הבל הזבל

חברות שונות מפרסמות את עצמן ואת מוצריהן באמצעות האינטרנט.

הן מפיצות, כלומר - מפציצות את המסרים השיווקיים שלהן לא רק באופן אגרסיבי, מה שעשוי להיחשב כאופן לגיטימי, אלא באמצעים חודרניים ופולשניים. הם עושים זאת בעל כורחי ולמגינת לבי. זה לא לגיטימי.

אותן חברות, משתלטות על חלק ניכר מצג המחשב שלי (מן הסתם גם שלכם), ולא אחת, עד שאני מוצא את הסימן אשר לחיצה עליו מעלימה את הפרסומת, היא כבר הבליחה אל תת-התודעה וקיבעה עצמה שם. היא קנתה לה - חינם אין כסף - אחיזה במוחי ועשתה בו כבתוך שלה, תוך השתלטות על חופש הבחירה שלי וביטולו. המפרסמים לא זקוקים ליותר מאשר לשבריר שנייה, הרף עין (וכהרף - אין) כדי להזריק את המסר שלהן ישר אל הווריד הסמוי שבמוח.

זה לא בסדר. זה לא תקין. אני לא אמור להיות מופרע על-ידי חברות שונות במהלך השוטטות שלי באינטרנט. אבל מי שואל אותי.

סליחה, אני לא רוצה להגדיל שום איבר ולא להקטין אף לא אחד מאיבריי. אין לי צורך להבליע שומות או לטשטש אבעבועות - יפה כבר לא אהיה בכל מקרה. אני מקבל את עצמי כפי שהנני.

סליחה, אבל אם ארצה לרכוש מוצר כל שהוא אעשה, תחילה, סקר שוק: אלך ואברר במקומות שונים, אשווה מחירים, אעיין בקטלוגים, אתייעץ. אגיע למקורות מידע שעשויים לסייע לי. אני לא רוצה להילחץ. זכותי לבחור את הזמן המתאים לעשות זאת, קל וחומר - כאשר הראש נקי והדעת צלולה ואני בטל מכל עיסוק אחר.

אף כי נפשי נוקעת מחלק הארי של הפרסומות, המשודרות לעתים תכופות בערוצים המסחריים בטלוויזיה, הקריינים מודיעים לי מתי הם "יוצאים" לפרסומות (או "לקניות" - כפי שמגדיר זאת בחן מסויים העיתונאי אבי רצון, בתפקידו כמנחה תכנית הספורט " בטריבונה").

ניתנת לי אפשרות להחליט האם להישאר מול המסך ולצפות בפרסומות או לא. ניתנת לי שהות להפעיל שיקול דעת, מה שנגזל ממני בגסות ובחוצפה כאשר אני גולש באינטרנט ולפתע פתאום, כך סתם, משום מקום, קופץ מולי דרדס מקרטע ומרצד מולי, דוחה ומרתיע, עד להכעיס.

גם תיבת הדואר האלקטרוני הופכת לפח זבל. הפח הזה נגדש זבל אלקטרוני ועולה על גדותיו. שועלים שונים, מהם המתחזים, בתמימות מעושה ומאוסה, לכבשים צחורות, מציעים הצעות
ש"אי אפשר לסרב להן". באחדות מההצעות אני אמור להשקיע בסך הכל סכום זעום - כמה עשרות שקלים - ובכך להוסיף לשרשרת ההולכים שולל אחרי הבטחות-שווא, גם את החוליה החלשה שלי.

מובטחים לי הרים וגבעות, הון עתק. בסוף הדרך אני עשוי, אולי, להיהפך לאיש ממש עשיר, אם רק אוסיף את שמי לשרשרת הנופלים בפח הזבל האלקטרוני.

בעידן שבו על רשות היחיד של האדם משתלטות חברות שונות, בעלות אינטרס כלכלי מובהק ומובחן, ופרטיותו לא רק נרמסת אלא ממש מופקעת ממנו, הופכת ההגנה על הפרטיות לקשה ובעייתית.

הבעייתיות הזו אינה אמורה להניא אותנו, צרכנים-בכוח ממאבק על מיצוי זכותנו לא להיטרד תכופות על-ידי מטרידים תאווי ממון (בכל מחיר!) שונים.

אני יודע שמושקעים מאמצים שונים במקומות לא מעטים, כדי ליצור מענה טכנולוגי הולם להילחם בנגע הפרסומי הזה ולביעורו.

זה אמור לנחם, גם אם לא להושיע, אבל בי זה מעורר דווקא מחשבה נוגה: אם היום הם לא רק פולשים ברגל גסה לביתי-מבצרי ולא מסתפקים בהצצה אל חדר השינה אלא מפשיטים אותי ומבלבלים לי - במחילה מכבודכם - את הביצים, בשעה שהם מציעים לי להגדיל את האיבר ההוא - מי יודע מי, מה וכמה יציעו לי מחר?!

סליחה, תשאירו את הבל הזבל הזה לעצמכם, מפרסמים פולשניים. אני לא זקוק מכם לשום-כלום. די וטוב לי גם כך.