משטרי אחריות בנזיקין

אחריות בלא אשם, משמעה, שסוגיית האשם אינה מעלה ואינה מורידה לתוצאה הסופית של ההליך.

אחריות בלא אשם נחלקת לאחריות מוחלטת, במסגרתה אין הנתבע יכול להעלות טענות הגנה כלל וכלל; ולאחריות חמורה – שם הנתבע יכול להעלות טענות הגנה.

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975, מהווה דוגמה מובהקת למשטר של אחריות מוחלטת. הוא קובע בין היתר כי:

• 2. (א) המשתמש ברכב מנועי (להלן - הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב...
  
  (ב) היה השימוש ברכב על-פי התר מאת בעל הרכב או המחזיק בו, תחול האחריות גם על מי שהתיר את השימוש...
  
  (ג) האחריות היא מוחלטת ומלאה, ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד הנוהג ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם של אחרים.

בע"א 804/80 sidaar tanker corporation נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פ"ד לט(1) 393 (1985) מסביר השופט ברק (כתוארו אז) מהי אחריות מוחלטת, ועד כמה היקפה תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובתכלית החיקוק:

• "...המילים 'אחריות מוחלטת' או 'אחריות אבסולוטית' אינן מגדירות את מהותה של אותה אחריות - מלבד זאת שהיא איננה תלויה באשם - ואינן קובעות את גבולותיה, את החריגים לה ואת ההגנות כנגדה, אם בכלל. זה ביטוי, שנוהגים להשתמש בו בצורה חופשית, כאילו תוכנו מובן הוא מאליו, אך במבחן מקרוב הוא מתגלה במשמעויות הבלתי ברורות שלו. מה הם הגבולות, מה הם היוצאים מן הכלל, ומה הן ההגנות (אם בכלל) העומדות למי שחלה עליו אחריות מוחלטת? הכול תלוי בהוראות החוק המטיל אחריות זו, שאותו יש לפרש על-פי כוונתו לאור לשונו, מגמתו ומדיניותו.
  
  האחריות להימלטותם של חפצים מסוכנים, על-פי הלכת rylands v. Fletcher [31] (1868), שנהוג היה לכנותה כמוחלטת (להבדיל מהוראת סעיף 38 של פקודת הנזיקין [נוסח חדש] שלנו, המשנה רק את נטל הראיה), יש לה כמה וכמה הגנות וחריגים, והמלומדים מעדיפים, על-כן, לכנותה כאחריות חמורה (strict liability) (וראה: . Law q. Rev 42"the myth of absolute liability" ,p.h winfield Ed., by 12london) j.a. jolowicz, on tort&; , p.h winfield; 51, 37(1926) 430- 429( 1984,w.v.h. rogers). מרוב הגנות ספק אם נותר ממנה די להצדיק הבחנתה מאחריות על-פי אשם (ראה,sydney) j.g. fleming, the law of torts 314( 1983,.th ed6).
  
  חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם- 1980 מורה (בסעיף 2), כי האחריות על-פיו היא ללא אשם. סעיף 4 מפרט את ההגנות העומדות ליצרן, שניתן לסווגן לסוגים. הקבוצה שבסעיפים 4(א)(1), (2) ו-(3) נוגעת להתנהגות היצרן, והיסודות הבולטים בה הם בטיחות סבירה ונקיטת אמצעים סבירים. בכך הכניס המחוקק אלמנטים של אשם לאחריות, האמורה להיות ללא אשם.
  
  הוראות אלה יש בהן יותר מהגדרת האחריות על דרך השלילה מאשר הגנות. ההגנות האחרות הן זו שבסעיף 4(א)(4) - חשיפתו מרצון של הנפגע לסיכון - וזו שבסעיף 4(ב) - רשלנותו החמורה של הנפגע. סעיף 7 מכיר בזכות לשיפוי בדרך כלל אך לא לשיפוי מאת הצרכן הפרטי. על-פי סעיפים 8ו-10 תחול פקודת הנזיקין [נוסח חדש], באין הוראה אחרת בחוק, שאינו גורע מזכויות על-פי הקודה הנ"ל.
  
  לא בכדי אין רואים באחריות על-פי חוק זה אחריות מוחלטת אלא אחריות חמורה, שהיא ללא אשם אך ניתן להתגונן בפניה בהגנות שונות. יש הרואים את סימן ההכר של האחריות המוחלטת ואת ההבחנה בין אחריות זו לאחריות חמורה באי-קיום כל הגנה כנגד הראשונה. ראה י' אנגלרד, בספרו הנ"ל, בעמ' 3 הערת שוליים 2 וכן the effect of penal legislation in the law of" , g. Williams 240, 233(1960) . Mod. L. Rev 23".tort פקודת בתי הדואר (בנוסחה המקורי) מטילה, בסעיף 47(1), חובת פיצוי על מי שגרם נזק לטלגרף. הוראה זו פורשה בת"א (חי') 816/61[19] בעקבות ההוראה האנגלית המקבילה (. 8, S 1878,telegraph act) כמטילה חובה מוחלטת ללא אשם, ורשלנות בלעדית של הנפגע, שיכולה להיחשב כסיבה היחידה לנזק, תשמש לה הגנה. קשה אומנם לומר, כי הגנה היא זו, שהרי במקרה זה לא הנתבע הוא שגרם לנזק אלא הניזוק עצמו. אין זו אלא שלילת אחריותו של מי שלא גרם לנזק.
  
  חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים מכיל הוראה בסעיף 2, לפיה החובה היא מוחלטת ומלאה ואין נפקא מינה, אם לא היה אשם מצד הנוהג ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם של אחרים. סעיף 7מפרט כלפי אילו נפגעים אין החובה קיימת, וסעיף 9(א) מורה, כי מי ששילם פיצויים לפי החוק, לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר, החייב בפיצויים לפי אותו חוק, פרט לחריגים המפורטים שם. לפי סעיף 4, פקודת הנזיקין [נוסח חדש] אינה חלה, להוציא כמה סעיפים בודדים הימנה, המפורטים שם.
  
  עם זאת, אף הביטוי "מוחלטת" אינו חד-משמעי והריהו מחייב פרשנות. זאת ועוד: אין תפיסה יוריספרודנטית א-פריורית למונח זה של "אחריות מוחלטת" או "אחריות אבסולוטית".
  
  משמעותו משתנה על-פי ההקשר בו הוא מופיע והמטרה אותה הוא בא לשרת. יש המשתמשים בו לציון אחריות ללא התרשלות (בין התרשלות הניזוק ובין התרשלות עובדיו ובין התרשלות מאן דהוא), ויש המשתמשים בו לציון אחריות ללא התרשלות וללא הגנות (בין הגנות מסוימות ובין כל ההגנות כולן). הביטוי "אחריות מוחלטת" אינו אלא כלי קיבול לתוכן, המשתנה על-פי מהות הסוגיה המשפטית.
  
  דומה כי זו הסיבה לכך, כי בחוקקו את חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים לא הסתפק המחוקק בביטוי "מוחלטת" אלא הוסיף וקבע, כי האחריות היא "מלאה" וכי אשם אינו מעלה ואינו מוריד.
  
  המשקל המצטבר של גורמים אלה כולם, על-רקע ההוראה המרכזית לפיה "המשתמש ברכב מנועי (להלן - הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו" (סעיף 2(א)), ועל-רקע הכללים בדבר ייחוד העילה (סעיף 8) ואיסור זכות החזרה (סעיף 9), הוא שמוביל למסקנה הפרשנית, כי עניין לנו באחריות, שיש בה רעיון של ביטוח, וההגנות "הקלאסיות" של דיני הנזיקין נשללות (ראה אנגלרד, בספרו הנ"ל, בעמ' 2)".

השיקולים להחלת אחריות בנזיקין ללא אשם הם יצירת סיכון חריג; צורך מיוחד בהרתעה; אפשרות לפיזור הנזק באמצעות ביטוח; יכולת כלכלית לא מספקת של האשם בנזק וכיוצא באלה. ( י' גלעד "ארבעים שנה למשפט הישראלי – סוגיות בדיני נזיקין" [28], בעמ' 649-650; ד' מור "אחריות למוצרים פגומים – שיקולי מדיניות").

ב ע"א 4530/91 רשות הנמלים והרכבות נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ, פ"ד נד(4) 583 (2000) נפסק כי שיקולים אלו אינם מצדיקים הטלת אחריות בלא אשם על נתב של אונייה:

• "...הניתוב אינו יוצר סיכון חריג, אלא דווקא מקטין את הסיכון הנובע מהימצאות אנייה בתחום הנמל. הניתוב אף אינו משנה את המצב לעניין הביטוח, שהרי חוג הניזוקים בכוח מאנייה בניתוב דומה לחוג הניזוקים בכוח מאנייה שאינה בניתוב. גם שיקולים של מניעה והרתעה אינם מצדיקים ויתור על דרישת האשם:
  
  רמת הזהירות של הנתב, המהווה נדבך מרכזי בבטיחות הניתוב, לא תגבר כתוצאה מהטלת אחריות מוחלטת על הבעלים ועל רב-החובל. לעומת זאת רמת הזהירות של רב-החובל במהלך הניתוב, המתבטאת ברמת הפיקוח שלו על תיפקוד הנתב, לא תקטן אם תוטל עליו (ועל בעל האנייה) רק אחריות שילוחית למעשי הנתב. אחריות שילוחית כזאת נותנת ביטחון מספיק גם לתשלום הפיצויים, שהרי היא משחררת את הניזוק מן התלות ביכולת הכלכלית של הנתב. לכן גם צורכי הרתעה וגבייה אינם מצדיקים הטלת אחריות מוחלטת על הבעלים ועל רב-החובל".

ברוח זו קובע השופט (כתוארו אז) ברק בעניין קו צינור אילת כי השאלה אם ניתן לייחס אשם תורם לנתבע בעוולה של אחריות מוחלטת, ולהפחית את שיעור הפיצוי על בסיס אשמו התורם, תלויה כולה בשיקולי מדיניות שיפוטית:

• "מבחינה אנאליטית מבוססים הכללים, המפחיתים מסכום הפיצויים לו זכאי הניזוק בשל התרשלותו העצמית, על תחושת הצדק וההגינות, לפיה ראוי ל לניזוק לשלם מחיר מסוים בגין התרשלותו שלו. שיקול זה תופס לא רק במקום שהאחריות עצמה מבוססת על רשלנות המזיק, אלא גם במקום שאחריות המזיק היא ללא רשלנות. המזיק יצר סיכון, ועליו לפצות את ניזוק בשל הנזק שהסיכון גרם, בלא קשר לרשלנותו של המזיק. אך אם הניזוק יצר ברשלנותו סיכון לעצמו, אין כל סיבה שלא להטיל עליו נטל כספי מסוים, המשקף את התרשלותו. יש אף לקוות, כי הדבר יביא להגברת אמצעי הבטיחות (ראה מאמרו הנ"ל של 268fleming, at). עם זאת, אין לעבור מקיצוניות לקיצוניות. ייתכנו מקרים, בהם מטרת האחריות ללא אשמה היא לבטח סיכון מסוים, תוך נכונות להעניק לניזוק פיצוי מלא גם אם התרשל כלפי עצמו. במקרים אלה אין זה ראוי להתחשב ברשלנותו התורמת של הניזוק. ודאי שיש לנהוג כך, מקום שהחוק קובע זאת במפורש. אך גם בהעדר הוראה מפורשת ניתן לעתים לשלול תחולת הרשלנות התורמת, אם הכרה בה אינה עולה בקנה אחד עם מטרת החקיקה, היוצרת אחריות ללא אשמה. על-כן יש לבחון כל אחריות לגופה, תוך הבנת מטרתה ומהותה. כך, למשל, כאשר נדונה שאלת הרשלנות המשווה (comparative negligence) באחריות היצרן למוצרים פגומים, נבחנה המדיניות המשפטית, העומדת ביסוד אחריות ללא אשמה זו, ונמצא, כי היא עולה בקנה אחד עם הכרה ברשלנות משווה.... יש לבחון את מטרת האחריות ללא אשמה ואת מדיניותה המשפטית, תוך בדיקה אם הגשמת מטרה זו ומדיניות זאת מתיישבים עם הכרה ברשלנותו העצמית של הניזוק....המבקשת למצוא פתרון לשאלת התרשלותו העצמית של הניזוק מתוך הוראותיה של פקודת הניתוב, עולה התמונה הבאה: התרשלות ניזוק, המהווה גורם המנתק את הקשר הסיבתי, מובאת בחשבון במסגרת כללי הסיבתיות. התרשלות הניזוק, שאינה מנתקת את הקשר הסיבתי, אינה מהווה הגנה מלאה (in toto) לאחריות המזיק, אין גם להסיק מלשון הפקודה וממהות האחריות, שהיא מטילה התחשבות בהתרשלות הניזוק כמפחיתה (pro tanto) את סכום הפיויים, לו זכאי הניזוק. עם זאת, אין גם בלשון הפקודה ובמהות האחריות שהיא מטילה דבר, השולל התחשבות בהתרשלות הניזוק כמפחיתה מסכום הפיצויים לו זכאי הניזוק. ההכרעה בשאלה אחרונה זו תיפול איפוא על יסוד הבחינה "החיצונית" בלבד".

גם התשובה לשאלה אם תחול הגנת ה'הסתכנות מרצון' בעוולה של אחריות מוחלטת תלויה, לשיטת ברק, בתכלית העוולה ובשיקולי מדיניות שיפוטית. באותה פרשה הוא מציין כי:

• "היותה של האחריות "ללא אשמה" אין בה כדי למנוע מהניזוק "מלהסתכן מרצון", כלומר לחשוף עצמו או רכושו מרצון לנזק תוך ידיעת מצב הדברים שגרם לנזק. כידוע, המבחן להסתכנות מרצון הוא בהסכמת הניזוק, שאם יאונה לו נזק ייפול ההפסד עליו ולא על המזיק (ראה ע"א 246/60 [15], בעמ' 287). הסכמה כזו יכול שתבוא לעניין אחריות המבוססת על אשמה ויכול שתבוא לעניין אחריות ללא אשמה. ...עם זאת, יש שהכרה בהגנה של "הסתכנות מרצון" תסכל את מטרת המחוקק. כך, למשל, באותם מקרים, בהם האחריות הקבועה בחוק היא בעלת אופי קוגנטי, באופן שהסכם בין הצדדים אין בו כדי לשחרר את המזיק ממנה, פשיטא, שהסתכנות מרצון לא יהיה בה כדי להעניק הגנה מלאה למזיק. זאת ועוד: לעתים מטרת החקיקה היא להגן על הניזוק מפני התרשלותו שלו. במצבים אלה עשויה מהותה של החובה להשפיע על שלילת ההסתכנות מרצון כהגנה (ראה המאמר הנ"ל של 275fleming, at).
  
  מכאן, שיש לבחון כל אחריות סטטוטורית לגופה, בלא קשר לסוג האחריות המוטלת על פיה, ולראות, אם הכרה בהגנה של הסתכנות מרצון עולה בקנה אחד עם המדיניות החקיקתית המונחת ביסודה.
  
  כך, למשל, נקבעה בחוק האחריות למוצרים פגומים אחריות ללא אשמה של היצרן. עם זאת, הוכרה הסתכנותו מרצון של הניזוק כהגנה טובה מפני אחריות היצרן (סעיף 4(א)(4)). נמצא, שהמחוקק סבר, שאין הכרה בהגנה זו עומדת בסתירה למהות האחריות ולמטרותיה".

גם אחריות על בסיס אשמה מתחלקת ל:

א. אחריות למעשים מכוונים: חלה בעוולות כגון תקיפה, כליאת שווא או נגיסה.

ב. אחריות מוגברת על בסיס אשמה: העוולות שבסעיפים 38 – 41 לפקודה דורשות אחריות מוגברת. דוגמה לאחריות מוגברת ניתן למצוא בסעיף 2(ב) לחוק השומרים אשר דן בשומר שכר:

• "2(ב) שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס הייתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו".

קביעת משטר האחריות הנדרש בכל עוולה ועוולה הוא תוצר של שיקולי מדיניות שיפוטית, ומשטר האחריות בעוולה פלונית ייקבע על-פי התכליות אשר אותה עוולה נועדה להשיג. כך לדוגמה בעניין רע"א 9488/02 חן שחר נ' עטיה גד (ניתן: 23.03.2005) הובהרו שיקולי המדיניות השיפוטית אשר מצדיקים השתת משטר של אחריות חמורה במקרה של שומר שכר:

• "...לכאורה, ראוי היה לראות את הקבלן כשומר שכר טפל, משום שהמטרה העיקרית של החזקתו בנכס היא המלאכה או השירות ולא השמירה. אולם, בא המחוקק והורה בפירוש, בסעיף 6(ב)(1) לחוק חוזה קבלנות, שרמת אחריותו היא כשל שומר שכר עיקרי. בכך הוגברה רמת אחריותו של קבלן לעומת אחריותו של שומר שכר ששמירתו טפלה למטרה העיקרית של החזקת הנכס (ויסמן, בעמ' 316). ניתן להצדיק הגברה זאת של רמת האחריות של הקבלן בשיקולים של יעילות, הגינות, שיקולים חלוקתיים ועידודו של הקבלן לנקוט זהירות מירבית. גם היתרון שיש לקבלן על פני המזמין במידע על סיכוני השמירה וגם יכולתו של הקבלן לפזר את הסיכון של פגיעה בנכס, מתיישבים עם הגברת רמת האחריות"

.

באותה פרשה, גם כאשר נדרש בית המשפט העליון מדוע מוצדק, במקרים מסוימים, להטיל אשם תורם על בעל הנכס, הוא עיגן הסברו זה בשיקולי מדיניות שיפוטית:

• "...יתר על כן. חלוקת האחריות בין בעל הנכס לבין השומר, או בין המזמין לבין הקבלן, על-ידי שימוש בדוקטרינת האשם התורם, יש עימה יתרון נוסף. במצבים הראויים לכך, מביאה חלוקת האחריות לתוצאה צודקת ומוסרית יותר מהכרעה המטילה את מלוא האחריות על צד אחד, ופוטרת את הצד האחר מכל וכל. יש לזכור כי בחינת התנהגותם של בעלי הדין במערכת היחסים הספציפית, מגלה לא פעם כי זהויות ה"מפר" וה"נפגע" אינן חד-משמעיות, וכי יישום הולם של עיקרון תום הלב הוא מוצדק במקרים שבהם תרמה התנהגותו של הניזוק לאי קיום החוזה על-ידי המזיק (ראו א' פורת, הגנת אשם תורם בדיני חוזים (תשנ"ז) 63)".

ג. אחריות על בסיס רשלנות: עוולת הרשלנות שבסעיף 35 לפקודה דורשת משטר אחריות מסוג רשלנות. באשר לאחריות על בסיס רשלנות נכתב כי:

• "...החובה המוטלת על-פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עיקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת. אכן, ביסוד ההתרשלות מונח עיקרון הסבירות. השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא, אילו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לעניין זה יש להתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק, ביכולת היחסית למנוע את הנזק וכיוצא בהם שיקולים המבטאים את רעיון האשמה והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנוקטם בנסיבות העניין".