזה העיקר. לשם השגה תוצאה משפטית מעשית יותר, ובה בעת צודקת כלפי ציבור הנושים, אימץ בית המשפט המחוזי אבחנה פרשנית חשובה בין סוגים שונים של זכויות עכבון. האבחנה הפרשנית אותה יצרה כבוד השופטת, על-אף האמור בסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל, הינה: בין נושה בעל "עכבון כללי" שאינו כולל קשר מיוחד, בין החייב לנכס לבין נושה בעל "עכבון מיוחד", שהקשר של החייב לנכס, מעניק לאותו הנושה את המעמד הנכסף של נושה מובטח אל מול הנאמן בפשיטת רגל ו/או בפירוק.
בדומה למוסד הקיזוז, הסיר בית המשפט המחוזי בהחלטה זו את אחד העיוותים, בהם נושה פלוני עשוי לקבל מעמד של נושה מובטח, רק בשל היותו מחזיק בפועל בנכס של החייב. באמצעות אותה אבחנה פרשנית (תכליתית), שבין סוגי זכויות עכבון וסוגי עוצמות קניין שהן מעניקות לנושה שמחזיק פיזית בנכס החייב, שומר בית המשפט בו זמנית הן על הדינמיות המסחרית והעסקית שבין ספקים ונותני שירותים והן על יציבות מדרג זכויות הקניין המתקיימות בזירה המשפטית של חיי המסחר הבעייתיים המאפיינות תקופת מיתון. האבחנה המשפטית שבין בעלי עכבון כללי ומיוחד של נושי חברה המצויה בפירוק, ראויה לתשומת ליבם של עורכי הדין העשויים לייצג לקוחות בנסיבות דומות.
_________________
הכותב הינו עו"ד במשרד גבריאל לוי ושות'.
