|   15:07:40
דלג
  יפעת גדות  
עיתונאית עיתונות זהב בע"מ
דוא"ל בלוג/אתר רשימות מעקב
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
כתיבת המומחים
ניכיון שיקים - יתרונות וחסרונות
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין

קולות הניצולים - מדליקי המשואות

הנושא המרכזי ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תש"ע - קולם של הניצולים "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (דברים ד': ט')
11/04/2010  |   יפעת גדות   |   מקורות   |   שואה וגבורה   |   תגובות


אליעזר איילון
אליעזר איילון - סירב להפרד ממשפחתו [צילום: יד ושם]

אליעזר (לייזר) איילון נולד ברדום שבפולין בשנת 1928, למשפחה של שש נפשות. הוריו רבקה-לאה וישראל הרשנפיס היו ציונים שומרי מסורת. בבית הכנסת שימש אליעזר נער מקהלה והיה חבר בתנועת הנוער "בני עקיבא". בשנות ה-30 ניסו הוריו להשיג אישור עליה לארץ ישראל, אך לשווא.

באפריל 1941 נכלא אליעזר עם משפחתו בגטו רדום. אליעזר זייף את גילו והשיג עבודה ומגורים במחסני בגדים גרמניים מחוץ לגטו. בעבודה נהג לשיר, ושירתו נשאה חן בעיני מעסיקיו עד כי ביקשו ממנו לשיר בימי ההולדת שלהם ובתמורה נתנו לו ממתקים.

באוגוסט 1942 נסגר הגטו. בעלי תעודת עבודה היו רשאים לצאת מן הגטו, אך אליעזר סירב להיפרד ממשפחתו: "מה שיקרה לכם – שיקרה לי". שעתיים הפצירו בו בני המשפחה שיציל את עצמו. לבסוף אמרה לו אמו: "אם יש מישהו במשפחה עם סיכויים להינצל – זה אתה. כך זה נועד להיות ['אזוי איס בשרט']. יהיו לך חיים מתוקים". היא ליוותה אותו אל השער ונתנה לו ספל דבש.

באותו הלילה גורשה האם לטרבלינקה ושם נרצחה עם בתה ואחד מבניה. בינואר 1943 גורשו האב והאח השני לטרבלינקה עם יתר תושבי הגטו. אליעזר הועבר למחנה בליז'ין שליד קיילצה, שם שימש סנדלר.

באביב 1944 הועבר אליעזר למחנות פלשוב, מאוטהאוזן ומלק שבאוסטריה. באפריל 1945 נערכה סלקצייה. החולים והחלשים נרצחו, והאחרים הוצאו לצעדת המוות. אליעזר שבר את רגלו קודם לכן אך הצליח להגיע למחנה אבנזה. ב-6 במאי 1945 שחררו את המחנה חיילים אמריקנים. "קבוצת חיילים מהבריגדה היהודית אספו אותי עם עוד נערים. הם לקחו אותי מהגיהינום והכינו אותנו לעלייה ארצה. אני זוכר את השמחה, את הריקודים ואת השירים שהיו כאשר קיבלנו הודעה על הסרטיפיקט [אשרת כניסה] לארץ ישראל".

ב-8 בנובמבר 1945, בעליית הנוער של הסוכנות היהודית, הגיע אליעזר לארץ ישראל ולמד בבית ספר חקלאי. במלחמת העצמאות לחם אליעזר בחטיבת עציוני עד שחרורו מצה"ל בשנת 1949. "הקמתי משפחה, ילדים ונכדים, ובמשך 37 שנים לא סיפרתי לאיש מה עבר עליי, עד שהבנתי שחובתי לספר לכולם למען יידעו. הייתי לאיש עדות".

בעשורים האחרונים אליעזר מרצה בבתי ספר ובבסיסי צבא. הוא מוזמן לקהילות בארצות הברית ונסע לפולין עשרות פעמים בתפקיד של מלווה משלחות ואיש עדות.

"ב-1993 נסעתי עם אשתי, ילדיי ונכדיי למחנות ונכנסנו דרך השערים המקוללים של פלשוב ומאוטהאוזן. החלטנו לשיר את התקווה. בסוף אמרתי לילדיי: 'אנחנו הבסנו את היטלר, אנחנו ניצחנו במלחמה. אתם סמל הניצחון'". על קורותיו בשואה כתב אליעזר את הספר ספל הדבש, והוא פורסם בארצות הברית, בישראל, במקסיקו ובקוסטה-ריקה.

בקיץ 2009 נסע אליעזר לפולין עם משלחת קציני צבא והגיע לטרבלינקה ביום הירצחה של אמו. בתום הטקס הצדיעו לו מפקדי המשלחת. אליעזר, נרגש עד דמעות, עמד שם – לא לבד: "גם אמי הייתה אתי".

אליעזר נישא לרבקה, ולזוג בן, בת, חמישה נכדים ושני נינים.

ברוך שוב
ברוך שוב - לחם כפרטיזן [צילום: יד ושם]

ברוך שוב נולד בווילנה שבליטא בשנת 1924, בן שני במשפחה חסידית של שש נפשות. בשנת 1939 כבשו הסובייטים את וילנה וביוני 1940 סיפחו אותה והשליטו בה את הקומוניזם. האוניברסיטאות נפתחו בפני היהודים, וברוך התקבל לבית הספר הטכני הגבוה ולמד הנדסת מכונות.

ביוני 1941 כבשו הגרמנים את וילנה והחלו לרצוח את יהודי העיר בפונאר. ברוך קיבל עבודה במוסך גרמני שבו תוקנו מכוניות צבאיות. בספטמבר נכלאו יהודי העיר בגטו, וממנו נמשכו השילוחים לפונאר. ברוך ואחותו הבכורה ציפורה הסתתרו במשאית והגיעו לעיירה רדושקוביצה, שם עבד ברוך במוסך של הצבא הגרמני.

ב-11 במרס 1942 הצטוו היהודים להתרכז בכיכר העיירה. ברוך הסתתר במוסך וראה טור עצום של אנשים, משפחות עם ילדים, צרורות בידיהם, מתקדם לאטו אל מתבן גדול הניצב באופק, וממנו נשמעו יריות. בערב הועלה המתבן באש, ועשן סמיך וריח בשר שרוף מילאו את הסביבה. באותו יום נרצחו במקום 840 יהודים, בהם ציפורה, אחותו של ברוך.

הגרמנים הקימו גטו ברדושקוביצה וברוך המשיך בעבודתו. באביב הקימו צעירי הגטו מחתרת, אספו כסף, קנו נשק והתכוננו לצאת אל היערות ולהצטרף לפרטיזנים. ברוך היה מהיוזמים. הפעילות נפסקה בלחץ המשפחות – הגרמנים איימו עליהן ברצח אם יחסר איש בגטו.

לאחר שקיבל ברוך אות חיים מאמו שהייתה בווילנה, הוא הצליח לקבל אישור לצאת מהגטו ושב לווילנה, שם עבד במפעלים שייצרו תוצרת עבור הגרמנים. בתוך כך הקים מחתרת עם חברו יעקב (קובה) קושקין והשניים רכשו אקדחים. בהמשך הצטרף ברוך למחתרת אף-פה-או – ארגון פרטיזנים מאוחד.

בספטמבר 1943 ביצעו הגרמנים אקציות. לאחר התנגשות חמושה בין המחתרת לגרמנים החליט ברוך לצאת עם חברים נוספים אל יער רודניקי, שם לחמו כפרטיזנים. כעבור שבועיים חוסל גטו וילנה.

ברוך חבר ליחידת צנחנים רוסית והשתתף בפעולות קרביות כגון הורדת רכבות מהמסילות, פיצוץ עמודי קשר וגשרים והתקפות על משלטים ועל יחידות גרמניות. ביולי 1944 כבש הצבא האדום את וילנה, וברוך הגיע לעיר, שם גילה שכל בני משפחתו נרצחו. הוא הצטרף לצבא האדום, נלחם בחזית, נפצע ואושפז בבית חולים. חודשים מספר לאחר שחרורו מהצבא החליט לעלות לארץ ישראל.

ברוך עבר בהונגריה, ברומניה ובאיטליה, ובאוקטובר 1945 הגיע לארץ ישראל, לחוף שפיים, באניית המעפילים "פטרי 2". הוא שירת ב"הגנה", גויס לחטיבת גבעתי ובמלחמת העצמאות גויס לחיל האוויר, שם שימש טכנאי מטוסים. לאחר שנתיים הועבר עם טייסת התובלה לחברת "אל על". ברוך הצטרף לקורס מהנדסי טיס והתקדם מתפקידי פיקוח לדרגת מנהל מהנדסי הטיס של החברה, מהנדס טיס ראשי ומדריך. לאחר 33 שנים פרש מחברת "אל על".

ברוך פועל שנים רבות להנחלת זיכרון השואה והגבורה. הוא משמש יושב-ראש ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות ומורדי הגטאות בישראל. הוא חבר בהנהלת יד ושם, בוועדת חסידי אומות העולם, בדירקטוריון ועידת התביעות ובמרכז הארגונים של ניצולי השואה ומרצה בנושא אנטישמיות והכחשת השואה.

לברוך ואשתו נלי שני ילדים ושמונה נכדים.

חנה גפרית
חנה גפרת - ברחה עם אמה [צילום: יד ושם]

חנה גפרית נולדה בשנת 1935 בעיירה ביאלה ראווסקה שבפולין להוריה הרשל וזיסלה הרשקוביץ. עם הכיבוש הנאצי נאסר על חנה ללמוד בבית הספר בעיירה, ועל כן החלו הוריה ללמדה. בסוף 1941 הוקם גטו בעיירה, אך משפחתה של חנה הורשתה להתגורר מחוץ לגטו מכיוון שאמה שימשה תופרת לכוחות הכיבוש הגרמניים. ההורים ביקשו להסתיר את חנה אצל משפחה פולנית עד תום המלחמה, אך חנה סירבה להיפרד מהוריה והגיעה אל מקום המסתור שלהם – בור תפוחי אדמה של משפחה פולנית.

בסוף 1942 גורשו יהודי העיירה להשמדה בטרבלינקה. אביה של חנה ניסה להשיג תעודות מזויפות, אך שכנתם, גברת מושלקובה, הצליחה לגייס רק שתיים – לחנה ולאמה. האב נאלץ להיפרד מהן, ולא ידוע מה עלה בגורלו.

חנה ואמה הוסתרו במשך שנתיים בוורשה בדירתם של בני הזוג סקוברונק, חסידי אומות העולם. אמה של חנה סייעה בניקיון, בבישול, בתפירה ובהכנת שיעורים עם בנותיהם של בני הזוג סקוברונק.

במשך שנתיים ישבה חנה ליד הדלת כדי להקשיב לצעדים העולים מחדר המדרגות. נאסר עליה ועל אמה להציץ מבעד לחלון ולנעול נעליים כדי שלא יישמעו צעדיהן. בחג המולד, כשאירחה משפחת סקוברונק אנשים בביתה, הסתתרו חנה ואמה בתוך ארון. בחשכת הארון דמיינה חנה שהיא עפה למרחבים, חופשייה כפרפר.

בני הזוג סקוברונק הסכימו שחנה ואמה ימשיכו להסתתר בביתם בתנאי שאם יגיעו אנשי הגסטפו, יירדו לקומה החמישית ומשם יקפצו אל מותן. יום אחד טיפסו גרמנים במדרגות. חנה ואמה החלו לרדת אל הקומה החמישית. למזלן עלתה אחת מבנות המשפחה במדרגות ומיהרה להעלותן לעליית הגג וכך הצילה את חייהן.

לאחר שתעודותיהן נשרפו בהפצצת ורשה, התחזתה חנה לפולנייה אדוקה. חנה ואמה הובאו כאזרחיות פולניות לאומשלגפלץ ומשם נשלחו למחנה עבודה בזנפנברג ליד לייפציג ועבדו בבית חרושת של AEG.

כאשר התקרב הצבא האדום ללייפציג, ברחו חנה ואמה מהמחנה. הן שוחררו על גדת הנהר אלבה ובתום המלחמה שבו לעיירתן. הן גילו שמכל בני המשפחה שרדו רק הן ועזבו את העיירה למחרת הגעתן. הן הגיעו ללודז', ושם נישאה האם ליוסף קופרשמיד, ניצול שואה שאשתו ובתו נרצחו. לאחר שנה נולד אחיה של חנה, אברהם.

בינואר 1949 עלתה חנה לישראל, ומאז היא מתגוררת בתל אביב. היא למדה בבית ספר לסיעוד, שימשה אחות בריאות הציבור בשכונת עג'מי וניהלה שם סניף של "טיפת חלב". לאות הוקרה על עבודתה המסורה זכתה חנה בפרס עבודה על-שם נמיר. היא המשיכה לשמש אחות ראשית באגף לרפואה ציבורית בעיריית תל אביב עד פרישתה לגמלאות.

בעזרת נעמי מורגנשטרן כתבה חנה את הספר רציתי לעוף כמו פרפר, ובו מתוארות קורותיה של חנה בשואה. הספר תורגם לשש שפות ומשמש בסיס לפעילות חינוכית רחבה בארץ ובעולם. חנה מתכתבת ונפגשת עם קוראיה מכל העולם.

חנה נשואה ליצחק, והיא אם לעופר וסבתא לשלושה נכדים.

יעקב צים
יעקב צים - אמנות כמקור כוח [צילום: יד ושם]

יעקב צים (צימברקנופף) נולד בשנת 1920 בסוסנוביץ שבפולין למשפחה של חמש נפשות. אף שהשקפת עולמם של הוריו, הרמן (צבי) וגבריאלה, נטתה אל הבונד הסוציאליסטי, היו יעקב ואחיו פעילים בתנועת "הנוער הציוני".

יעקב למד ציור וגרפיקה. עם הכיבוש הגרמני החל ציד צעירים לעבודות כפייה. בזכות כישרונו האמנותי של יעקב שלח אותו ועד הקהילה לשמש סרטט במרכז המשטרה בעיר. באמצע שנת 1941 גירש אותו משם מפקד הגסטפו. יעקב הצליח להימנע מגירוש לעבודות כפייה וניצל בזכות גרמני "בעל מהלכים" ששמע על כישוריו וביקש ממנו להקים ולנהל בית מלאכה לאמנות שימושית. בבית המלאכה הייתה ליעקב, לשני אחיו ול-120 צעירים וצעירות, רובם חבריו לתנועת "הנוער הציוני", חסינות זמנית מפני גירוש. באביב 1943 הועברו אחרוני היהודים בעיר לגטו. מ-12 בני משפחתו של יעקב שהתגוררו יחד, עברו לגטו ארבעה בלבד – יעקב, אביו, אמו ואחיו הבכור. היתר נרצחו באושוויץ. אחיו הצעיר נתן שולח עוד קודם לכן למחנה עבודה.

ב-1 באוגוסט 1943, תשעה ימים לפני תשעה באב, החל חיסול הגטו. יעקב הצליח להסתלק ממקום הריכוז למשלוח לאושוויץ. הוא צורף לקבוצות שיועדו למחנות עבודה ונשלח למחנה אננברג שבשלזיה.

יעקב זכר את ציורו של הצייר בודקו לא יבכה איש כמוני וחזר וצייר אותו שוב במחנה, תוך התאמת הציור למצבו. בשל הציור נדון ל-25 מלקות ולשילוח לפלוגת עונשין במחנה בלכהמר. כעבור שבועות אחדים הועבר המחנה לידי שלטונות האס-אס והיה לשלוחה של אושוויץ. שבועות אחדים אחרי כן הגיע למחנה אחיו נתן. יעקב ראה בכך את יד הגורל.

עם התקרבות הצבא האדום הוצעדו האסירים בצעדת מוות. יעקב ונתן צעדו בשדות מכוסים שלג, איש תומך באחיו. פתאום נראו באופק גגות וצריח כנסייה כשהשמש עוטפת אותם בקרני זהב. "נתק, כמה זה יפה", אמר יעקב לאחיו. אף שבכל רגע ורגע היו השומרים עלולים לרצוח אותם, חזו עיניו של יעקב ביפי הבריאה. אז ידע כי ההתעלות הרוחנית שחווה והאמן שבו הם מקור כוחו ושעליו להילחם על חייו כדי לספר את קורותיו בשפתו הוא, בציור. האחים הגיעו לבוכנוולד, שם שוחררו. הם הועברו לאקואי שבצרפת לשיקום ועלו עם "ילדי בוכנוולד" לארץ ישראל.

יעקב הגשים את חלומו והמשיך את לימודיו באקדמיה לאמנות "בצלאל" בירושלים. שם הכיר את רות, אשתו לעתיד, והגשים את כישרונו. הוא זכה במוניטין של מעצב גרפי וצייר, הציג מיצירותיו בתערוכות בארץ ובחו"ל וזכה בפרסים רבים, בהם פרס משרד החינוך והארגון הבינלאומי לחינוך באמנות (INSEA), פרס אמן ותיק מטעם אגודת הציירים בתל אביב ופרס בתחרות בינלאומית של ציור בול השואה. יעקב יצר סמלים רבים, בולים, שטרות ומטבעות של בנק ישראל.

בספרו שברים ואור תיאר יעקב את קורותיו בשואה, ובספר על יצירתו האמנותית מכונסים בין היתר ציוריו המספרים את המאורעות שחווה ומביעים את גישתו האופטימית לחיים, סוד הישרדותו. יעקב מסכם את הוויית חייו ויצירתו במילים אלו: "למדתי לחיות עם הצל וליצור עם האור".

ליעקב ולרות נולדו ארבעה בנים, שמונה נכדים ושני נינים.

ליאו לוסטר
ליאו לוסטר - "גם אני יהודי" [צילום: יד ושם]

ליאו לוסטר נולד בשנת 1927 בווינה שבאוסטריה למשפחה מסורתית וציונית. הוא היה בנם השני של משה, סוחר טקסטיל, וגולדה. ליאו היה פעיל בתנועת הנוער "גורדוניה" ומחניכיו של אהרון מנצ'ר שעשה למען הצלת יהודים לפני השואה ובשואה. עם סיפוח אוסטריה לגרמניה ("האנשלוס") פוטר האב מעבודתו ומצא עבודה – פקיד רווחה בקהילה היהודית. ב"ליל הבדולח" ראה ליאו שבית הכנסת שנהג להתפלל בו עולה באש. האב נעצר ושב לאחר כמה ימים כשהוא מוכה וחבול. בתקופת מעצרו של האב החרים השכן את דירתם, והם עברו להתגורר בדירת חדר קטנה ומעופשת במרתף הבניין שהם גרו בו. בשנת 1940 הצליחה אחותו של ליאו, חיה, לעלות לארץ ישראל עלייה לא לגלית.

בשנת 1942 גורשו ליאו והוריו לגטו טרזין. ליאו עבד במטבח ובחלוקת סירי אוכל והצליח להעביר את תלושי המזון שלו להוריו ולחבריו. בספטמבר 1944 (יום כיפור תש"ה) גורש ליאו עם אביו לאושוויץ. האב נשלח בסלקצייה לתאי הגזים. בזרועו של ליאו קועקע מספר, והוא נשלח למחנה גלייביץ מספר 1, שם שימש מסגר במפעל RAW לתיקון קרונות רכבת.

בינואר 1945 הוצא ליאו לצעדת המוות והגיע למחנה בלכהמר. אסירים רבים סירבו לצאת למסדר, והגרמנים הבעירו את הצריפים וירו בבורחים. למזלם הוכנסו ליאו וחבריו למחסן שהיו בו בקבוקי סודה, והם הצליחו לכבות את האש בעזרת הסודה ונשארו בצריף. לאחר כמה ימים הסתלקו השומרים, וליאו יצא לחפש אוכל לחבריו החולים והמותשים. באחד הצריפים נתקל באיש אס-אס שירה בכל מחפשי האוכל. ליאו השליך את עצמו אל בין ההרוגים וכך ניצל ממוות.

יום אחד העזו ליאו ואחד מחבריו לצאת מהמחנה. הם שמעו מכוניות קרבות ונמלטו ליער הסמוך. ליאו ראה שעל המכונית הראשונה היה סמל הכוכב האדום. הוא יצא עם חברו מהיער, הצביע על עצמו וצעק: "ז'יד, ז'יד" (יהודי, יהודי). הקצין הרוסי שירד מהמכונית ענה ביידיש: "גם אני יהודי".

אחרי המלחמה נדד ליאו ברחבי פולין וגרמניה. נודע לו שנותרו ניצולים בטרזין, והוא החליט לנסוע לשם. בטרזין נאמר לו שאמו שרדה. הוא מיהר אל מקום הימצאה וכשראה אותה התגנב מאחוריה, כיסה את עיניה בכפות ידיו, והשניים נפלו זה בזרועות זה.

לאחר חודש שב ליאו לווינה, לבית ילדותו, אך דבר לא נשאר מרכוש המשפחה. הוא ואמו עברו למחנה העקורים דגנדורף שבבווריה, שם הצליח ליאו לאתר את כתובתה של אחותו בארץ ישראל. ליאו החל לעבוד במשרדי אונר"א והג'וינט ברגנסבורג ובמינכן.

ב-1949 עלו ליאו ואמו ארצה ונפגשו עם האחות חיה שהם לא ראו כעשר שנים. ליאו החל לעבוד כנהג וכאחראי משק של בית חולים "מלבן" של הג'וינט. בהמשך עבד 30 שנה בשגרירות האוסטרית, עד יציאתו לגמלאות בשנת 1991.

ליאו הוא ממקימי עמותת יוצאי אוסטריה וחבר פעיל בהנהלתה. הוא מסייע במיצוי זכויות של ניצולי שואה מול ממשלת אוסטריה ועוסק בהנצחת יהודי אוסטריה שנספו בשואה.

לליאו ולאשתו שושנה בן, בת ושלושה נכדים.

שרה ישראלי
שרה ישראלי - שרדה בבית ילדים [צילום: יד ושם]

שרה ישראלי נולדה בשנת 1937 בפשטארז'בט (Pestszenterzsebet , כיום פרוור של בודפשט) שבהונגריה בשם קטי, בתם של לאסלו ואילוש שמיין. המטפלת של שרה ושל אחיה הגדול איוואן, גיזלה ("גיזי") בנקוביץ, גרה בבית המשפחה. אביה של שרה היה רוקח במקצועו ושותף בבית מרקחת. עם כיבוש הונגריה בידי הגרמנים, במרס 1944, נאלץ האב למכור את חלקו בבית המרקחת לשותפו מכיוון שנאסר על היהודים להיות בעלי נכסים.

בראשית מאי 1944 הוקם הגטו בפשטארז'בט, ושרה ובני משפחתה הוכנסו אליו. בראשית יוני הועלתה המשפחה לקרונות משא ונלקחה לבית חרושת ללבנים במונור שהיה מחנה ריכוז בדרך לאושוויץ. במקום להישלח לאושוויץ הוסעו בני המשפחה במשאית לבודפשט ושוכנו במחנה ברחוב קולומבוס. עד היום מנקרת במוחה של שרה השאלה מדוע הם לא נשלחו לאושוויץ כמו כל תושבי גטו פשטארז'בט. לאחר שנים רבות התברר לשרה כי משם היו אמורים בני המשפחה לצאת ברכבת לשווייץ, כמו "רכבת קסטנר", אך הדבר לא יצא אל הפועל. בתחילת אוקטובר פורק המחנה, אך לבני המשפחה לא היה מקום מגורים, והם נאלצו לעבור לדירתה של הסבתא.

לאחר כמה ימים נאסרה ברחוב אמה של שרה. המטפלת גיזי ליוותה את בני המשפחה בכל המחנות וגם בבודפשט והביאה להם תרופות ומזון תוך סיכון חייה. היא הודיעה לבני המשפחה ששמעה שכל האזור עומד להיות הגטו המרכזי של בודפשט ושביכולתה לקחת את הילדים הגדולים למקום בטוח. כך העבירה את שרה, את איוואן ואת בן דודם פול לבית ילדים שהקימו המחתרות הציוניות עם הצלב האדום. שרה ואיוואן שרדו בבית הילדים עד תום המלחמה. בשנת 2001 קיבלה גיזלה בנקוביץ את אות חסידי אומות העולם.

אביה של שרה נכלא בגטו, ואמה הייתה אסורה בבתי סוהר בהונגריה. לאחר מכן נשלחה האם למחנה הריכוז רוונסברוק ובינואר 1945 הועברה לברלין-שונהולץ. במאי שחרר אותה הצבא האדום, וביולי היא שבה לבודפשט. בספטמבר נהרג אביה של שרה בתאונה, והאם נותרה המפרנסת היחידה.

לאחר עליית הקומוניסטים לשלטון נסגרו הגבולות. שרה ואחיה הצטרפו לתנועת "גורדוניה" ובעזרתה יצאו מהונגריה באופן בלתי חוקי והגיעו לישראל בדצמבר 1949.

שרה גדלה בקיבוצים גבת ויפעת, וזה 50 שנה היא חברת קיבוץ קריית ענבים. שרה עבדה במשק וניהלה את בית ההארחה של הקיבוץ, וכן את ארגון בתי ההארחה בקיבוצים.

היא ריכזה קבוצת מתנדבים, ובמשך שנים הם תרגמו מהונגרית עדויות ניצולים בפרויקט תרגום עדויות מארכיון יד ושם שיזם לפני 15 שנה וניהל יוסל'ה כרמין מקיבוץ מגן. כיום שרה מתנדבת בארגון גנאלוגי יהודי-אמריקני ומסייעת בשימור מסמכי ארכיון שעניינם גנאלוגיה יהודית. כמו-כן היא מתנדבת בארגון "עמך" לתמיכה נפשית בניצולי שואה ומבקרת בבתי ניצולים.

לשרה ולבעלה, בצלאל ז"ל, שני ילדים ושני נכדים.

תאריך:  11/04/2010   |   עודכן:  12/04/2010
יפעת גדות
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
  • בדלתיים סגורות
08/04/2010  |  עו"ד הדס פורר-גפני  |   מקורות
  • מעט פרטים - לפני זמן קצר דיווחה רשת הרבוע הכחול כי היא בוחנת ביצוע עסקה עם בעלת השליטה קבוצת אלון לפיה כל אחזקות אלון בדור אלון (80.05%) תירכש ע"י הרבוע הכחול בתמורה להנפקת מניות רבוע הכחול לקבוצת אלון. מנגד, שוקלת הרבוע הכחול לחלק דיבידנד מיוחד שיהיה כפוף להחלטת בית המשפט. המשמעות- בתמורה לכ-680 מ' שח (עפ"י שווי השוק הנוכחי של דור אלון) תקבל הרבוע הכחול את פעילות דור אלון. קבוצת אלון תקבל בתמורה מניות של הרבוע שיונפקו עבורה בהיקף דומה והמשמעות עלייה בשיעור אחזקות בעלי עניין מ-70.6% כיום לרמה של כ 78% אשר עדין מספקת לצורך שימור החברה במדד ת"א 75. מנגד, החברה שוקלת לחלק דיבידנד מיוחד כתוצאה מהגידול שצפוי בהון העצמי. הדבר יבוצע בכפוף להחלטת בית משפט שכן לא מדובר על דיבידנד הנובע מרווח על פעילות.
07/04/2010  |  טליה לויברג  |   מקורות
אנו מתחילים בסיקור חברת פריגו בהמלצת משקל חסר ובמחיר יעד של 50 דולר (184 ש"ח).
07/04/2010  |  סטיבן טפר  |   מקורות
פז פרסמה אתמול לקראת סוף יום המסחר את דוחות 2009. הרווח התפעולי המתואם עלה על תחזיותינו. תוצאות מגזרי הזיקוק והקמעונאות והמסחר עמדו בציפיות ואילו תוצאות מגזר התעשיות הכו את תחזיותינו. התוצאות הושפעו ממרווח זיקוק נמוך והעידו על התחרות הגוברת בפעילות מכירות הדלקים. ביחס לרבעון מקביל נרשמה נסיגה ברווח התפעולי המתואם אשר קוזזה ע"י תוצאות מגזר התעשיות. 2009 ככלל הייתה שנה מאתגרת בה נאלצה פז להתמודד עם ירידה הדרמטית במרווחי הזיקוק ושחיקת הרווחיות במכירות הדלקים אשר קוזזה באמצעות העברת תחנות לבעלות, פתיחת חנויות נוחות וגידול חד בהכנסותיהן כמו גם פתיחת מתחמים קמעונאיים.
25/03/2010  |  טל שיריזלי  |   מקורות
בריטיש ישראל דיווחה הבוקר על תוצאות לרבעון הרביעי ולשנת 2009 כולה. ה-NOI ברבעון הרביעי הסתכם בכ-121.6 מיליון ש"ח בהתאם לצפי. צמיחת ה-NOI מנכסים זהים ברבעון הסתכמה ב-2.3% בגין האינפלציה וברמה שנתית מדובר בעליה של 10% בגין המדד, עלייה ריאלית בשכ"ד ואכלוס בניין.
25/03/2010  |  נעם פינקו  |   מקורות
אורי מילשטיין
מגזין סגולה
אורי מילשטיין
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
עידן יוסף
עידן יוסף
החופשי חודשי ב-42 שקל ש"מוכרת" שרת התחבורה לתושבי אילת ייטיב רק עם מי שיסכים להיות "כלוא" בתוך העיר    בפועל, אילתי שירצה להגיע לעיר אחרת בארץ יידרש לשלם 305 ש"ח - יותר מפי 2.7 מאשר...
בצלאל סמוטריץ'
בצלאל סמוטריץ'
הרבה זמן כבר לא חוויתי פער גדול כל כך בין המציאות לסיקור המעוות שלה בתקשורת הישראלית    צר לי לקלקל למחרחרי הריב והמחלוקת, אבל מה לעשות, פשוט הייתי שם וזה היה הרבה פחות דרמטי...
רבקה שפק-ליסק
רבקה שפק-ליסק
היהודים היוו רוב בעיר למעלה מ-1,000 שנים מהמאה ה-10 לפנה"ס עד 70 לספירה ומ-1850 עד היום - בסה"כ 1188 שנים
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il