"לא" לעסקה עם טננבאום

מאז שובו של אלחנן טננבאום, בעסקת החזרת גופות שלושת החיילים החטופים מחיזבאללה, הצליחו סניגוריו ומשפחתו - בהדרכת יועצי תקשורת - להציג מצג שווא שהשתרש בתודעת הציבור של אדם מסכן, סובל, שבור, חולה, אדם שכמעט ולא פשע, פרט לעבירות פליליות קלות ולכן צריך לשחררו ולעזבו לנפשו.

האמת, כנראה, עגומה הרבה יותר: מזכ"ל חיזבאללה הצהיר לאחרונה, כי טננבאום לא עונה ולמעשה לא ישב בכלא והיה כנראה מעין "שבוי מרצון" או "חטוף מרצון" - כפי שהגדיר זאת העיתונאי אמנון אברמוביץ בערוץ 2; ואילו הודעת וועדת המשנה, בראשות חברי הכנסת ד"ר יובל שטייניץ (ליכוד) וחיים רמון (עבודה), לפיה מדובר במקרה חמור, אולי יותר ממקרהו של מרגל האטום ואנונו, אינה מקרית ומהווה חריג בעל משקל רב. כלומר: הסיטואציה בה אנו דנים כיום היא של אזרח ישראלי, אל"מ במילואים, שנחשף לסודות מדינה רבים וחשובים במסגרת שירותו הצבאי וכאשר נקלע לקשיים כלכליים עקב הסתבכותו בעסקאות מפוקפקות ובהימורים - סחר במידע שברשותו עם חיזבאללה, תמורת הבטחה כספית. יתכן שטננבאום נפל קורבן לתרגיל עוקץ של חיזבאללה ברוב להיטותו וחמדנותו ולאור מצבו הכלכלי הרעוע, שהשפיע על כוח שיפוטו והתנגדותו.

מי שבקיא בעסקי הריגול, המרגלים והתרגילים, "לא יפול מהכיסא" מהדרך שבה פותה טננבאום לנסוע לאירופה ומשם לאחת מארצות ערב, להיחטף בפועל או להיחטף מרצון - ולשתף פעולה עם חיזבאללה. זהו תרגיל קלאסי פשוט שהצליח במלואו, שיצא אל הפועל לאחר שאנשי חיזבאללה זיהו את נקודות החולשה של טננבאום, דהיינו הצורך בכסף קל ומהיר, להיטותו להימורים כבדים נשים וחיים טובים.

מפי הנשים בחייו - ולא אשתו החוקית - שאחת התראיינה כבר בטלוויזיה והשנייה עדיין לא, נשמעו רמזים עבים לכך שנסיעתו, כביכול למטרת עסקים, של טננבאום היתה מהירה ולא נקיה מספקות. מהראיונות של טננבאום וסניגוריו, לעומת זאת, ניתן להבין שהנסיעה נועדה לעשות שירות למדינה בעניין הנווט השבוי רון ארד ושירות לעצמו בצורת כסף וכנראה שגם הבטחה להרבה כסף. על פניו נראה, כי הגירסה שנמסרה לעתונות, בעניין הרצון להביא מידע על רון ארד, היא "בלון" - גירסה שהוכנה בקפידה כדי להצדיק מעשה פסול ושפל ולכסותו בנימוק רגיש לאזרחי ישראל.

עסקאות טיעון - או כפי שמכנים אותן לאחרונה, "הסדרי טיעון" - נעשות בדרך כלל כאשר שני הצדדים מגיעים למסקנה שעדיף לסיים את ההליך הלילי במהירות ובדרך קצרה, מאחר ובסופו של דבר התוצאה הסופית לא תהיה שונה בהרבה מהעסקה. כמו כן, יש שהצדדים חותמים על עסקת טיעון כאשר הפרקליטות סבורה כי לא תצליח להוכיח או להוציא מהחשוד אינפורמציה או ראיות נוספות על אלו שנצטברו, או שחסרות, או שנעלמו - או כאשר גורם הזמן יש לו חשיבות בסיום הפרשה, והכל מבלי לפגוע באינטרס הציבורי ובתקדימים משפטיים.

במקרה של טטנבאום המצב שונה ולכן, לדעתי, אסור למהר לבצע עסקה כל עוד לא מוצתה החקירה עד תום.

על מערכת הביטחון - צה"ל, השב"כ והמשטרה - וכן על הפרקליטות, לפעול על בסיס הנחת העבודה כי טננבאום מסר את כל המידע שהיה ברשותו לחיזבאללה. מאחר שצה"ל יודע מה טננבאום יודע, או אמור לדעת, או מה טננבאום ראה, שמע, ועשה , אין לדעתי ערך מעשי וממשי רב בגרסתו. גם אם יאשר את החשדות נגדו במלואם או ינסה להמעיט בחלקו ובמידע שבידו, אסור לבטוח בטננבאום. יש לבצע "בקרת נזקים", לשנות או לבטל את הטעון שינוי או ביטול, ולחשוב איפה טעינו עם האיש, וכיצד ניתן למנוע זליגת מידע במקרים דומים.

על כן, חשוב שטננבאום יתן גירסה מלאה וכנה של מעשיו, אך אין זה חיוני. מה שכן חיוני הוא לבדוק את הכשל המערכתי הביטחוני, שעה שהכל ידעו או היה עליהם לדעת כי האיש עומד בקשרים עם סוחרי סמים, הוא מהמר כבד, ומסובך עם כספים ונשים. גם לצורך הרשעתו בבית משפט אין צורך בהודאתו המלאה. לשם כך די בראיות נסיבתיות, די בעובדות המוכיחות מה הוא ידע ומה ניתן להניח שמסר לאויב.

יתר על כן: הצהרתו של נסראללה, לפיה טננבאום לא עונה ואכל עם השומרים ומםקדיהם, כמו גם מצבו הפיזי הסביר של טננבאום (למרות כמה מחלות ישנות שהחמירו) מצביעים על כך שסבלו של האיש לא היה כפי שהוא, בני משפחתו ועורכי דינו היו רוצים שהציבור יאמין.

עשיית עסקה בתנאים אלה, תוך הסתפקות בהעמדה לדין בגין כמה סעיפים פליליים שוליים, במקום סעיפי ביטחון כגון מסירת מידע סודי לאויב, ריגול, קשר עם אויב בזמן מלחמה, בהן העונש הוא גבוה וחמור - היא טעות ואינה במקומה. במיוחד יש לחשוב על ההשלכות של המקרה על העתיד ועל אזרחים ישראליים נוספים שבידם מידע סודי ומסווג, כדי לא לתת להם ולו פתח קטן למחשבה והרהור שהמעשה אולי כדאי. המסר שצריך לשדר מקרהו של טננבאום הוא, חד משמעית, שהמדינה לא תשכח ולא תסלח.

___________________________________________________________
הכותב הוא עורך-דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות.