השופט הנדל מגלה הבנה לשיהוי מצד נפגעות אונס

"... מגמת המחוקק, כפי שמסתמנת, היא לסייע לקורבנות עבירות מין להשמיע את קולם. התוקף בעבירת מין אינו רק אלים כלפי קורבנו, אלא בכוחו להפוך את הקורבן אף לאילם". כך קבע (יום ב', 6.9.10), שופט בית המשפט העליון, ניל הנדל, בערעור שהגיש גבר אשר אנס את אחייניתו לפני 18 שנה, בהיותה בת 15, על עצם הרשעתו כמו על חומרת עונשו: כעשר שנות מאסר וכ-100 אלף שקלים פיצוי למתלוננת.

המערער העלה טענות רבות מספור כנגד הרשעתו, וביניהן את טענת ההתיישנות ואת הטענה השגורה בפי עברייני מין, ולפיה התלונה הוגשה כנגדו כנקמה על סכסוך עם משפחת המתלוננת. עבור מתלוננת, המערער היה הדוד הנערץ, אשר אנס אותה בהיותה בת 15, עת הגיעה לנקות את ביתו לקראת חזרתה של אשתו מחדר הלידה עם תינוק חדש.

מהכרעת הדין עולה כי לאחר שעלתה במדרגות לחדר האמבטיה בכדי למלא דלי במים, התנפל עליה הדוד מאחור, אחז במתניה בכוח, הפשיט אותה חרף התנגדותה, ואנס אותה, ורק בקושי עלה בידה להימלט ממנו.

כעולה מעדותה, היא ביקשה להגן על אימה, ולשמור על מראית עין של "משפחה כרגיל" ועל כן לא סיפרה לאיש את סודה, למעט חברה טובה, אותה שתפה כעבור שנה באונס אשר אירע לה. בכדי להסביר את מצבה הנפשי הקשה לאחר האונס בדתה סיפור בדבר "אובדן ידיד מהצפון" - הכל בכדי להסתיר את דבר האונס ממשפחתה ולהגן על 'שלמות המשפחה'.

עם זאת, דרכה של אמת לצאת לאור. הגם שהדוד ניסה להציג את תלונת האחיינית ככזו שבאה כ"נקמה" בשל סכסוך משפחתי בינו לבין אמה, סדר הדברים היה הפוך. החל משנת 2000 החל הדוד לצבור חובות, וניסה להפיל את החובות על האם, אשר חלתה באותו זמן. המתלוננת העידה כי עזבה את לימודיה, הצטרפה לעסק המשפחתי ועשתה הכל בכדי לגייס כספים לטובת אימה, אולם כשקיבלה טלפון מנושים, למדה כי הדוד מפיל על אימה את חובותיו, לא יכלה לשאת יותר את הכאב והזעם, הלכה לדירת הדוד, הצהירה כי לא תרשה להפיל על אימה חובות של הדוד, וכינתה אותו לעיני אשתו: "האנס הזה, החלאה הזה", וכך הסוד יצא החוצה.

משנודע הדבר לאם, הגישה המתלוננת תלונה במשטרה טרם מלאו לה 28 שנים. על כבישת העדות ועל התפרצות הטראומה שנים אחרי כותב השופט ניל הנדל:

• "... היגיון הדברים הוא ההיגיון של נפגע עבירת אונס. לעתים, הזרז להגשת התלונה יכול להידמות לכפתור שאם לוחצים עליו - מנגנון ההשהיה נעצר והתגובה לא מאחרת לבוא. מנגנון ההשהיה יכול שיהיה נחלתה של קבוצה לא קטנה מקרב קורבנות עבירות המין. ברם, הפעלת המנגנון ועצירתו עשויה להיות אינדיבידואלית יותר. החומר תומך בהסבר המתלוננת. גם אם אמה לא הייתה חולה סמוך יותר להגשת התלונה, עדיין אין הדבר שולל רצון של בתה להגן על האם מפני חשיפה לסיטואציה הקשה שנוצרה: בתה הצעירה - המתלוננת - נפלה קורבן לאונס על-ידי אחיה של אמה. יש לזכור גם כי הקורבן לאונס - ודאי הקורבן הצעיר - לא תמיד מבין עד תום מדוע הוא לא מגיש את התלונה, שהרי ממילא מדובר בדינמיקה רגשית מורכבת..."

השופט מביא את מילותיה של המתלוננת בעדותה בכדי להציג את הקושי שלה להתמודד עם הטראומה, ולהסביר מדוע השתהתה זמן כה רב:

• "... זה דברים שמאוד קשים לי. לי אישית לבוא להוציא אותם החוצה... גם הפסיכולוגית שלי מאוד קשה לי לדבר על הנושא הזה... אני באיזה שהוא מקום מנסה להתחמק או לברוח. זה משהו שלוקח לי את כל האוויר ומוציא את כל המפרשים"

השופט ניל הנדל נדרש גם לשאלת ההתיישנות, שכן התלונה הוגשה כ-12.5 שנים לאחר המקרה כשהמערערת הייתה בת 28 פחות שלושה חודשים - השופט הנדל מצא כי היות ובשנת 1996 תוקן החוק כך שעבירות מין שבוצעו בקטין תתיישנה כעשר שנים מיום הגיעו לבגרות, והיות והחוק תוקן בתקופת ההתיישנות הקודמת (העבירה בוצעה בשנת 1992 והייתה אמורה - על-פי הדין הישן - להתיישן אך ורק בשנת 2002) - הרי שהארכת תקופת ההתיישנות אינה פוגעת בעיקרון החוקיות בפליליים, שכן אין מדובר בהשתת עונש רטרואקטיבי על מעשה שבזמן ביצועו לא נחשב כעבירה: במשפט, כלל דיוני יכול לחול מפרע וזאת להבדיל מכלל מהותי אשר אינו יכול לחול למפרע, והיות והארכת תקופת ההתיישנות הינה כלל דיוני, יש בכוחה לחול למפרע, כל עוד טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

השופט מסביר כי הארכת ההתיישנות בגין עבירות מין שמבוצעות בקטינים עולה בקנה אחד עם מגמת המחוקק, וכי חרף חלוף הזמן, לא נרפאו הצלקות בנפשה של המתלוננת:

• "... מעשיו של המערער חמורים המה עד מאוד. הוא ניצל את האמון והקרבה המשפחתית בינו לבין המתלוננת הקטינה בת ה-15. היא התבקשה לנקות את ביתו לקראת בואה של אשתו והרך הנולד מבית החולים. שכרה בגין מעשה חסד זה היה ניתוץ עולמה. איחוי השברים כמעט שאינו אפשרי, דווקא משום שמדובר בדוד ובמשפחה קרובה. הדוד - הוא המערער - היה דמות נערצת בעיני המתלוננת. היא שבה ופגשה בו באירועים משפחתיים לאחר המקרה. בשל הקושי הכללי בדבר גילוי המעשה והקושי הפרטני בגילוי עקב רצונה לשמור על המרקם המשפחתי ובשלב מאוחר יותר חששה שהגילוי יפגע בבריאותה של אמה - החליטה היא לעטות מסכה ולשדר "משפחה כרגיל". כתוצאה מכך, עומתה המתלוננת לעתים קרובות עם האדם שתקף אותה. שתיקתה בדבר האירוע הינה פאסיבית אך לאורך הזמן הותירה צלקות בנפשה".

שלושת השופטים הסכימו, פה-אחד, להותיר על-כנו את העונש אשר הושת על המערער.