ערב מותו נטה
יצחק רבין לעצור את תהליך אוסלו, מפני שהטרור השתולל ברחובות וערפאת לא סיפק את הסחורה. כך סיפרה דליה רבין ל'
ידיעות אחרונות' לקראת יום השנה ה-15 לרצח אביה. הדברים לא לגמרי חדשים, אבל רק עכשיו הם זוכים לאישור מהמעגל הקרוב ביותר לראש הממשלה המנוח. מתברר שאפילו שם לא מתבצרים עוד כסלע איתן מאחורי הטענה שיחד איתו נרצח גם השלום. לרבין לא היה סיכוי להביא שלום לישראל גם אילו חי עד עצם ימינו.
למה זה חשוב, בעצם? כי מאז סתיו 95' ועד הראיון עם דליה רבין נאלץ הימין להתמודד עם תוכחה תנ"כית - "הרצחת וגם ירשת?". השמאל התאמץ לשכנע אותנו שאם ראש הממשלה לא היה נרצח בידי מתנגד נסיגות, הוא היה גובר על נתניהו בבחירות 96' ומייצר כאן מזרח תיכון חדש. כמעט כל המלל של ימי הזיכרון לרבין הושתת, במילים כאלו או אחרות, על הנרטיב הזה. זאת הייתה שיטה מצוינת לתרץ את הכישלון האיום של אוסלו וגם לתאר את יגאל עמיר כשליח ציבור. היא התעלמה מהעובדה שנתניהו צעד בקדנציה הראשונה שלו בדרך רבין (בקדנציה השנייה הוא כבר צועד בדרך
אורי אבנרי), ובעיקר זייפה את מצב הרוח הציבורי לפני הרצח.
כי אולי שכחנו כבר, אבל השנה האחרונה לחיי רבין עמדה בסימן של הצטמקות התמיכה במדיניות שלו ושל נסיקה בסלידה מערפאת. "כל יום שעובר, מגביר את סיכויי הימין לשוב לשלטון", נכתב בפקס התרעה ששיגר היועץ לשעבר חיים אסא ללשכת ראש הממשלה כשנה לפני הרצח, ימים אחדים אחרי שרבין, פרס וערפאת הוכרזו כחתני פרס נובל לשלום. הפיגוע בבית ליד (ינואר 95') מחה את שאריות הרושם החגיגי שנותרו מטקס הענקת הפרס וחנך גל פיגועים נורא: קו 20 ברמת גן, קו 26 בירושלים, אוטובוס החיילים לכפר דרום, ואדי קלט, גוש עציון, מעלה מכמש, שער אפרים, איפה לא. ניחוח של חומר נפץ מילא את הארץ. ארגון זק"א צבר ניסיון במהירות. עם ישראל השתכנע שנוסחת אוסלו לא עובדת.
עבור איזה מועמד היית מצביע אילו נערכו היום הבחירות לראש הממשלה, שאלה מינה צמח את הציבור עשרה חודשים לפני הרצח. 52 אחוז השיבו שיצביעו לנתניהו ורק 38 אחוז לרבין. בסקר מנדטים מקביל קיבל גוש הימין 67 מנדטים. חודש אחר כך התקבלו תוצאות דומות בסקר נוסף של צמח.
אבל גם בלי סקרים היה אפשר להרגיש שהממשלה בצרות צרורות. לימין הייתה שליטה מוחלטת ברחוב, בסטיקרים שעל גבי המכוניות ובתוכניות רדיו בהשתתפות מאזינים. רק בקריית הממשלה היה עדיין רוב מוחץ לשמאל. "ממשלת מיעוט", כינה אותה הרב יואל בן-נון במאמר נוקב בעיתון בתחילת הסתיו, וקבע שלמרות
הסכם אוסלו ב' שום דבר עוד לא סגור. "לכן אני קורא לחבריי שלא להיגרר אחרי מעשה איוולת, שפוגעים רק בנו", הוא כתב. יגאל עמיר לא קרא.
בשלב מסוים אפילו הנשיא עזר ויצמן המליץ להשעות את המשך השיחות עם ערפאת, אבל רבין המשיך. חודש לפני הרצח עבר בכנסת הסכם אוסלו ב'. עבר בקושי. 61 ח"כים הצביעו בעד, 59 נגד. "זה לא הסכם", הדהים ויצמן משלחת של הנהגת ערביי ישראל, "הוא אושר ברוב של חבר כנסת אחד, ואם הוא לא היה מקבל מיצובישי לא היה הסכם". ויצמן סירב לחתום על חנינה של מחבלות רוצחות, שהממשלה התחייבה לשחרר במסגרת ההסכם. סקר נוסף של מינה צמח הצביע על תמיכה של 79 אחוז בסירוב הנשיאותי הזה.
צמרת הליכוד כבר הריחה את השלטון. בכינוס פעילים באפרתה הכריז יו"ר התנועה, נתניהו: "אנחנו מגנים בכל תוקף התקפות פיזיות על חברי הממשלה, את הממשלה הזו נכה רק בקלפי ונכה אותם שוק על ירך" (11.10.95).
הקלפיות היו אמורות להיפתח רק בנובמבר 96', אבל בכירי מפלגת העבודה כבר התהפכו על משכבם בלילות מרוב דאגה. "לאווירה ברחוב יש משמעות בקלפי", כתב
נחום ברנע ב'ידיעות אחרונות' שלושה שבועות לפני הרצח. הוא תיאר את רבין כגנרל ללא חיילים. שר הפנים
אהוד ברק קרא למפלגת העבודה להקדים תרופה למכה, "לחזור למרכז ולא לנהות אחרי מרצ".
הרטוריקה הקשה בהפגנות הימין הכעיסה את השמאל, אך יותר מכל הטריפו את דעתו יחסי הכוחות בכיכרות. במשך תקופה ארוכה לא הצליחה מפלגת השלטון לארגן אפילו משמרת תמיכה ברבין. העצרת של ארבעה בנובמבר נבעה מרצון להוכיח שעדיין לא פסה תקוות השמאל לנצח בבחירות. הוא החליט לארגן הפגנת ענק כמעט בכל מחיר ושיטה. במודעות ענק בעיתונים לקראת העצרת הובלטו רק הזמרים שישתתפו שם, לא הפוליטיקאים. למשל מודעה על עמוד שלם שהתפרסמה בעיתונים ב-2 בנובמבר: "בוא לשיר איתנו בעצרת השלום - בהשתתפות מיטב האמנים".
כידוע, רבין עצמו לא כל כך רצה את העצרת. הוא חשש שיהיו קרחות בכיכר, והליכוד יצחק עליו. בסוף המארגנים הביאו את המפגינים כמעט בכוח. כל המנגנון המוניציפלי של מפלגת העבודה ושל מועצות הפועלים גויס לטובת הסעות חינם לעצרת.
"אז מה נאחל לך?" שאלתי את
שלמה להט בראיון בערוץ 7, יומיים לפני העצרת. "שנצליח ושיבואו רבבות", הוא אמר. איחלתי לו. במוצאי שבת נסעתי בעצמי לכיכר כדי לבדוק אם הרבבות באו. לדעתי, התייצבו שם בקושי שתי רבבות, אבל מהבמה גם חמשת אלפים מפגינים נראים כמו חמישים אלף.
יוסי שריד נשא שם נאום בחירות לכל דבר, ששיקף מצוקה מחנאית גדולה: "אני רוצה לומר כאן לכל הציבור בארץ ולכל העולם: אל תמהרו לספוד ל-1996 ואל תמהרו לסגור עליה את הגולל. יש לנו הרבה עבודה לעשות ב-1996, ואל תקדימו לנו את הבחירות".
בסופו של דבר מי שהקדים את הבחירות היה השמאל עצמו. חמישה סקרים מצוינים אחרי הרצח שיבשו את דעתו. הם פיתו אותו לנסות לקטוף בהקדם את הפירות האלקטוראליים של היריות בכיכר. הוא לא הבין שהסלידה הציבורית מהסכמי אוסלו חזקה יותר מהרצון להעניש את המחנה שממנו הגיח הרוצח. נתניהו, שהיה מנצח בכל מקרה, ניצח בקושי אבל ניצח. אחרי 15 שנה הגיע הזמן שהשמאל יודה ביושר כי
שמעון פרס הפסיד אז בבחירות למרות יגאל עמיר, לא בגללו.
