כאשר יגיע האחד באפריל

הבריות מן הסתם יאמרו: הנח להם לאומללים. אל תתלה אותם ככבסים מלוכלכים בראש חוצות, שכן הן כבר סחבות. תן להם לנוח על כיסא הגלגלים בטוקסידו ובפראקים שלהם. מדוע אתה נטפל למסכן, תן ליצור שנדרס, המונח בצדי הדרך, להוציא את נשמתו, ואל תבעט בו. לכל היותר תזעיק את אגודת צער בעלי החיים שתאסוף את הגוף המפרפר ותביא אותו למנוחות. לא. אני לא מתייחס לא לכבסים ולא לחתול חוצות. אני מתייחס למפלגת העבודה, ליורשת החוקית של מפא"י הגדולה, כמו סגן שריף לא מושחת בעיירה, שעושה הכול כדי שהעבריין הפצוע קשה לא ימות וניתן יהיה להביא אותו לדין. הפעם לדין הציבור על הבגידה הגדולה.

בפוסט שכתבתי לפני יותר משנה תחת הכותרת: "אם הוא נראה כמו ביבי, מתנועע כמו ביבי ונואם כמו ביבי - אז זה ביבי", הוספתי כי השאלה אם בני אדם משתנים מטבעם או מכורח הנסיבות, היא נושא בעל חשיבות עליונה לחוקרים במדעי החברה והרוח כמו סוציולוגים, אנתרופולוגים ופילוסופים. אם מנהיגים כמו ביבי נתניהו ואהוד ברק משתנים או לא, זה גם עניין שאנשים רבים בעולם עוסקים בו, אך בראש ובראשונה עניין מן המעלה הראשונה לאזרחי ישראל. ומה שחשוב עוד יותר הוא האם הם משָנים.

רק באגדה של האנס כריסטיאן אנדרסון, ה"ברווזון המכוער" הופך לברבור, אך בעצם הוא ברבור מלידתו אלא ככל היצורים, ובייחוד בני אדם, כשהם נולדים הם מכוערים. אבל ברווז אמיתי הוא ברווז. מכאן האמירה של המשורר האמריקני ג'יימס וויטקום רילי:1849-1916)) "when I see a bird that walks like a duck and swims like a duck and quacks like a duck, I call that bird a duck" ("אם אני רואה עוף שהולך כמו ברווז, שוחה כברווז ומגעגע כברווז - אני קורא לו ברווז").

זאת ידעו היטב אנשי מפלגת העבודה עוד בטרם כניסתם לממשלה ובוודאי זמן קצר לאחר הסטאז' הראשון שעשו אצל ביבי. אבל כמעט רובם, או המשפיעים שבשרי העבודה, מוכנים היו לשים את היד על הלב ולומר: "זה לא אותו ביבי. האיש השתנה". נוח היה להם ככה. ונוחיות זה מה שהם חיפשו. אצל ביבי אולי זה לא רצוני, בבחינת רוצה ולא יכול. זה לעצמו פוסל אותו מלכהן כרה"מ. אצל מנהיגי העבודה זה מאוד רצוני.

בראש אלה שאמרו ככה ולא בטוח שחשבו ככה היה יו"ר העבודה, אהוד ברק. ברק מצא בביבי הלהטוטן בן ברית של אינטרסים אישיים, ואישיים בלבד. וככה הוא הוליך את המפלגה מדחי אל דחי, כאשר כול אימת שהליכוד בראשות ביבי, או שותף קואליציוני, הבעיר קצת את השטח, ברק התייצב בפני המצלמות, בירושלים ובווושינגטון, עם מטף הכיבוי, והצהיר חזור והצהר כי האינטרס של ישראל הוא לחתום על הסכם שלום עם הפלשתינים. הוא אף מוכן היה להשאיר בידיהם את הכפרים הערביים סביב ירושלים. אז הוא קם, אמר ואחר כך התיישב על הכיסא החם של שר הביטחון. בדיוק כמו שביבי הצהיר בחגיגיות שהוא מכיר בשתי מדינות, לישראל ולפלשתינים. אז ביבי אמר. אם ברק האמין בשינוי עמדה של ביבי, הוא פראייר ולא ראוי להיות מנהיג. אם הוא לא האמין אז הוא הונה את המפלגה ואת הציבור. כך או כך הגיע שעתו לפנות את הזירה.

ככה שאת יו"ר העבודה, אהוד ברק לא צריך להציג. הוא ידוע כמי שיודע לפרק שעונים ולהרכיב אותם מחדש. אך מפלגת העבודה היא רחוקה מלהיות שעון, ואם כן, ברק לא יכול להרכיב אותו מחדש. הוא שריסק אותה, חבט בה והכה אותה מכה אנושה ועכשיו הוא עוסק בהמתת חסד. אבל ברק הוא לא לבד. הוא יודע יפה שיש לו חברים, אם לא בדעה, אז בכסא. כמו למשל פואד בן-אליעזר, השר לענייני מסחר ותעשיה ואיש הקשר עם טורקיה. יש להניח כי במשרדו הוא הצליח יותר מאשר עם הפיוס עם טורקיה. גם הוא נמנה אם המצביעים לעבר חודש אפריל, לכשיבוא האביב.

אפריל בארץ

באותה ידיעה בהארץ דווח כי במהלך הישיבה של שרי העבודה, הצטרף השר בנימין בן-אליעזר ללחץ על ברק, ודרש גם הוא להציב אולטימטום לנתניהו. "אם לא תהיה התקדמות מדינית תוך כמה חודשים, עלינו לפרוש מהממשלה", אמר. בן-אליעזר אומר זאת גם מחוץ לישיבת השרים. היו כאלה שבאו בטענה למהדורות החדשות בטלוויזיה שהם מביאים חדשות ישנות כאשר רואים על המרקע את בן אלעיזר שמודיע כי המועד הקובע להכרעת מפלגת העבודה הוא חודש אפריל. בעצם כאשר מדובר בעבודה המועד אחד באפריל הולם יותר. על אפריל שמענו מבן-אליעזר לפני שנה. אבל זה לא "מבט" לחדשות שמביא ישנות.

זה פואד שממחזר את חודש אפריל, וטוב שמגזין החדשות מביא זאת כדי להראות שפואד לבש הפעם חולצת תכלת כהה ועניבה בצבע גזר ואילו בשנה שעברה לבש חולצה סגולה ועניבה בצבע חרדל. וזה ההבדל. אכן על חודש אפריל הוא אכן דיבר גם אז. הוא דיבר גם על מֶרץ כלשהו. אגב ראש ממשלתנו, שיודע דבר או שניים את נפש שריו, ומה זה "כבוד עצמי", העניק כמה הטבות לשר בן-אליעזר. כמו הצצה לשביעייה ואיך היא פועלת, שיתופו בביקור אצל נשיא מצרים חוסני מובארק, בשארם-א-שייח וכיו"ב מחוות. מכיוון שפואד הוא מומחה לענייני טורקיה - בטורקית זה נקרא בקשיש. וראה ראינו אותו בשארם מושיט יד וכולו מדושן עונד. ומה עוד תבקשי מאיתנו מכורה.

גם השר יצחק הרצוג מתח ביקורת חריפה על ברק, הן במהלך ישיבת שרי העבודה והן בדברים שאמר לכתבים לפני ישיבת הממשלה, מדווח העיתון. השר הרצוג אמר בישיבה כי "יש חידלון מדיני. נתניהו צריך להבין שהממשלה שלו בסכנה". הרצוג, שרואה עצמו ראוי לכתר, אמר בריאיון למגזין דה-מרקר שמה שחסר בממשלה זה יועץ לענייני ארגון. זה מה שחסר לממשלה, לעבודה?. זאת הבעיה? השר הרצוג הוא מאוד חריף בהתבטאויותיו כנגד מעשים רעים ומחדלים בארץ. הבעיה של השר הרצוג הוא כיצד להסביר את העובדה שהוא יושב בממשלה הזאת. עד כה הוא לא הצליח , ולעולם הוא לא יצליח, כי לא ניתן להסביר זאת מלבד ההסבר של הכיסא.

אביו המנוח, הנשיא חיים הרצוג, מסביר מעולה בישראל ובזירת האו"ם, לא היה מצליח בזאת. אילו הייתה מדיניות לממשלה, הרי מסביר מוצלח, תועמלן חכם, משווק טוב - היה מן הסתם מצליח. דוגמה: כאשר הייתה מדיניות ברורה וחדה בעידן בן-גוריון, אזי גם השגריר באו"ם אבא אבן, המבריק, שלא היה שלם איתה - הסביר אותה. לפי המסופר, בן-גוריון אמר לאבן: "גם אני פקפקתי אבל אחרי הנאום שלך השתכנעתי". אבל היה הייתה מדיניות לבן-גוריון ולממשלתו. כאן אין מדיניות לא למפלגת העבודה ולא לממשלה. יש של ליברמן ועוד איך ,יש של שס, יש של פלגים ב"ליכוד" (איזה שֵם!!!), אבל לעבודה - אין כלום מלבד כיסאות רעועים.

זאת לא רק הבעיה של השר הרצוג. זאת גם הבעיה של השר אבישי ברוורמן, כלכלן בולט ואיש ארגון מעולה, שהפך את אוניברסיטת בן-גוריון למה שהיא, מתבזבז על הכסא שהוא אינו רם ולא נישא בממשלה שהיא בגובה ים המלח. וגם הוא רוצה להתמודד על ההנהגה. האם יש על מה להתמודד. גם ברוורמן תקף בחריפות את שר הביטחון אהוד ברק במהלך ישיבת שרי העבודה על הפיאסקו שלו מול האמריקנים. ברוורמן דרש מברק למלא אחר דרישתו ולכנס מייד את ועידת מפלגת העבודה על-מנת להציב אולטימטום לראש הממשלה בנימין נתניהו, כי אם לא יחודש המשא-ומתן הישיר מול הפלשתינים, מפלגת העבודה תעזוב את הממשלה. הוא דורש שזה יקרה לפני אפריל.

וזה לא חדש. שרי העבודה הציבו את האולטימטום מזמן. ואצלם הזמן אינו מתבלה, אלא יש לו עדנה מחודשת. כמו חודש אפריל. ואגב, ההכחשה של הסטייט דפרטמנט לידיעה שהופיעה בהארץ, היא להערכתי כמו הכחשה להדלפות של "וויקיליקס". הייתי מופתע מאוד אלמלא האמריקנים היו מאבדים את הסבלנות והסובלנות שלהם לנוכח התנהלותו של ברק, התנהלות "כאילו" נוסח "הגשש החיוור".

ויש את סגן שר הביטחון מתן וילנאי, שמבחינה מיניסטריאלית נמצא במצב טוב יחסית. הביטחון אצלנו מעל לכול ואפשר להשתמש בו לכול מיני בעיות, משל היה אספירין. מדיניות הביטחון לא זקוקה להסברה. היא מסבירה את עצמה ומעטים שואלים מדוע אי-אפשר להעביר מקצת מן הקופה הדשנה של ביטחון לעניי עמך. וסגן השר וילנאי, כול עוד הוא מכהן במעמד זה אין לצפות שהוא יפתח את הפה וידבר על השלום כביטחון האולטימטיבי. בכל זאת, הוא היה רוצה להיות מועמד ליו"ר הקרן הקיימת לישראל, וזה רמז גס מאוד כיצד הוא מחשיב את יציבותה של הקואליציה והמפלגה שלו.

יש את העיתונאי המוכשר וחד הביטוי וההשקפה, דניאל בן סימון. אפשר לחשוב שמדובר באיזה ילד שנשבה בין הגויים. שכן הוא עצמו, בשבתו על הבנקט, כדרך נערים צעירים, לא יודע איך הוא הגיע לכאן. הוא לא מדבר על אפריל. הוא מדבר על חודשים, וגם אלה, כמו אפריל נשארים חודשים. שלום שמחון, שר החקלאות, רצה לקפוץ מן המעבורת הטובעת ובשל קרבתו לקפטן ברק, המפלגה לא נתנה לו את מבוקשו, יו"ר הקרן הקיימת. והוא נשאר יחד עם רב החובל בעל כורחו. הוא הסיר את מועמדותו לתפקיד אבל אינו סולח לחברו, אהוד ברק שלמענו עמל. הוא שותק שתיקה רועמת מאוד.

הלאה: ח"כ ד"ר עינת ווילף, שבאה במקום אופיר פינס, וביקשה לראות עצמה כוכב עולה בגלקסיה של מפלגת העבודה, מרבה לשלוח אגרות רועים, ומבטיחה לטפל בנושאי חינוך. אילו הייתה מצטרפת למערכת החינוך הייתה ללא ספק מועילה יותר. נכון, היא מקבלת חשיפה, בשל ביטוי כזה או אחר, גם אם הביטוי אינו לרוחה של "המפלגה". אבל בבחירה בין השניים, היא מעדיפה את החשיפה בעיתונות, על פני עיסוק בחינוך נטו. עמיר פרץ, איש מוכשר ונבון שייחלתי שיהיה ראש ממשלה, עשה שטות כאשר בחר להיות שר הביטחון בממשלת אולמרט והמזל הרע הביא עליו את מלחמת לבנון השנייה. במצב הקיים הוא באמת לא יכול לעשות הרבה לבדו. חברי הכנסת ר'אלב מג'אדלה (שבא במקום יולי תמיר), שהיה פעם שר המדע, ואורית נוקד, סגנית של שר התעשיה, עליהם אינני יודע הרבה. אני יודע שהם יושבים בקואליציה הזאת.

החידה הגדולה - שלי יחימוביץ'

בכל הנושאים החברתיים-כלכליים, כמו נושא חברות הגז, כמו הריכוזיות במשק בידי קומץ אילי הון, הפער שהולך וגדל בין העשירים לעניים, נושא הכספים לתלמידי הישיבות, הניסיון של האוצר לגזול בברוטליות את כבשת הרש, ולהפקיע את המעט שנותר לניצולים במסגרת החברה להשבת הרכוש, וכיו"ב נושאים חשובים, בקושי נשמע קולם של מנהיגי העבודה. מי שהשמיעה קול היא ח"כ שלי יחימוביץ'. יחד עם זאת, היא בעיניי תעלומה גדולה. היא חברת כנסת יעילה ופעילה בתחומי החברה והמשק. היא רהוטה בשפתה ותקיפה בעמדותיה. אבל לא שמעתי ממנה, או שמא הדברים נאמרו בקול ענות חלושה, על המפלגה שלה. כאילו שהיא מצאה לה איזה מפרץ חברתי שקט שחשיפה בעיתונות בכלל והכלכלית בפרט עושה לה טוב. עצם העיסוק שלה בנושאי חברה, הוא דבר מצויין.והיא ח"כ עם קבלות. ככה צריכים לנהוג כל חברי הכנסת בכל התחומים. אבל על דגלה של מפלגת העבודה חרותים עוד ערכים כמו למשל השלום עם השכנים, שלום עם מדינות ערב. לדוגמה, אם יהיה הסכם שלום עם הפלשתינים, נוכל להוריד את תקציב הביטחון ולהעלות את תקציב הרווחה. אם יהיה שלום עם סוריה, נוכל לצמצם אותו דרסטית ולהפנות משאבים לאותם חלקים בעם ולאותם תחומים שמשוועים לשיקום. על כך לא שמענו הרבה משלי יחימוביץ'. תמיהה אחת גדולה בעיניי - שלי יחימוביץ'. איזו בועה במפלגת העבודה.

ויש את המוהיקני האחרון, ח"כ איתן כבל. נביא הזעם, שנבואתו, לצערי, מתגשמת, ועצתו לעמרם מצנע שלא יתקרב למפלגה הזאת היא עצה נבונה.

ובכל זאת, אני שובר לעצמי את הראש מדוע אנשים שהם נבונים, אינטליגנטיים, לא מסבירים לעצמם כיצד הם יכולים במציאות הקיימת לעשות למען המדינה, למען המפלגה, למען עצמם, בשבתם בממשלה. הרי לעתים זאת פרודיה. קרקס. חֶלם בריבוע. כאשר שר החוץ מקלקל לביבי את ההצגה וביבי אומר שזאת עמדתו הפרטית של ליברמן, אינך יודע אם לצחוק או לבכות. מה אומר השר בן-אליעזר ועמיתיו לראש הממשלה? "צריך להסיק את המסקנות". הם אומרים זאת לביבי, לא לעצמם.

ואגב, דעה פרטית, יש לי סיפור היסטורי קטן שספר לי ידיד בשעתו, בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית בעת "המדינה שבדרך", חבר הנהלה וממנהיגי מפא"י, יוסף שפרינצק, לימים יו"ר הכנסת. זה תקף את יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, לימים ראש הממשלה, בסוגיה מסוימת שלא עלתה בקנה אחד עם מדיניות המוסדות הלאומיים. בן-גוריון אמר בתגובה שזאת דעתו הפרטית. על כך הגיב שפרינצק: "בן-גוריון יצא מדעתו הפרטית".

ליברמן לא "יצא מדעתו הפרטית". הוא יודע מי זה ביבי, הוא יודע מי אלה שס ויהדות התורה והוא משחק מולם את משחק הפוקר שלו. לדידו, מפלגת העבודה יושבת ליד שולחן המשחקים כמשקיפה, כ"קיבצרית", תוך נמנום ונחירה פה ושם. ולכן הוא לא מחשיב אותה בכלל - ובצדק. אני מחשיב אותה כדי להקים אותה על רגליה שתעמוד מול הבוחר שהאמין בה ושבו היא בגדה.