שופטי העליון במחלוקת קוטבית בענישת קטין

מחלוקת עמוקה בין שלושה משופטי בית המשפט העליון בנוגע לעונשו של קטין שביצע עבירות אכזריות במיוחד, הובילה (7.8.23) לתוצאות מנוגדות בצורה קוטבית. דעת הרוב של השופטים רות רונן ויחיאל כשר (בעלי רקע בתחום האזרחי, מינויים של גדעון סער ושופטים הנחשבים לליברליים) הטילה על הקטין 3.5 שנים במעון נעול (מתוכן כבר ריצה שנתיים) ועוד שנה במעון בתנאים מקלים. דעת המיעוט של השופט יוסף אלרון (בעל ותק רב בפלילים, מינוי של איילת שקד הנחשב לשופט שמרן) הייתה שיש לגזור עליו שש שנות מאסר בפועל, מתוכן נותרו חמש לריצוי בניכוי מעצרו.

הקטין היה בן 15 ועשרה חודשים, כאשר ביצע מה שבית המשפט המחוזי תיאר כ"במעשים המלמדים על אובדן צלם האנוש כמעט; מעשים המעוררים חלחלה וגועל; מעשים אשר יקשה להאמין שבן-אנוש מסוגל לבצעם בזולתו. קורבן המעשים, קטין, נושא בנפשו את הצלקות העמוקות, שחרט בו הנאשם שלפנינו במעשיו הנפשעים והנבזיים". בלשונו של אלרון, המעשים "טלטלו את חייו של נפגע העבירה טלטלה כה קשה, ממנה הוא מתקשה להתאושש ואשר שינתה את חייו לבלי היכר". כיום הוא בן 18.5.

הקורבן היה חייב כסף לעבריין שמכר לו מריחואנה, וכאשר לא שילם - איים העבריין לסרס אותו וביצע בו עבירות מין, ואף העביר לאחר את הסרטון בו תיעד את המעשים. מתוך פחד, שילם הקורבן סכום כפול מן החוב. העבריין הודה במעשה סדום, מעשים מגונים, סחיטה באיומים החזקת סכין ופגיעה בפרטיות. הוא נדון לשש שנות מאסר, מהם נוכתה השנה בה היה במעצר ובמעון נעול. המחוזי ציין, כי מתחם הענישה לבגיר על עבירות אלו היה 15-10 שנות מאסר. מעון נעול הוא פנימייה סגורה ומאובטחת שבאחריות המדינה.

רונן: עדיפות לשיקום העבריין

רונן אומרת כי מדובר במקרה מחריד וכי הזדעזעה עמוקות ממעשיו של העבריין, "אולם גם אז שומה עלינו לבצע את מלאכת האיזון בין מכלול השיקולים וליישם את מסקנותיה על עובדות המקרה, אף אם נטיית ליבנו הראשונית היא לקבוע אחרת". רונן עומדת באריכות על שיקולי הענישה כאשר מדובר בבגירים ובקטינים. לדבריה, "יש להביא בחשבון את אמצעי הטיפול שננקטו ושיינקטו יחס לקטין. אף שאין מדובר ב'אמצעי ענישה', יש לאמצעים אלה משמעות רבה: הן ביחס לסיכויי השיקום של הקטין והן ביחס לשיקולי הענישה האחרים - הגמול וההרתעה של הקטין עצמו ושל נאשמים פוטנציאליים אחרים.

"כך, ישנם 'אמצעי טיפול' שניתן לעשות בהם שימוש ביחס לקטין השונים מאמצעי הענישה המקבילים המוטלים על בגירים. אולם גם לאמצעים אלה יש משמעות רבה - הן בשלילת החרות המלאה של הקטין עובר העבירה; הן בקיומו של מנגנון של פיקוח הדוק ומחייב; ובה בעת - גם בקיומה של אפשרות של הקטין לשנות את דרכיו ולהשתקם".

במקרה הנוכחי, אומרת רונן, יש לאזן בין מעשיו המחרידים של העבריין לבין גילו הצעיר בעת ביצועם וסיכויי השיקום שלו. תסקיר שירות המבחן מחודש יוני השנה מצביע על ההתקדמות שעבר העבריין ועל הדרך שעוד נותרה לו. שירות המבחן הציע להותיר את העבריין במעון הנעול, בו הוא נמצא מספר שנים, עד גיל 20; להותירו שם עוד שנה בתנאים קלים יותר; ולחייב אותו ב-300 שעות של"צ. לדעת רונן, במקרה זה יש לתת את העדיפות לשיקומו של העבריין על פני הגמול וההרתעה.

העיקר, לדברי רונן, הוא ש"בחינת תהליך השיקום של המערער מביא למסקנה שהן מבחינת המערער עצמו והן מבחינת שיקולי התועלת הציבורית, הדרך המיטבית היא קבלת המלצתו של שירות המבחן. את הנזק הנורא שנגרם למתלונן - אין להשיב. אולם המערער, בהיותו עדיין אדם צעיר, היה מסיים לרצות את עונשו בעודו אדם צעיר מאוד גם אילו היה מוטל עליו העונש המלא שנגזר על-ידי בית המשפט המחוזי.

"בתקופה לאחר ריצוי העונש, היה המערער עלול - אלמלא טופל ושוקם, לגרום נזקים נוספים (ואולי להיענש גם עליהם). מובן כי אין מקום לסליחה ומחילה למערער רק מטעם זה. אולם מבחינת התועלת הציבורית, מוטב כי המערער יחזור לחברה כאזרח מועיל ושומר חוק, על פני האפשרות שהוא יהיה עבריין מפר חוק שיסב נזקים נוספים לאחרים". שיקול זה לא היה מטה את הכף אילו היה מדובר בבגיר, אך הוא מכריע כאשר מדובר בקטין. יש לתת משקל רב להמלצות שירות המבחן, מוסיפה רונן, ומדגישה שהעבריין אינו יוצא פטור מעונש. לדעתה, עונש זה מהווה מסר מרתיע לבני נוער אחרים.

לסיום אומרת רונן: "אף מחשבותי שלי נודדות אל קורבן העבירה. ליבי עמו. העוול שנעשה לו על-ידי המערער זועק ואינו מרפה. אולם, האינטרס של קורבן העבירה איננו האינטרס היחיד ואף לא העיקרי שעל בית המשפט לשוות לנגד עיניו בעת גזירת הדין. ההליך הפלילי הוא הליך שהצדדים לו הם המדינה מצד אחד והעבריין מהצד השני. המדינה מגנה אומנם על המתלונן ועוצמת הפגיעה בו מהווה את אחד השיקולים הנשקלים ביחס למידת האשם של הנאשם וקביעת מתחם העונש ההולם את מעשיו. אולם מעבר לשיקול זה, המדינה מביאה בחשבון מכלול של שיקולים נוספים, וכך אף בית המשפט כאשר הוא גוזר את הדין.

"בית המשפט מצווה אם כן וכפי שהבהרתי להציב לנגד עיניו שורה של שיקולים ולאזן ביניהם, בשאיפה להגיע לתוצאה המיטבית בהתאם להוראות החוק והפסיקה, לאור האיזון הזה. בית המשפט מצווה ליישם את התוצאה הזו, אף אם הרצון האינטואיטיבי הוא למקד את תשומת הלב בקורבן ובו בלבד". היא מביעה את התקווה, כי הקורבן יבין שיקולים אלו ויתקדם בשיקומו-שלו.

כשר: לנוכח הפסיקה הקיימת

כשר הסכים עם רונן בנוגע לשיקולים בענישת קטינים. לדבריו, נקודת המוצא בענישה צריכה להיות הפסיקה הנהוגה ובמיוחד זו של בית המשפט העליון. אכן מדובר במעשים איומים, אך בתי המשפט נאלצו להעניש על מעשים נוראים עוד יותר - ומכך לומד כשר, כי פסיקתו של המחוזי במקרה הנוכחי חורגת משמעותית מזו הקיימת. כשר אומר כי לדעתו יש להטיל על העבריין מאסר הנמדד בשנים, אך קצר משמעותית מזה שגזר המחוזי.

לדברי כשר, הוא מתקשה להצטרף לעמדתה של רונן, משום שיש מקרים בהם "חומרתן של העבירות שביצע קטין יכולה בהחלט שתגיע לדרגה שבה יהיה ההליך השיקומי שעובר הקטין מוצלח ומבטיח ככל שיהיה ותהיינה ההמלצות של שירות המבחן חד-משמעיות ככל שתהיינה, לא ניתן להורות אלא על מאסר מאחורי סורג ובריח ולפרק זמן משמעותי. שיקול השיקום, גם לגבי קטינים, אינו עומד לבדו וככל שהעבירה חמורה יותר כן משקל שיקול ההלימה נהיה כבד יותר". המקרה הנוכחי לכל הפחות קרוב להגדרה זו.

למרות זאת, כשר הצטרף לעמדתה של רונן משום שהיא עולה בקנה אחד עם חלק ניכר מהפסיקה הקיימת, משום שהחזקה במעון נעול היא עונש משמעותי ובשל תסקיר שירות המבחן והתקדמותו של העבריין במסלול השיקום. זאת, לצד חד-פעמיותה של העבירה, גילו בעת ביצועה, הודאתו והחרטה שהביע. כשר מקווה "שהמערער יידע לנצל את ההזדמנות שניתנה לו, למרות חומרתם המפליגה של מעשיו. הזדמנות שכזו, מעצם טיבה, הינה הזדמנות בלתי חוזרת".

אלרון: יש להעדיף את הקורבן

בדעת המיעוט שלו אומר אלרון: "אני מהלך מזה עשרות שנים במשעול הצר של שיקולי ענישה שונים של בגירים וקטינים כאחד. הדילמה העונשית היא קשה בכל תיק ותיק ונסיבותיו. אודה, כי תמיד ניצב לפנַי הקורבן - נפגע או נפגעת העבירה, בין אם הוא נוכח באולם בית המשפט ובין אם במחשבותי הנודדות אליו באשר הוא נמצא באותה העת.

"כך גם במקרה שלפנינו, שבו חושב אני כיצד ענישת המערער יהא בה כדי לתרום לשיקומו של המתלונן, באופן אשר יסייע לו להיחלץ מהמצוקה אליו הכניס אותו המעוול ברוב רשעותו ורוע ליבו. ענישה מקלה בדמות אימוץ המלצת שירות המבחן לנוער רק תעמיק את תחושת הבדידות של המתלונן והניכור החברתי שבו שם עצמו ובו הוא מצוי. קשה לאמוד את תחושות הפחד, החרדה והבושה של המתלונן כתוצאה מאותו מסע אימים שהוביל אותו המערער תוך שהוא מטיל עליו את מורתו וחיתתו. המתלונן עודנו חושש כי יפגוש את המערער באופן אקראי ברחובות עירו - וחששו אינו נטול בסיס. קיים אפוא במקרה זה קשר ישיר בין שיקום המתלונן להרחקת המערער".

אלרון מותח ביקורת חריגה על רונן וכשר, אשר לדבריו העדיפו את העבריין על הקורבן: "באופן חריג, תהום פעורה בין מסקנתי למסקנת חברַי. מעשיו של המערער קשים, איומים ומחרידים - ובכל זאת, בנסיבות דנן, לא יהא עליו לרצות ולו יום אחד במאסר מאחורי סורג ובריח. יגעתי אחר הליך שיקום יוצא דופן מצד המערער - אך כזה לא מצאתי. למעשה, עד תסקיר שירות המבחן האחרון היו סימני שאלה ביחס לכנות מאמציו של המערער.

"אף לא מצאתי בתסקיר האחרון את שחברי מוצאים, ויתרה מזאת, לא מצאתי בתסקיר מענה לשיקולי ענישה אחרים, כבדי משקל. שניים היו מעורבים באותו אירוע נורא מושא כתב האישום: המערער והמתלונן. קשה עלי התחושה כי תוצאת פסק הדין שמה במרכזה רק את עניינו של המערער - העבריין; ואילו עניינו של הקורבן התמים - קטין אף הוא, נדחק לקרן זווית. אם כן, גם לאחר שעיינתי בעמדות חברַי, נותרתי איתן בדעתי כי יש לדחות את הערעור ולהותיר על-כנו
את העונש החמור שנגזר על המערער". את העבריין ייצגו עוה"ד רחל דניאלי וגלית זמירי, ואת המדינה - עו"ד נוגה בן-סידי.