רביזור בתיאטרון גשר

בימויו של יבגני אריה את "רביזור" כובש את הקהל הודות לנאמנותו למקור. אין כאן "התאמה" מקומית לילידים. זוהי הפקה עם כל העסיסיות והניחוח הרוסי של מוסקבה, של התרבות הרוסית ומנהגיה. גדולתו של המחזה בולטת במיוחד במשחק של הצוות הנהדר, אחד-אחד, עם כל הפאתוס, ההגזמות, התנועות הגדולות והרגש הענק, שבדרמה היו אולי נראים מזויפים. אך כאן - כל אלה רק מדגישים ומעצימים את המצבים הקומיים. שלא כמו בסיטקום בן זמננו, שם הצחוק מושג בטריקים הכי נחותים - כאן, הצחוק מופיע כמו בצפייה בקריקטורות - שכל כוחן בהגזמה.

גוגול יורד לעומקם של דברים תוך בדיקת חולשותיהם של בני האדם, ומסקנתו, שכולם מושחתים. (המשפטים הנערכים גם במחוזותינו בתכיפות מדאיגה, הם ההוכחה להכרתו המצוינת את טבע האדם.)

במחזה רביזור (מפקח המדינה) נכנסת עיר שלמה לפאניקה, בגלל השמועה הסודית שמפקח המדינה עומד להגיע. החל בראש העיר המושחת (דביר בנדק, שקסמו בנוי על טבעיות משחקו והצ'ארם הבלתי נדלה שלו, גם בתפקיד טיפוס מחליא); המשך במפקח על בתי החולים, דודו ניב המניפולטור (כמו בבתי החולים בימינו) במשחק מדויק וברור וכה מתאים לסיטואציות; השופט (גלעד קלטר) שמשום מה קיבל הוראה לפצח גרעינים ולירוק כל הזמן, אולי כסמל לצפצוף על החוק?; מנהל הדואר שפותח כל מכתב בטרם יעבירו - ז'יל בן דוד; וכל יתר הנפשות הפועלות - כולם רועדים שמא המפקח יגלה את קלונם.

מתוך טעות של זיהוי, כולם בטוחים שהבחור האלגנטי שמגיע ממוסקבה הוא הוא המפקח. אשת ראש העיר, נטשה מנור העסיסית, שמתכננת להשיא למפקח את בתה, נטע שפיגלמן שקיבלה את פרצופה של פרידה קאלו עם הגבות המחוברות, ושתיהן יחד יוצרות דמויות קומיות להפליא.

לאחר שהבחור רעב ימים אחדים באכסניה העלובה אליה הגיע, כי כספו אזל, מגיעה הישועה. ראש העיר מציע לכל המנהלים לשחד את המפקח ובכך לעגל את הפינות. הבחור החמוד (אלון פרידמן בשפת גוף ובהבעות עשירות ביותר), עט על כספי השוחד, כי קלט שכולם טעו בזהותו. בעוד משרתו הנאמן, שרעב יחד עימו (אלכסנדר סנדרוביץ'), עושה מהתפקיד מטעמים של ממש, כמו כל תפקיד שהוא עושה בגשר.

הקאסט הענקי, העושר של הדמויות, במיוחד של העורבים, התרנגול והחתול (שכמו ממשיכים את דמויות החיות מהצגת "משלי לה פונטיין" המקסימה בגשר), כולם מבוצעים בצורה פנומנלית. כך קטעי הופעת המשרת באכסניה (דניאל צ'רניש רב ההבעות, שמשחק גם את משרת ראש העיר וגם עורב), העיצוב של מיכאל קרמקו, שכתמיד מורגשת השפעתו של יבגני אריה עליו, ברעיונות האופייניים לו - כל אלה, עם המוזיקה המקורית של אבי בנימין והתרגום של רועי חן הצעיר המחונן - יוצרים קומדיה מהנה ביותר, שנונה וחריפה, עם הומור פילוסופי לעיתים, וגם אישי - באיזכור המחזה "נפשות מתות" של גוגול עצמו.

תיאטרון גשר נותן לך תחושה מהו תיאטרון אמיתי. ורביזור הוא עוד אחד משיאי הישגיו של התיאטרון הרוסי-עברי, שלא חדל מלהתערות בתוכנו בספחו אליו את המיטב שבבוגרי בתי הספר למשחק, שאצלו מלבלבים, גם אם לא תמיד בתפקידים הראשיים הראויים להם. אך העתיד בפתח, ואנו מאחלים לו עוד ועוד הצלחות מענגות כאלו.