|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
מפוני ההינתקות יפוצו בגין אובדן כל רכושם
|
עד לבניית מגורי הקבע שלהם, אוכסן רכושם של המפונים במחסן אשר הוצף ● לרכוש ערך רגשי רב ● הסבל מאובדנו מתווסף לסבל שחוו העותרים בהינתקות ● השופט סולברג - זהו מקרה חריג אשר מצדיק פיצוי
|
|
מאירועי ההנתקות בנווה דקלים [AP]
|
|
|
|
|
בג"צ ההינתקות
|
|
ענבל בר-און
|
|
עם פרסומה של תוכנית ההינתקות עתרו תושבי גוש קטיף נגד התוכנית * הם גרסו כי התוכנית אינה לתכלית ראויה, שכן מצבה הביטחוני של ישראל רק יחמיר * הם גרסו שבכל מקרה הפגיעה בקניינם אינה מידתית * נגד דעתו החולקת של השופט לוי, דחו שמונה שופטים את העתירה
|
|
לרשימה המלאה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"על סבל ההינתקות באופן כללי אין צורך להכביר במילים. לעותרים באופן מיוחד נגרמו קשיים רבים. אני סבור כי על-מנת להשיב לעותרים את רכושם שאבד, ראוי היה לנהוג בהם לפנים משורת הדין, באשר נסיבות עניינם כנ"ל הן מיוחדות וחריגות". כך קבע (יום א', 25.04.10), שופט בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, נועם סולברג, בעתירה אשר הגישו הזוג שלום ורוית מעודד, מפוני ההינתקות, כנגד מנהלת סל"ע, לפצותם בגין שורה של נזקים רכושיים אשר נגרמו להם עקב ההינתקות.
בני הזוג, אשר היו, טרם ההינתקות, בעלים של שני בתים בנווה דקלים, פנו ל"ועדה המיוחדת" בכדי לקבל, לפנים משורת הדין, פיצוי בגין נזקים אשר ה'ועדה הרגילה' לא הכירה בהם. כך לדוגמה ביקשו בני הזוג פיצוי על אובדן אחד מבתיהם, אשר לשיטתם, שוויו עולה ב 400 אלף ש"ח מעבר לסכום שבו פוצו, וכן ביקשו העותרים פיצוי בסך של 70 אלף ש"ח, בגין תכולת ביתם - אשר הוחרבה עקב הצפת המחסן בו שהה הרכוש במים.
הוועדה המיוחדת סירבה לפצותם, בטענה כי מקום בו בחרו בזמן אמת כי השומה שתיערך לביתם תהא שומה כללית ולא פרטנית, הם אינם יכולים לשוב בהם מבחירתם אם סבורים הם בדיעבד כי שומה פרטנית תיטיב עימם. באשר לאי הפיצוי בגין תחולת ביתם נמנעה הוועדה מלנמק.
השופט סולברג דחה את הערעור למתן פיצוי בגין שווי הבית שאבד, אולם קיבל את הערעור בנוגע לתכולת הבית - מדובר בתכולת בית מלאה - ריהוט, מכשירי חשמל, כ - 300 ספרי קודש, כלי חרס, צעצועי ילדים - רכוש שיש לו - מעבר למשעות החומרית, משמעות רגשית וסמלית רבה, ואשר אובדנו מכאיב מעבר לאובדן שווי הנכסים. כאב זה - בהינתן מצבם של העותרים - מצטרף לכאב ולסבל אשר ההינתקות הסבה להם
השופט סולברג דחה את טענת המדינה ולפיה, אין קשר סיבתי בין ההינתקות לאובדן החפצים, וכי אובדן זה נגרם עקב ההצפה במחסן הפרטי בו אכסנו העותרים את חפציהם.
השופט סולברג ציין כי אכסון חפציהם במחסן פרטי היה הדבר הנכון לעשות, כאשר המדינה אכסנה את חפציהם של שאר המפונים בצורה שערורייתית - במחסן ללא אוורור וללא מיזוג, מחסן החשוף לשמש - אשר אכסון החפצים בו הוא ערובה לקלקולם - כפי שאירע למפונים אחרים.
הפנייתם של העותרים לדיור חלופי התעכבה מעבר למצופה, לאחר שכל המפונים האחרים כבר פינו את חפציהם מן המחסן הפרטי, ודווקא - כשרק חפצי העותרים נותרו במחסן, קרתה שם ההצפה.
בנסיבות אלו, קובע השופט סולברג, חל קשר סיבתי בין ההינתקות לבין אובדן רכושם של העותרים, ועל כן יש לפצותם בסף של 50 אלף שקלים. השופט סולברג מציין כי אם יפוצו בידי גורם נוסף, יהא עליהם לשפות את המדינה בסכום שבו פוצו וזאת בכדי שלא יזכו בכפל פיצוי.
|
|
הזוג מעודד פנה לועדה המיוחדת של מנהלת סל"ע לצורך קבלת פיצוי כמה ראשי נזק שנגרמו להם עקב ההנתקות – בין היתר, אובדן תכולת ביתם עקב הצפה שאירעה במחסן בו אכסנו חפציהם – לאחר שלא יכלו לאכסן חפציהם במחסן שהמדינה העמידה לרשותם שכן מחסן זה עמד בשמש וסיכן את הרכוש שהיה בתוכו, וכן בגין אובדן שווי ביתם. הועדה המיוחדת דחתה את בקשתם.
|
|
- העותרים מבקשים תוספת פיצוי בגין ותק - מהו פיצוי בגין ותק? כל אדם מעל לגיל 21 שנים אשר התגורר בישוב שפונה למעלה משלוש שנים יקבל סך של 4800 ש"ח על כל שנת ותק, כאשר פיצוי זה אינו רכושי אלא נועד לפצות על עוגמת הנפש של הנתקות ממקום מוכר. העותר מבקש פיצויים בגין התקופה שבין השנים 1989 – 1984, בגין התקופה שקדמה לנישואיו, שבה היה העותר תלמיד בישיבה בנווה דקלים והתגורר ביישוב. הועדה דחתה החלטתו ומכאן ערעורו. לטענת העותר, הוא החל להתגורר בגוש קטיף בשנת 1984, עת היה תלמיד ישיבה, עזב לשנתיים לרחובות בעקבות לימודי אשתו, אולם שהותם התארכה ברחובות עקב הצורך להיות קרובים לפגייה בבית החולים "קפלן". בראשית שנת 1990 ניגשו למכרז לרכישת בית ביישוב נווה דקלים, זכו בו, אך לא מימשו את זכייתם משום ששמו עיניהם בבית בשכונה חדשה שתוכננה ביישוב. כל העת, לטענתם, היה מרכז חייהם בנווה דקלים. בסופו של יום רכשו העותרים בית בגוף קטיף בשלהי שנת 1990, אולם אף טרם מועד זה עברו להתגורר בגוש קטיף בדיור זמני. לטענת העותרים, אין למנוע הכרה ברצף מגוריהם משנת 1984, חרף הפסקה של שנתיים – עקב לימודי האישה, ממש כפי שאין מנוע הכרה ברצף מגוריהם עקב עזיבת הישוב ל-18 חודשים בעקבות טראומה מפיגוע, בסביבות שנת 2001. העותרים מציינים כי ועדות הזכאות הכירו בכך שתקופת לימודים באוניברסיטה או שירות צבאי, ואף עזיבה זמנית לצורך רפואי, אינם קוטעים את רצף צבירת הותק.
- העותרים מבקשים פיצוי בגין אובדן שווי ביתם - העותרים היו בעלים של שני בתים בנווה דקלים – בית 29 ובית 61. בבית 61 השקיעו העותרים ממון רב שכן עלויות הבניה היו באותה תקופה יקרות מן המקובל, ושווי ביתם כפי שנאמד בחוות דעת פרטית מטעמם עולה ב 400 אלף שקלים מן האומדן שביצעה מנהלת ההנתקות. לא ניתן לבנות בית מגורים חלופי בסכום שקיבלו.
- העותרים מבקשים פיצוי בגין אובדן תכולת ביתם - העותרים נאלצו לאכסן את תכולת ביתם במחסן פרטי היות והמחסן שהעמידה מנהלת ההנתקות עבורם היה בלתי ראוי לשימוש שכן לא היה ממוגז ומאוורר ועלה חשש להשחתת הרכוש. לרוע מזלם אירעה הצפה במחסן וכל רכושם – לרבות רכוש בעל ערך רגשי, הושחת. הם תובעים פיצוי בסך 70 אלף שקלים על אובדן זה.
|
|
- מהי הועדה המיוחדת? - בעוד שהועדה הרגילה בודקת את זכאותם של המפונים לפי חוק ההנתקות – הועדה המיוחדת נועדה לבחון את האפשרות ליתן, במצבים מיוחדים, תשלום מיוחד, מחוץ לזה שנקבע בחוק או בנוסף עליו. סעיף 137(ב)(2) לחוק קובע את סמכותה של הוועדה המיוחדת "לאשר תשלום מיוחד, לפנים משורת הדין, למי שלא מתמלא בו תנאי מתנאי הזכאות לפיצויים לפי חוק זה, אם ראתה, מטעמים שתפרט בהחלטתה, כי בשל נסיבותיו המיוחדות של המבקש מן הצדק לעשות כן". הוועדה המיוחדת הנה כי כן, תפקידה של הוועדה המיוחדת לבחון אם ישנה פגיעה מיוחדת שנפגע אדם כפועל יוצא מן ההתנתקות, אשר אינה זוכה לפיצוי במסגרת הוראות החוק הרגילות על-ידי ועדת הזכאות, ולשם הגשמת תכליותיו של החוק מן הצדק לפצותו עליה. הוועדה המיוחדת מוסמכת לקבוע את שיעור התשלום, אופן התשלום ותנאים לתשלומו לפי שיקול דעתה, וניתן להגיש עתירה מנהלית כנגד החלטותיה.
- העותרים פנו לערכאה הלא נכונה - ככל שלעותרים טענות כנגד ההכרה בותק שלהם, טענות אלו יש להפנות אל בית משפט השלום ולא לכך נועדה הועדה המיוחדת. לפיכך, אין להדרש לטענות הללו.
- העותרים לא הציגו נימוק מדוע יש להתערב בשיקול דעתה של הועדה המיוחדת- העותרים לא הצביעו על כל פגם בשיקול דעתה של הועדה המיוחדת מדוע יש לפצותם לפנים משורת הדין מעבר לאותו פיצוי מיוחד שכבר קיבלו.
- באשר לדרישת העותרים לתשלום על אובדן שווי הנכס - חוק ההנתקות אפשר לכל בעלי הבתים בגוש קטיף לבחור בין מסלול של שומה פרטנית לבין שומה לפי מיטב האומדן של הרשויות. העותרים בחרו במסלול השומה הקבועה מראש באשר לשני בתים שהיו בבעלותם – בתים 29 ו-61 בנווה דקלים. אם בדיעבד התחרטו העותרים ובחרו במסלול השומה הפרטנית, אין להם להלין אלא על עצמם. במסגרת סמכותה להפעיל את שיקול דעתה הייתה הועדה המיוחדת זכאית לקבוע כי לא ינתן להם פיצוי מיוחד על אובדן שווי הבית, חרף טענת העותרים כי השקיעו בבנייתו ממון רב וכי הפער בין השומה שנערכה לבין השומה האמיתית עולה כדי 400 אלף שקל.
- באשר לדרישת העותרים לקבל פיצוי על רכוש שניזק - עם פינוי היישוב הוצע לעותרים, כמו ליתר תושבי היישוב, לאחסן את חפציהם במכולות שהקצתה המדינה, ללא תשלום, למשך התקופה שעד להשלמת מבנה מגורי העראי שלהם. העותרים בחרו שלא לאחסן את חפציהם כך, במכולות ללא איוורור ומיזוג, מחשש שחפציהם יינזקו אם יישארו בהם במשך כל חודשי הקיץ. הם העדיפו לאחסן את חפציהם במחסן פרטי ולשלם על כך מכיסם. למפרע התברר כי צדקו בבחירה זו, שכן רכושם של מפונים רבים ניזוק מחמת אחסונו הלקוי על- ידי המשיבה. העותרים נאלצו להוסיף ולהחזיק את חפציהם במחסן הפרטי תקופה ארוכה אף יותר מאשר חבריהם, משום שהכנת המבנה העראי לשיכונם התמשכה במיוחד. במהלך התקופה הזו, הנוספת על התקופה שבה איחסנו יתר המשפחות את חפציהם במחסנים, הוצף המחסן הפרטי שבו אוחסנו חפציהם, ורכוש רב - רהיטים, מכשירי חשמל, ספרים, בגדים ועוד - ניזוק ואבד. הנזק נאמד, לגירסת העותרים, על סכום בשיעור הגבוה מ-70,000 ₪. חרף ה"הבנה" שגילו חברי הועדה המיוחדת, הם סברו כי "אין בנסיבות העניין כדי להצדיק מתן תשלום מיוחד לפנים משורת הדין" בגין אובדן רכוש זה.
- בעניין זה הועדה נמנעה מלנמק את החלטתה - עם זאת, הועדה לא נימקה, אף לא בתמצית, את החלטה. העדר ההנמקה בולט במיוחד על רקע המצוקה שנקלעו אליה העותרים שלא באשמתם, על אף היוזמה שנטלו כדי להקטין את נזקיהם. הנמקתו המפורטת של חבר הוועדה, רו"ח ערוסי, שעמדתו הייתה כי יש לקבל את הבקשה, מדגישה אף היא את החלל שבהעדר ההנמקה לדעת הרוב. הלה הסביר את עמדתו כי יש לקבל את הבקשה בהתחשב בכך שהעותרים עשו כל שביכולתם כדי למזער את הנזק לרכושם, תוך נשיאה בנטל הכלכלי הקשור בכך והפעלת שיקול דעת נכון, ובהתחשב במצבם הקשה מבחינה כלכלית ובסבל הרב שהיה מנת חלקם. הוא סבר כי יש לפצותם בסכום של 50,000 ₪. בטענת המדינה ולפיה, העותרים יכולים לתבוע את נזקם מבעל המחסן, אין ממש ואין די.
- ההנתקות היא זו אשר גרמה לפגיעה ברכוש העותרים - "כדעת המיעוט בוועדה, אף אני סבור כי ההתנתקות גרמה לפגיעה ברכושם של העותרים. המכולות שהמשיבה העמידה בשעתו לרשות העותרים ומשפחות אחרות עמדו חשופות לשמש באופן שהציוד שאוחסן בהן עלול היה להינזק. כמסתבר, כך אירע בפועל לגבי ציוד של כמה וכמה מן המפונים. איתרע מזלם של העותרים. שאר כל המשפחות שאיחסנו את תכולת בתיהם באותו מחסן באשקלון פינו את הציוד לקראווילות שקיבלו, מבעוד מועד. העותרים קיבלו את ה"אלמור" למגורים באיחור ביחס לחבריהם. בדיוק בתקופת הפיגור בקבלת ה"אלמור" היה שיטפון במחסן המושכר, וזה גרם נזק כבד לתכולת ביתם של העותרים אשר נותרה אז יחידה במחסן. משנקבע בדעת המיעוט בהחלטת הוועדה כי אין ספק שאיחסון הציוד במחסן מוסדר כדרך שעשו העותרים היה הצעד הנכון לעשותו כדי לשמור על תכולת הבית ולמזער נזקים, ומשגם לפי דעת הרוב היו העותרים כנים בבקשתם בעניין זה, ובהתחשב בשאר נסיבות העניין הכלליות והפרטניות, בהצטברן, דומני כי יש צורך להתערב בהחלטת הוועדה שלא נומקה כדבעי ולתקנה".
- הרכוש שהושחת היה כל רכושם של העותרים - "אזכיר, מדובר בכל הריהוט שהיה בביתם של העותרים: חדר שינה, מיטות, ארונות, פינת אוכל ומזנון. כל מכשירי החשמל: מקרר, תנור, מכונת כביסה, מייבש, מדיח כלים, מחשב, מערבל מזון, מיקרוגל ועוד. צעצועי ילדים וביגוד, כלי בית מעץ, חרס, פלסטיק וברזל. כ-300 ספרי קודש וספרים נוספים. לרכוש שכזה יש בראש ובראשונה משמעות חומרית, אך נודעת לו גם משמעות רגשית. בקשר לעצם אובדנו של הציוד, כאמור, הייתה תמימות דעים בקרב חברי הוועדה על כנות דברי העותרים, כמו גם לגבי הקשיים שהעותרים נאלצו ועודם נאלצים להתמודד עימם".
- מצבם של העותרים קשה מממילא - "על סבל ההתנתקות באופן כללי אין צורך להכביר במילים. לעותרים באופן מיוחד נגרמו קשיים רבים. הם לא התאקלמו מחדש, לא במישור התעסוקתי ולא בדיור של קבע. מצבם הכלכלי קשה (המשפחה מונה 8 נפשות), מצבם החברתי מורכב גם הוא, טראומה קודמת עדיין נותנת במשפחה את אותותיה, וישנן מצוקות רגשיות ואחרות נוספות גם אצל הילדים המצריכות טיפול, השקעה כספית, והתחשבות. מטעמי צנעת הפרט לא ארחיב עוד. אני סבור כי על מנת להשיב לעותרים את רכושם שאבד, ראוי היה לנהוג בהם לפנים משורת הדין, באשר נסיבות עניינם כנ"ל הן מיוחדות וחריגות".
|
|
לעותרים נפסק פיצוי בסך של 50 אלף ש"ח וזאת בנוסף להוצאות משפט בסך 5000 ש"ח. אם יפוצו בידי בעלי המחסן, ישפו את המדינה.
|
|
- בבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהלים
- בפני השופט נועם סולברג
- בשם העותרים: עו"ד משואה טובול
- בשם המדינה: עו,ד מינו אליאסיאן
|
|
|
עתמ (י-ם) 1554-09 שלום מעודד נ' מדינת ישראל - מינהלת סל"ע (ניתן: 24.04.10)
|
|
| תאריך:
|
02/05/2010
|
|
|
עודכן:
|
03/05/2010
|
|
ענבל בר-און
|
|
מפוני ההינתקות יפוצו בגין אובדן כל רכושם
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
הכל פה רמאות
|
3/05/10 02:32
|
|
|
|
2
|
|
גילו נאות
|
3/05/10 10:33
|
|
|
"לאור האמור, עמדת המשטרה במקרה זה, לפיה אין להתיר הנפת דגלים המזוהים עם תנועת "כך" בהפגנת תנועתם של העותרים, עולה בקנה אחד עם סמכויותיה ועם אחריותה למנוע עבירות על החוק. המשטרה לא סרבה להתיר לעותרים, ביחד עם אחרים, לקיים תהלוכה או הפגנה. היא סרבה להתיר שימוש באמצעים פסולים, מפרי חוק, בהפגנה. החלטתה בעניין זה מצויה בגדרי הדין, ומתיישבת עם תקנת הציבור והאינטרס הציבורי. החלטת המשטרה הינה סבירה, ראויה ומידתית, ואין עילה להתערב בה". כך קבעה (יום ג', 18.04.10 ) שופטת בית משפט העליון, אילה פרוקצ'יה, בעתירה שהגישו איתמר ואילה בן גביר בטענה עקרונית כי על כוחות המשטרה לאפשר להם ולאחרים לצעוד בהפגנה במרכז העיר ירושלים עם דגלי כהנא, מנהיגה לשעעבר של תנועת "כך".
|
|
|
|
|
"אף אנו סבורים שנקיטת ענישה סלחנית כלפי המערער וכלפי המעשים החמורים שביצע עלולה לפגוע באינטרס הציבורי של הוקעה והרתעת רופאים אחרים מלנהוג כפי שנהג המערער". כך קבעו (יום ג', 27.4.10) שופטי בית המשפט המחוזי בפתח-תקווה, אברהם טל, אחיקם סטולר וורדה פלאוט. מדובר במקרה נדיר ביותר שבו סירב בית משפט השלום בפתח תקוה לקבל הסדר טיעון בין המדינה לבין גיניקולוג בכיר מבית החולים בילינסון, אשר הורשע על-פי הודאתו בעבירות של זיוף בידי עובד ציבור בכוונה לקבל דבר, בשימוש במסמך מזויף, בקבלת דבר במרמה ובהפרת אמונים.
|
|
|
|
|
"אינך יודע לעולם אם יגבר על הגבר יצרו, ואף שמתחילה לא תיכנן לסיים את האקט בגוף האשה, בפועל כך יעשה, ולעתים אף בשבריר שניה שלא תוכנן". כך קבע (יום ב', 12.04.10) שופט בית משפט העליון, אליקים רובינשטיין, בערעורו של נאשם בהדבקה במחלת האיידס, אשר העלה את הטענה ולפיה: "אם אינו מגיע לסיפוקו בגוף האישה - הרי שאינו מפיץ את המחלה".
|
|
|
|
|
"בנסיבות אלה, כאשר העבודות בעיקרן הן עבודות לטיפול בתשתיות, על-אף כי יתכן שבמהלך התקופה בה תבוצענה העבודות תפגע איכות החיים של תושבי השכונה, הרי שאין בכך כדי להטות את מאזן הנוחות לטובת המבקשים". כך קבע (יום ב', 19.04.10) שופט בית המשפט העליון, יורם דנצינגר, בערעור שהגישו פלשתינים תושבי מזרח ירושלים, עמותת 'במקום' והאגודה לזכויות האזרח על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים שלא ליתן צו זמני לעצירת עבודות התשתית במזרח העיר.
|
|
|
|
|
"עולה חשש שמא - לו הייתה נתנת לעותרים זכות השמיעה, היא הייתה מנוצלת לצורך יצירת עובדות בשטח וקידום תנופת בנייה מסיבית, שתביא לסיכול מטרות ההקפאה תוך הסבת נזק מדיני רב". כך קבעה (יום ד', 21.04.10) שופטת בית המשפט העליון, דורית ביניש, בעתירה נוספת אשר הגיש הפורום המשפטי למען ארץ ישראל נגד תוכנית ההקפאה.
|
|
|
|
|
