המאבקים החברתיים במדינת ישראל, ההולכים וצוברים תאוצה, בחסות התקשורת לעתים - אלו מאבקים שלא רק מפגינים את אכזבת הציבור ממדיניות ההזנחה של ממשלות ישראל, בנושאים חברתיים שונים, חלקם בעלי זיקה פוליטית או ביטחונית, אלא גם את הפאסימיות השוררת והשורדת בקרב הציבור לא רק על עתידם הכלכלי, אלא בעיקר, השינוי הרוחבי המתחרש לנו מתחת לאף ואין משים.
המאבק למען החזרתו של גלעד שליט, כמאבק חברתי, שהתחיל זמן קצר לאחר חטיפתו, הוא רק קצה הקרחון, להמחשת העניין.
לא עניין חוסר התייחסות הממשלה או מי מטעמה, בצורה ראויה למאבק הצודק, מהווה הבעיה העיקרית, היחידה, כי אם העובדה שקמו להן מספר רב של עמותות, כפטריות שלאחר הגשם, שלכולן יש מטרה אחת ברורה, הקמת קול זעקה חברתית.
נראה שהציבור חש שבמגדלי השן שכחו את המושג "נבחרי ציבור" ומשמעות הדבר, והציבור אומר את דברו.
"לאף אחד לא באמת אכפת", מחה בצורה חריפה מאוד אבי נאור לאחרונה, בראיון עימו, במוסף ממון של עיתון
ידיעות אחרונות, המייסד של עמותת אור ירוק, שהוציא מכיסו 200 מיליון שקל (!), כדי למנוע את ההרוג הבא, שלא מסתיר את אכזבתו, בין היתר, מהממשלה, שלא שיתפה איתו פעולה "ומכך שאף אחד לא באמת רוצה להציל את ההרוג הבא", אך זו רק דוגמה לסימפטום ולא לבעיה.
הייתה זו אחת הדוגמאות הטובות ביותר, אלמלא המאבק המתמשך של העובדים הסוציאליים, שמבקשים שכר שיכבד אותם כבני אדם, כעובדים למען הקהילה, שעושים את עבודתם למען שליחות. שליחות ציבורית, אישית.
אבל מדינת ישראל, נראה שמתנהגת כשלושת הקופים: לא שומעים (את מצוקת הציבור בשכבות החלשות) לא רואים (את המצוקה ברחובות ואת ההפגנות) ולא מדברים (עם המנהיגים החברתיים בצורה שתתן להם לחוש שיש מי שמבין אותם), וכך למעשה, ותגובה למירמור המתפשט בקרב הישראלי הממוצע - אין.
תגובה ריאלית, כזו שלא מוסיפה 40 שקל בחודש למשכורת בעוד האינפלציה בנסיקה ; תגובה שתביא לקיצוץ במספר הקשישים שניתן למצוא אותם מחטטים בפחי הזבל בניסיון, במקרה הטוב, למצוא בקבוקי פלסטיק למחזור, ובמקרה הרע יותר מזון, שחלקם, סביר להניח ניצולי שואה, ערירים, חולים וכאלה שקולם לא נשמע לא ברחוב ולא בבחירות, כי אין הם מאמינים שקולם ישפיע, אחרי ששבעו הבטחות, כמו הקשישה במסדרון בית החולים.
תגובה שתתן מזור, לבעיות בגינן יש כיום עשרות עמותות המצדיקות את קיומן.
אלמלא הייתה מחשבה תכליתית מצד "נבחרי הציבור" אודות המקור לכספים בהם הם עושים שימוש ציני, כפי שפורסם לאחרונה, שהוא מכספי האזרחים, מאלו שיש להם מידות של מוסר (תשלומים), ומשלמים את המיסים כחוק, בניגוד למגזרים מסוימים באוכלוסיה במדינתנו הקטנה ייתכן שלא היינו שומעים לאחרונה אודות ההוצאות המופרזות של אותם מי שהציבור לאו-דווקא רואה בהם נבחרי ציבור, אחרי שהוציאו סכומים משמעותיים, על דברים לקידומם האישי: עמוד פייסבוק, או לצרכים פחות קריטיים מכך - סכומים שיכלו לנווט בקלות, למקומות אחרים, החל מתחומי הבריאות והרווחה, החינוך וכלה בסיוע לשכבות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך.
לכן, כנראה שעד שלא יבוא שינוי מבית הנבחרים שלנו, נמשיך לראות מחד שחיתויות, בזבוז כספי הציבור וחמור מכך התעלמות מרחשי ליבו של הציבור, ימשיכו לצוץ עמותות, הפגנות ובריחת המוחות לחו"ל, תמשיך להיות הכתבה המככבת של כל תחילת שנה אזרחית במדינת ישראל של היום, שסביר שיש מי שמתהפכים בקברם על התרסקות כמעט מוחלטת של המוסר.
והחינוך, שכה חשוב לכבוד השר
גדעון עזרא ימשיך לנסוק רק בסקרים, אם בכלל.
ועוד לא מאוחר.
