חנוך לוין במיטבו

"מוריס שימל" המועלה בתיאטרון הבימה, הוא קומדיה גרוטסקית, שופעת רעיונות ודימויים, קלאסיקה של חנוך לוין במיטבה. ההצגה קולחת, ללא רגע דל, גורפת פרצי צחוק וגם נותנת חומר למחשבה מעמיקה יותר, לפעמים מרגשת מאוד.

חנוך לוין, מחשובי היוצרים של התיאטרון הישראלי, כתב את המחזה בשנתו האחרונה לחייו ומאז טרם הועלתה על במה רפרטוארית. ההצגה עוסקת במוות ובחיים, ובקו התפר ביניהם. תיאטרון הבימה (בשיתוף תיאטרון חיפה) השכיל להפיק הצגה פיוטית, מצחיקה ומרנינה וגם עצובה ונוגעת ללב. הבמאית יעל רונן הצליחה ללהטט עם להקת שחקנים נהדרת וההצגה המעניינת הזו צובטת בלב, שועטת ודוהרת בצורה מאופקת ומצחיקה, ומהווה רובד נוסף ומעניין מיצירותיו של חנוך לוין. בדרך כלל, הקהל מתפצל לשניים: אלה שאוהבים עד כלות את חנוך לוין ואלה שאינם מתחברים אליו ואל יצירותיו.

גם "מוריס שימל" מתהדר, כמו רוב מחזות לוין, בתצורה קריקטורית, דמויות הזויות ושמות משונים עוד יותר, אלא שיש להם משמעות וקונוטציה ברורה למדי.

ההצגה עוסקת במוריס שימל והיא מביאה בפני הקהל את תמונות חייו, את עולמו ואת מהות החיים על קצה המזלג. זוהי בבואה של חיים על הקצה, עם תיבול קצרצר ממטעמי ההפרשות הקבועות של לוין, אבל עם תמונות נוספות גרוטסקיות ומלאות עומק שנוצר מתוך הכלום, מן הריקנות. וזו אחת מגדולות המחזה.

שימל מוקף בחבורת ידידיו, מעין מקהלה יוונית משונה, הורים פולניים, כמיהה לבחורה שאינה בת-השגה ולעומתה בחורה שממש מבקשת להיות רק שלו, אלא שהוא מתחבט ברעיון. שימל אפילו נוסע לשוודיה למשך עשרים שנה וחוזר, והמציאות עדיין זהה לזו שהייתה בעת נסיעתו. מוריס שימל מסכם את חייו העלובים במוטו חנוך-לויני אופייני: כל החיים נראים לי כמו שיטוט בבית קברות, שמות ותאריכים.

אבי קושניר - שחקן מקצועי מדהים - הוא מוריס שימל, דמות עלובת נפש, פחדנית, אבל מנסה להגשים את רצונה בכל מחיר. קושניר משרטט דמות רפויה, הססנית ולפעמים נוגה מאוד. הוא מצוין בגיבוש דמות ייחודית זו ומקרין את המתחולל בנבכי נשמתה בצורה מעוררת כבוד. צל"ש מיוחד מגיע לו על זלילת שוקולד ובמבה, אבל במיוחד על לגימת בקבוק מים מינרלים, ב"שלוק" אחד, בעגת הדיבור, ועם זאת אין הוא נחפז אל חדרי השירותים עד סוף ההצגה.

ליא קניג בתפקיד תולבריינה, אימו, היא מלכת הבמה. זוהי אימא מהנוסח הפולני, מהספרים. ליא שולטת בבמה ביד רמה ובזרוע נטויה, מצליפה מאימרות פיה בכל מי שנתקל בדרכה ומדגימה מהו משחק ראוי ומצטיין.

דבורה קידר, שחקנית ותיקה ומעולה, משחקת את טלגרפציה, אמה של הנערה המאוהבת במוריס ואת ברבובה, הזונה. קידר היא נפלאה ויחד עם זאת תמונה אחת קטנה בדמות הזונה היא נפלאה בה במיוחד ומעוררת תשואות כפיים מהקהל.

יוסי סגל כאביו של מוריס וגם כאביה של חולודנקה, הוא שחקן מקצועי מעולה. בתנועה מתונה ואפילו לירית, מצליח סגל להפיק את המרב מהדמויות שלוין רקח. העיסוק האובססיבי בתבשיל הכוסמת, מיתת החטף הכפולה, בחסותה של הכוסמת היא תמונה הזויה ונפלאה, בניצוחו של יוסי סגל.

עמי סמולרצ'יק כגורדון בלו, מידידי מוריס, נאלץ לפסוק את מחלפות שיערו בצורה משונה - עם שביל בצד ימין ולכן הוא גם נקרא גורדון המחודש, כפרפראזה לקולנוע גורדון המחודש מאותה תקופה. עמי מגיש משחק ראוי ומשובח.

אורי הוכמן הוא עמוס פופ, נושא עימו בקביעות צרור מפתחות וסל קניות ובו שתי כרוביות ועוד מיני ירקות. אורי מפליא לגלם שלל תפקידים ובין היתר גם את הרופא והאחות חובבת החוקנים. אורי משחק נפלא ומעצב את התפקיד באורח אמין, משכנע ומקצועי ביותר.

תומר שרון כאלכסנדר דוך משחק בצורה משובחת ומדהים לגלות שהוא גם יודע לשיר בנוסח אופראי והשיר שהוא פוצח בו, גם אם הוא הזוי לחלוטין, נוסק לגבהים ולסולמות מרקיעי-שחקים.

אנה דוברוביצקי כשיבולת, האהובה הבלתי מושגת של שימל, היא שחקנית טובה מאוד, נאה ומצודדת, המקיפה תדיר בריצה את הבמה ושימל בעקבותיה וייתכן שעוד כמה גמלאים שישבו לצידי, שאפו להצטרף אליה במרוץ. התמונה שבה היא ממירה את בגדי הספורט החשופים בטריינינג ומתחתיו עוד כמה עשרות בגדים הוא טוב ומרשים.

מיקי פלג כחולודנקה החפצה להיות אשתו של מוריס, היא שחקנית נהדרת. היא מצוידת בזוג קוקיות זקורות ובשתי גומות חן תמידיות ומפגינה משחק ראוי ואפילו השיר ההדיוטי, "לקלמן הייתה ביצה", הופך אצלה לשיר ענוג.

רוברטו פולק, שחקן מופלא, מקסים בשלל תפקידים אבל מתעלה בדמות הסתמית של היינה מריינה ביטרפלד. תפקיד שאין בו בעצם כלום וכך גם מעיד על עצמו הגיבור בעצמו, אבל הרושם שהוא מותיר - בלתי נשכח.

התפאורה של לילי בן נחשון מיוחדת ומאופיינת בשלל מסגרות-חלונות על גלגלים המשתלבים ברצף העלילה בצורה מוצלחת מאוד. ילנה קלריך עיצבה תלבושות ראויות, למעט אולי נעליו המגושמות של קושניר. ועם זאת יש שם ערב-רב של תלבושות מהשוק ומהבוטיק, ודווקא חליפת הדוד היורמית של ביטרפלד היא הזכורה במיוחד. התאורה של קרן גרנק היא מדויקת ובוזקת אור מתאים וראוי במקומות הנכונים. המוזיקה של רן בגנו משתלבת נפלא בעלילה המסועפת והנגנים אדם מדר, תומר מוקד, עידן סוכובולסקי ונדב רובינשטיין מבצעים אותה בצורה משובחת.

מוריס שימל הוא דמות מעולמו המיוחד של חנוך לוין, והתפירה האמנותית הופכת את המחזה הקטן הזה לעוד פנינה בנזר התיאטרלי המיוחד במינו שעולה על הבמה.