הכרה בינלאומית במדינה פלשתינית

תהליך ההכרזה של עצרת האומות המאוחדות על הקמת מדינת ישראל, היה קשה אך יחסית מהיר בשל השואה בזיכרון הטרי והצורך לפתור את בעיית העקורים - שרידי השואה. התהליך המתהווה של דחיפה בינלאומית להקמת מדינה פלשתינית הוא איטי יותר אבל הוא צובר תאוצה. ראש הממשלה הפלשתינית למד היטב את תולדות הציונות והפרק של "המדינה בדרך". כאשר השאלה הפלשתינית תובא בפני האו"ם אז אנו אלה שנעמוד בפני אותן עובדות שהפלשתינים (הסרבנים אז) עמדו בפניהם בשנות 48-1947. הם יזכו למדינה כפי שאנו זכינו בה. ואז נקבל פחות מכפי שהיינו מקבלים בהסכם דו צדדי. בדיוק כמו שהפלשתינים מקבלים היום הרבה פחות מכפי שהיו מקבלים אילו קבלו את החלטת העצרת.

מי שקורא את ספרו של בני מוריס 1948 - תולדות המלחמה הערבית ישראלית הראשונה (הוצאת עם עובד 2010) גם אם הוא מכיר היטב את התקופה, לאו-דווקא מכיר את הרקע לאותה החלטה. זה היה מירוץ מכשולים אדיר, רגעי מתח נוראים, מטוטלת שנעה בקצב מטורף, לחצים, פיתויים, איומים, דרך חתחתים זרועה מוקשי נעל ומטעני צד... בזירה הזאת אמריקה, ובמידה פחותה ברה"מ, מילאו תפקיד מכריע אך גם אז אמריקה האדירה המנצחת הגדולה במלחמת העולם הראשונה הייתה צריכה לעמול יומם ולילה מאחורי הקלעים כדי שיתקבל הרוב, הדחוק, הנדרש - של 33 קולות בעד הקמת מדינת ישראל.

הפעם יחסי הכוחות בעצרת הכללית של האו"ם הם שונים. יותר משליש של החברות באו"ם הן מדינות ערביות ומוסלמיות. משום כך מי שרואה בהכרזה של ברזיל וארגנטינה על הכרתן במדינה פלשתינית והחלטת נורבגיה לשדרג את המעמד שלה ברשות, איזו גחמה מן הבחינה הלגליסטית, מן הראוי שיקרא ספר זה. הוא ייווכח כי האומות המאוחדות אינו איזה ארגון בלתי תלוי ובלתי חשוב. הוא מבטא במידה רבה את המדינות החברות בו. ואם מדינות אלה ילחצו למען הקמת מדינה פלשתינית והמציאות בשטח לא תשתנה - המעצמות הגדולות לא יוכלו לעצור את התהליך. תגובת סגן שר החוץ דני איילון בכנסת כי הוא "מתעסק עם ריאליה ולא עם פנטזיה. מי שמתעסק עם פנטזיות ימצא את עצמו עם פנטזיה ביד". היא, היא פנטזיה. לזכותו של שר החוץ ייאמר שהוא מחזיק את סגנו כאן ולא במרכז האו"ם או בניו-יורק. מבחינה זאת גם החלטת ביה"נ האמריקני שארה"ב לא תכיר בהחלטות של האו"ם על הקמת מדינה פלשתינית ותטיל ויטו, היא בדיוק כמו החלטת הקונגרס האמריקני מאז יובל שנים - שארה"ב תקים את השגרירות שלה בירושלים. ישראל חיה בעולם של פנטזיות... מסוכנות.

האו"ם כיום הוא גורם חשוב יותר מכפי שהיה לפני הקמת המדינה. בעשרים ושבעה בינואר יקיים העולם יום הזיכרון לשואה. זאת החלטה שנתקבלה בעצרת האומות המאוחדות, באותו מוסד שבו הושוותה הציונות לגזענות. אותו מוסד שבן-גוריון קרא לו "אום שמום". אותו מוסד שהכריע בעד הקמת מדינת ישראל. במגילת העצמאות שב.ג נמנה עם מחבריה מוזכר האו"ם בסעיף מיוחד הן בהקשר להחלטה שלו על הקמת המדינה וכן במשמעות שזכות זאת של העם היהודי להקים את מדינתו לא ניתנת להפקעה. אולם בעוד שמוסד האומות המאוחדות נשתנה מאז ונוספו לו יותר ממאה ועשרים מדינות, רובן מדינות ערביות, מוסלמיות והעולם השלישי, והקומוניסטי בשעתו, הוא עדיין חרף מורכבותו נשאר מסגרת מן הדרגה העליונה לקשר בין ישראל לבין העמים ולבימת הסברה ייחודית. באותה מידה הוא עשוי להיות המוסד שדרכו תקום בסופו של דבר מדינה פלשתינית - אם נרצה ואם נמאן...

ישראל בין העמים

בנובמבר 2010 נערך באוניברסיטת תל אביב ערב עיון לזכרו של גד יעקבי על "ישראל והאו"ם - היסטוריה של יחסים מורכבים". גד יעקבי מילא תפקידים ממלכתיים בכירים לרבות מיניסטריאליים. אולם את פסגת העשייה המדינית שלו הוא ראה דווקא באומות המאוחדות שם הוא שימש שגריר במשך 4 שנים. זאת דווקא בתקופה שעמרו מוסא המצרי היה מזכ"ל האו"ם.

גד יעקבי הוא דוגמה טובה לישראלי צעיר שעלה במעלות השירות הציבורי. הוא היה חבר כנסת, שר בכמה ממשלות, ביניהם שר התחבורה ושר לתכנון כלכלי, ושגריר באומות המאוחדות, מנוי של ראש המשלה יצחק רבין מספטמבר 1992 ועד יוני 1996, עת נבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה. מששב לישראל מונה לתפקידים מרכזיים במשק, כיהן כמרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה ובהנהלת מספר עמותות ציבוריות, בהן מרכז רבין. קיבל את פרס בן-גוריון בשנת 2004.

הוא גם דוגמה טובה לאדם רחב אופקים (הוא כתב גם פרוזה ושירה שזכו לתהודה). בעת פילוג מפא"י הוא פרש לרפ"י, יחד עם בן-גוריון, משה דיין ושמעון פרס, חבורה אקטיביסטית מאוד בכול הקשור בנושאים מדיניים ביטחוניים, תוך דגש שיש לסמוך בעיקר על עצמנו. אולם גד יעקבי הכיר לימים כי לא זו בלבד שישראל לא יכולה להיות "עם לבדד ישכון" אלא שהיא כמדינה יהודית מוקפת מדינות ערביות, תלויה מאוד לא רק בסיוע משמעותי מן החוץ אלא היא תלויה מאוד גם באהדה בינלאומית, ובעיקר באותו בניין זכוכית בניו-יורק שבו שוכן האו"ם ובו הוא שרת בהצלחה כדוברה של ישראל.

היו שני נואמים ביום העיון שקשורים ישירות למוסדות האו"ם. אביתר מנור, סמנכ"ל ארב"ל-ארגונים בינלאומיים במשרד החוץ כיום, ומר דן גילרמן מי שהיה שגריר ישראל באומות המאוחדות. כמובן שאין לצפות שאישים אלה יזלזלו במוסדות שהם קשורים בהם קשר אמיץ. אולם השניים לא פסחו, כפי שגם כן נתן לצפות מנציגים ישראלים, על העוולות שעשה לנו מוסד בינלאומי זה. אביתר מנור התייחס למעמד האו"ם כיום כאשר מדינות רבות ביניהם המעצמות הגדולות, ובראשם ארה"ב רואות באו"ם זירה חשובה לא רק הסברתית אלא גם ביצועית. גם בתחום ההומניטרי וגם בתחום המאמצים לשמירה על השלום במוקדים מסוכסכים. זירה אחת כזאת שלידנו היא לבנון. ועם כל הביקורת שיש לנו על העדר פיקוח קפדני של כוחות האום בדרום לבנון - יש כתובת, ואנשי האו"ם משמיעים ביקורת לא רק על ישראל אלא גם על לבנון ועל חיזבאללה. ויש לכך הדים וגם הצד השני מביא זאת בחשבון. הכפר ראג'ר הוא הדוגמה האחרונה שישראל תאמה צעדיה עם האו"ם וזכתה לשבחים מפי המזכיר הכללי באן קי מון. מנור אף שיבח את הגינותם של המזכ"לים האחרונים, קופי אנאן ובאן קי מון. הוא ציין כי מאז החלטת עצרת האומות המאוחדות בשנת 1947 על חלוקת ארץ ישראל והקמת המדינה, נוספו לארגון יותר ממאה מדינות, רובם מדינות ערביות, מוסלמיות, מדינות העולם השלישי, אשר להם רוב אוטומטי בארגון כול אימת שמועלית הצעה אנטי ישראלית. במיוחד מדובר באותה החלטה שערוריית שהשוותה את הציונות לגזענות. אולם אותם עצרת האום החליטה על קיום יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. וכאשר העצרת קיימה דקת דומיה, נציגים רבים ממדינות מוסלמיות וגם ערביות קמו.

בתחומים שהאו"ם מטפל בהם בפועל מחוץ לזירה של העצרת, לישראל מעמד של כבוד והוקרה לרבות בשטחי הכלכלה, המדע, הטכנולוגיה, התרבות, החקלאות ועוד תחומים שבהם ממלאים ישראלים תפקידי יועצים לא רק בדרג הניהולי אלא האופרטיבי - במקומות שונים בעולם. מכאן, סיכם מנור שיש לראות באו"ם גם זירה של סיכונים וגם זירה של סיכויים והזדמנויות.

גם דני גילרמן, שם דגש על היבטים שלא זוכים אצלנו לחשיפה אך מעמדה של ישראל נמדדת לפיהם, ואלה לא ההיבטים הפוליטיים. שכן, רוב פעילותו השוטפת של האו"ם היא בשטח, הרחק מן הזירה הפוליטית תעמולתית. גילרמן התמנה לשגריר ישראל באו"ם על-ידי שר החוץ שמעון פרס בינואר 2003 וביולי ושנתיים לאחר מכן הוא נבחר להיות אחד 21 סגנים לנשיא העצרת הכללית של האומות בהופעה ביום העיון הוא הסביר כי הצביעות שאנו עדים לה במסדרונות האו"ם ובפורומים הרשמיים נובעת לעתים בין היתר מתופעה ששגריר מדינה מסוימת תומך אישית בעמדה הישראלית, אך ההוראה שהוא מקבל ממשרד החוץ שלו היא שונה. ובכול זאת היחסים האישיים הטובים הם נכס והשקעה לעתיד, שכן גם לשגרירים יש השפעה מסוימת על ממשלותיהם. הוא ציין את העובדה כי התקשורת עוסקת בעיקר בצד הפוליטי של האו"ם ולא בצדדים אחרים של הפעילות שלו, וזאת ענפה וישראלים ממלאים בה תפקידים חשובים. הרוב אוטומטי נגד ישראל הוא בדרך כלל בנושאים הפוליטיים או אלה שנושקים להם. יש כיום 192 מדינות בארגון הבינלאומי ובזירות שונות הכמות קובעת. אך גם במצב הזה האום הוא במה מצוינת להשמעת קולה של ישראל.

גם גילרמן ציין את העובדה שכיום המדינות מעדיפות לפעול תחת מטריה בינלאומית, והאו"ם הוא אחת המטריות החשובות. ד"ר אבי בקר מי שהיה מנכ"ל הקונגרס היהודי העולמי, ומרצה בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב התייחס לפן התנ"כי ביחסי האו"ם וישראל, שהם אמביוולנטיים. הוא הביא כדוגמה את הנבואה של ישעיהו שחרותה על קיר ליד בניין האו"ם: וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. לישעיהו, ציין אבי בקר יש גם נבואות שחורות שנוגעות לעם היהודי. ויש משהו במרקם של המוסד הבינלאומי הזה שהוא דבר והיפוכו.

האו"ם - בימה להסברה, וישראל אינה "עם לבדד ישכון"

ג'ורג' מארשל, מצביא ושר החוץ של ארה"ב אמר כי "הדרך היחידה לנצח במלחמה היא למנעה". לפניו בניסוח אחר אמר זאת ג'ורג' ווושינגטון, אבי האומה האמריקנית. אבל הדברים נאמרו גם בכיוון הפוך. הפילוסוף הדתי מדיני במאה ה-6 סנט אוגוסטין כתב: המטרה של כל המלחמות היא שלום. הדרך לשלום במקרים רבים בימינו נסללת על-ידי מוסדות האו"ם. אחת הדוגמאות שנוגעות לה במישרין היא מלחמת ששת הימים - מלחמת הבזק המהירה ביותר בתקופה שלנו. המלחמה אומנם הסתיימה מהר בניצחון מוחץ שלנו, אבל המערכה, המדינית, זאת שאמורה לסיים את הפרק, נמשכה יותר מחודשיים. במקרה, אני, במקום להיות בשוחות בסיני או בצפון, הייתי באותה עת ב"שוחות" שליד "מפרץ הצבים".

זאת הייתה מערכה מרה ומתישה עם מעלות ומורדות, של יום ולילה, תוך איומים (בעיקר של הרוסים) ופיתויים ולחצים בלתי פוסקים, עקיפים וישירים בין ירושלים לוושינגטון ולבירות אחרות. ומי שנצח על כל המלאכה מטעם האמריקנים היה השגריר ארתור גולדברג, ידידו ומינויו של הנשיא ג'ונסון. לא אחת הוא האיר את הנשיא משנתו בזמנים קריטיים. זאת הייתה "רכבת שדים" ואין לי הגדרה אחרת מכיוון שלעתים העניינים נסקו ולעיתים צללו. כל אימת שנמצאה איזו נוסחה גואלת, צצה מהמורה חדשה מכיוון לא ידוע. לבסוף התקבלה החלטה 242 אשר הביאה לרגיעה זמנית עד לשנת 1973 במלחמת יום הכיפורים. וגם אז האו"ם היה בתמונה. סיום המלחמה עם מצרים באה בהסכם השלום בין ירושלים לקהיר. אחרי מלחמת יום הכיפורים. את המלחמה לא מנענו כפי עצתו של מארשל, אבל לקחים הפקנו אז.

אולם הסתבר כי ישנם מצבים, לא מדיניים או ביטחוניים, כמו איתני טבע, רעידות אדמה, צונאמי, מגיפות וכיו"ב פגעי טבע ולעתים אדם, ששיתוף פעולה בינלאומי הוא כורח המציאות. לא צריך לעלעל בארכיונים כדי למצוא דוגמה. את השריפה בכרמל כולם זוכרים. אפשר ובסופו של הדבר היינו מצליחים לכבותה בכוחות עצמנו, אבל המחיר - בנפש, ברכוש, בהרס סביבתי היה אדיר אלמלא ראש הממשלה הזעיק את העולם לעזרה. אותו ראש ממשלה, אשר חרף היכרותו מקרוב את הזירה הבינלאומית בעצם מצפצף על דעת הקהל בעולם, והוא שעשה את הדבר הנכון בזמן הנכון והעולם נענה. בין היתר באו לעזרתנו השכנים מקרוב: ירדן, מצרים, הרשות הפלשתינית ובטבעת הרחבה יותר: קפריסין,יוון ואפילו טורקיה, ואירופה ואמריקה ואוסטרליה.

ישראל מנודה לא הייתה יכולה לצפות לעזרה כזאת. וחשוב שהציבור הרחב ירשום זאת לפניו, ולא רק ממשלת ישראל. כי הציבור שלנו ברובו עדיין לוקה במחלת הגדלות ומתיחת שרירים של "עם לבדד ישכון". זה לא היה נכון אף פעם וכיום זה עורבא פרח שבעתיים.

מה שקובע זאת המדיניות, ולא הסברתה

לישראל יש ידידם באו"ם מהם ידידים קרובים ומהם פחות קרובים. גם לאלה וגם לאלה חשוב מאוד שישראל במעשיה לא תיתן עילה לפתחון פה ליריביה ולאויביה. מכאן שאם הכנסת מחליטה על משאל בכל הקשור בעתיד מזרח ירושלים והגולן, זה מקומם רבות מחברות האו"ם, לרבות ידידים קרובים. ואם עוד אפשר לתרץ ולו באיזה נימוק רעוע שירושלים היית בשעתה תחת כיבוש ירדני, אי-אפשר לעשות זאת לגבי הגולן. הגולן הוא שטח סורי שסופח על-ידי ישראל. גם שגרירים מצוינים שלנו באו"ם כמו חיים הרצוג, גד יעקובי ודן גילרמן לא יכולים לנהל מערכת הסברה במציאות הזאת.
אני מזכיר היבט זה מכיוון שבכנס העיתונות באילת שנערך בסוף נובמבר, קרא עמיתי יעקוב אחימאיר לעיתונאים להגן על התמיד של ישראל בעולם. עניין אחד הוא דה-לגיטימציה מצד מדינות מסוימות או גופים שונים, שאליהם התייחס אחימאיר ועניין שונה לחלוטין היא קריאתו "המדינה שלנו נתונה בשנים האחרונות למתקפה של דה-לגיטימציה. האם לא ראוי שאנו העיתונאים נוסיף סעיף קטן שנוכל להתמסר אליו - להגן על מדינת ישראל? זו צריכה להיות בהחלט משימה של עיתונות פטריוטית, סליחה על המלה הגסה". לאיזו מדינת ישראל התכוון יעקוב אחימאיר. כאן חילוקי דעות קשים הם לא רק נחלת הפוליטיקאים אלא גם של התקשורת, וזאת אינה, ואסור לה להיות, "שורת המקהלה". ולא מדובר במדינה שהיא מסגרת מדינית דה פאקטו ודה יורה. מדובר בממשלה שלה. בכך משקפת המדיה את חילוקי הדעות בציבור הרחב. הביקורת היא על הממשלה ששולטת.

עיתונאים חייבים לדווח את האמת, כפי שהם רואים אותה, את המציאות כפי שהיא משתקפת בעיניהם. יעקב אחימאיר, הוא מן המשובחים שבעיתונאים שלנו, עורך את "רואים עולים", שהוא אחד המגזינים המעולים בתחום האקטואליה בכל ערוצי הטלוויזיה, עטור פרסים, ולמשדר שלו גם הקדשתי פוסט. נגיד שאחימאיר יקבל תמונה שבה מיגדל פיזה הוא ישר. אין כל ספק שהמסקנה שהוא יגיע אליה תהיה אם מגדל פיזה נראה ישר אז מי שצילם אותו עמד בעוקם. או, נגיד, כאשר ראש הממשלה מרים יד בהצבעה על משאל העם לגבי הגולן, יטענו שביבי בסה"כ ניגב את המצח. גם הלוח האלקטרוני יחלוק על הנחה זאת. בטלוויזיה ניתן לאפר אדם שמופיע על המרקע כדי שהוא יתקבל טוב יותר. אבל אסור לעוות מציאות.

יש הבדל גדול כאשר התקשורת בחוץ מעוותת דברים, ואני עמדתי על כך בפוסטים שלי על רשמים בחו"ל והתלוננתי על כך בפני עמיתים עיתונאים כאשר ביקורתי בחו"ל. אבל כאשר פורעים יהודיים מתנכלים לפלשתינים במסיק זיתים ועוקרים עצים, קשה לומר שהדבר נעשה כדי לשבח את הקרקע. וכאשר הכנסת מחליטה על משאל עם לגבי ויתור על רמת הגולן, קשה לשכנע את העולם שזה לטובת העניין. זאת מסיבה פשוטה. העולם, כולל כל ידידיה, לא מכיר בגולן כחלק אינטגראלי של ישראל. בעיניהם הגולן הוא שטח כבוש. גם בעיני, החקיקה אינה אמצעי שמטהר כיבוש והיא עומדת בניגוד לחוק הבינלאומי. היה ועצרת האו"ם תידרש לקבל החלטה בעניין זה, אני בספק אם מלבד ישראל יהיו לכך מתנגדים.

לעצרת האו"ם סמכויות מדיניות

זה אמור, אם יגיע המצב לידי כך שהפלשתינים יביאו את עניינם בפני העצרת הכללית שבפניה תוגש הצעה לאשר הקמת מדינה פלשתינית, בדיוק כמו שבשעתו הוגשה הצעה לעצרת על החלוקה. ישיבות מיוחדות של העצרת הכללית מתכנסות לבקשת מועצת הביטחון, לבקשת רוב מחברי העצרת הכללית, או לבקשת אחת החברות (אם רוב החברות מסכים לישיבה). הישיבה המיוחדת הראשונה של העצרת הכללית התקיימה בשנת 1947 שבה החליטה העצרת על הקמת מדינת ישראל לצד מדינה פלשתינית. החלטת "מתאחדים למען השלום" משנת 1950 מסמיכה את העצרת להתכנס בישיבה מיוחדת ולהמליץ על נקיטת פעולות (לרבות צבאיות) במקרה של הפרת השלום. ההחלטה מאפשר לעצרת לעקוף, ברוב של שני שלישים, וטו שהוטל במועצת הביטחון על-ידי אחת החברות הקבועות.

עד כה נערכו 10 ישיבות מיוחדות. מלבד הראשונה, התקיימו שלוש ישיבות חגיגיות (באוקטובר 1995, בנוכחות ראשי המדינות החברות בארגון, לרגל ציון יובל להיווסדו של האו"ם. בספטמבר 2000 לציון האלף החדש, וקביעת יעדי הארגון לאלף הבא. ובספטמבר 2005 לציון 60 שנה להיווסד האו"ם וכן לדיון בתוכניות הרפורמה של המזכ"ל קופי אנאן), ועוד שש ישיבות מיוחדות שעסקו ביחסי ישראל-ערב (אחת מהן בשנת 1982 בשל סיפוח רמת הגולן, ואחרת לדיון במצב הפלשתינים במזרח ירושלים). על-פי ויקיפדיה.

ספק אם ההצעה הפלשתינית להכרת האו"ם במדינה הפלשתינית יהיה לה תוקף מעשי מיידי. ראשית כל לא מדובר כאן בסכנת מלחמה, וגם אז מסופק אם תזכה בשני שלישים. ובעיקר כאשר ההחלטה תמליץ בפני מועצת הביטחון לאשר הכרה כזאת, קיים המחסום של וטו אמריקני. היה וישראל תמשיך לצפצף על ארה"ב ועל האו"ם, שהמערב ובראשו ארה"ב רוצה ביקרו וקשרים אמיצים עם חברותיו - די אם אמריקה ומדינות אירופה יימנעו ויש לכך רוב במועצה.זה תרחיש מרחיק לכת, והוא יקרה אם ישראל תרחיק לכת. עצרת האו"ם תאמר את דברה בדיוק כפי שהיא אמרה ב-29 בנובמבר 1947. ואם יש איזו אינדיקציה לעמדות של מדינות לא מוסלמיות או ערביות, אלה שתי מדינות ידידותיות לישראל - ארגנטינה וברזיל שהודיעו על הכרה במדינה פלשתינית בגבולות 67.

העובדה ששרי החוץ של האיחוד האירופי הודיעו בראשית השבוע בכינוס בבריסל שהם לא דנים בנושא ההכרה במדינה פלשתינית היא שוט מונף כלפי ממשלת ישראל חדלת מעשים וראש ממשלתה היהיר וההפכפך. שכן יהיו מקרים שארה"ב כצדיקה, מלאכתה תיעשה על-ידי האיחוד האירופי או האו"ם או שניהם יחד.

אמריקה הביעה הסתייגות להכרה במדינה פלשתינית, אבל לאורך ימים היא לא תהיה מוכנה להיות ה"ילד הרע" של העולם ו"ילד טוב ירושלים". בנאומה ביום ששי שעבר במכון סבאן, אמרה שרת החוץ האמריקנית הילרי קלינטון "האדמה בין ירדן לים התיכון סופית, ושני הצדדים יודעים בדיוק אילו חלקים שייכים למי. עליהם להסכים על קו אחד על המפה שיפריד ישראל ופלשתין, עם גבולות פלשתינים קבועים עם ישראל, ירדן ומצרים. המנהיגים הפלשתינים צריכים להיות מסוגלים להראות לעם שלהם שהכיבוש יסתיים, ומנהיגי ישראל צריכים להראות לעם שלהם גבולות מוכרים על-ידי הקהילה הבינלאומית, שיגנו על בטחונה של ישראל". ואם מישהו חשב שבכך היא התעלמה מנושא ההתנחלויות היא הדגישה כי "עמדת ארה"ב לגבי ההתנחלויות לא השתנתה ולא תשתנה. אנו לא מקבלים את הלגיטימיות של המשך הבניה. אנו מאמינים שההתרחבות שלהם פוגעת לא רק במאמצי השלום ופתרון שתי המדינות, אלא גם בעתיד של ישראל".

האו"ם איננו ממשיך דרכו של "חבר הלאומים", שיזם הנשיא וודרו ווליסון לאחר מלחמת העולם הראשונה ואמריקה בעצם החרימה אותו. אמריקה, המעצמות ורוב מדינות העולם מעוניינים בארגון בינלאומי חזק, ארגון שיעשה דברים שהם, מסיבות אלה או אחרות, לא יכולות לעשות. תחת דגל האו"ם משרתות יחידות בינלאומיות שונות ברחבי העולם ובמידת הצלחה כזאת או אחרת.

לסיכום. ישראל לא זקוקה שהרשות הפלשתינית תכיר בה כמדינה יהודית. ישראל זקוקה שהיא וממשלתה יפעלו שזאת תהיה מדינה יהודית. החלופה היא שהקמת מדינה פלשתינית על-ידי הפלשתינים עצמם, היא שתהפוך אותנו למעשה למדינה יהודית. זה עדיף בעיני על הסטאטוס קוו המאובן שסופו מדינה דו לאומית. ככה או אחרת : אם אמריקה תתעייף מן העיסוק הסיזיפי בזירת המזרח תיכון, כפי שממליץ הפובליציסט של הניו-יורק טיימס, תומס פרידמן, היא תיתן לכדור להתגלגל לאירופה ולמגרש של האו"ם. הכנס באוניברסיטת תל אביב היה תזכורת על חשיבות הארגון הבינלאומי הזה ועל מעמדו.