דמיינו את ישראל ב-1947, רגע לפני הכרזת העצמאות. דמיינו את ישראל אז, שסועה ומחולקת בינה לבין עצמה, במיוחד לגבי קבלת הפשרה שהוצעה בתוכנית החלוקה. אמנם היו אז מחלוקות אדירות, אך בסופו של דבר הצליח בן-גוריון ללכד את העם. אלמלא היה עושה זאת, אולי הייתה ישראל דוחה את תוכנית החלוקה, והיינו נותרים מפוצלים כיום - כפי שהפלסטינים היו עד לשבוע שעבר. כיצד היינו מתפקדים עם שתי ממשלות השולטות בחלקים שונים של הארץ, האחת מתונה והשנייה קיצונית? אצל הפלסטינים הפיצול נמשך מאז ההתנגשות האלימה ב-2006, בין פתח המתון לבין חמאס הקיצוני. ההתנגשות הזאת הביאה למצב בלתי-נסבל שבו פעלו שתי ממשלות פלסטיניות במקביל, האחת בגדה והשנייה בעזה.
עד להסכם הפיוס שנחתם היום במצרים, הפיצול בין הפתח לחמאס היה בלתי נסבל - לא רק עבור העם הפלסטיני, אלא הוא היה מקור לדאגה גם מבחינת ישראל. כאשר ממשלת ישראל נשאה ונתנה מול אבו-מאזן שבגדה, לא היה ברור כמה לגיטימי יהיה הסכם שהיה נחתם עמו, או כמה יכולת הייתה לו ליישם אותו מחוץ לגדה. הגדה, יש לזכור, מהווה רק 60% מהשטחים. התוצאה של הסכם עם הפלסטינים שלא היה כולל את עזה, הייתה עלולה להיות - שלוש מדינות בפועל בין הים לירדן. לפי איום שלוש המדינות, ישראל הייתה נותרת מדינת העם היהודי, ולעם הפלסטיני היו נוצרות שתי מדינות - מדינה פלסטינית בגדה הייתה חיה בשלום עם ישראל, לאחר ששתיהן היו חותמות על הסכם. אך המדינה בעזה הייתה ממשיכה להציג תביעות בשם העם הפלסטיני. הוויתורים שהייתה עושה ישראל לא היו מובילים, אפוא, לתוצאה המיוחלת של סיום הסכסוך. מכאן שהסכם הפיוס הכרחי להסרת איום שלוש המדינות, ולמשא ומתן לגיטימי על הסכם שניתן יהיה ליישם בכל השטחים. לכן, הסכם הפיוס שנחתם היום בין פתח לחמאס הוא אינטרס ישראלי, לא פחות משהוא אינטרס פלסטיני.
אמנם אחדות הפלסטינים היא תנאי הכרחי לסיום הסכסוך עם ישראל, אך היא רחוקה מלהיות תנאי מספיק. להפך - הסכם הפיוס מעמיד לפחות ארבע סכנות לסיום הסכסוך בין ישראל לפלסטינים:
ראשית, ייתכן שבאחדותם יבחרו הפלסטינים בדרך החמאס, וידחו את השלום עם ישראל. לאחר אישור האו"ם בספטמבר למדינה הפלסטינית, פלסטין עלולה להחליט להיות במלחמה עם ישראל, לטובת לכידותה הפנימית.
שנית, הסכם הפיוס עלול להתפורר, ובמקרה כזה עתיד הרשות הוא מעורפל למדי.
שלישית, אם אכן תתנער הרשות מהקו המתון שהנהיג אבו-מאזן, ותחזור לאמץ את האלימות, הסיוע הבינלאומי לרשות עלול להצטמצם באופן דרמטי. במצב כזה הרשות עלולה להתמוטט, ואז ישראל תיאלץ לקחת אחריות על כל תחומי החיים בה, כולל ביטחון, חינוך, רווחה ותשתיות, תחומים שמאז שקמה הרשות ישראל לא הייתה צריכה לנהל.
ולבסוף, גם אם הפיוס הפלסטיני לא ישפיע על עמדותיו המתונות של אבו-מאזן, ואפילו אם הפיוס יחזק את מעמדו, לא ברור שיהיה לו קל יותר לרדת מהעץ ולחזור למשא-ומתן עם ישראל.
למרות כל אלו, הפיוס הוא צעד הכרחי למדינת ישראל כמו לעם הפלסטיני, אך הוא גם מציב סכנות רבות לפתחנו. האם ישכיל אבו-מאזן לנצל את הפיוס לחזור למשא-ומתן ולסיים את הסכסוך עם ישראל? האם יוכל לעשות זאת, גם אם ירצה? האם חמאס, בעל האמנה הרצחנית, יעמוד מן הצד וייתן לאבו-מאזן לנהל את המדיניות כלפי ישראל? ונסיים בשאלה קשה במיוחד: מה אנו יכולים לעשות כדי להפוך את משבר הפיוס להזדמנות להיפרד סוף-סוף מהפלסטינים?
