סוזי התבוננה אל עבר הים ונאנחה בעצב. השהות הממושכת על האונייה הישנה כבר נמאסה עליה. היא ציפתה בקוצר רוח לרגע שבו שוב תדרוכנה רגליה על אדמה מוצקה.
כבר חודש ימים הם שטים באונייה, אונייה קטנה עשויה מעצים מצופי טחב. בכל יום קיוותה סוזי שהאוניה תעגון בחוף זהוב עם צדפים ונמל, אך בכל יום התאכזבה מחדש. האונייה המשיכה לשוט במרחביו של הים התכול בלי שום סימן לעצירה.
אך יום אחד נשמעה צעקה ברחבי האונייה: "יבשה! יבשה!" מכל התאים פרצו אנשים, נשים וטף. לא היה אחד שלא קפץ ממקומו ועלה בריצה אל הסיפון. גם סוזי רצה לשם. היא ניסתה להשתחל בין המוני האנשים שהיו שם, אך במהרה התייאשה וניסתה לעמוד על קצות אצבעותיה בניסיון לראות משהו. מבעד למסך האנשים נראה בבירור חוף תל אביב עם צדפים ונמל ואנשים מחייכים.
סוזי שכחה לרגע שהיא עדיין על האונייה. אנשים רקדו וחיבקו זה את זה. דגל ישראל הועלה לראש התורן. על הסיפון נשמעה שירת "התקווה" בעוצמה. האוניה צפרה, המלחים הטילו עוגן. ואנשים נרגשים ירדו אל החוף.
בעיניה של סוזי עמדו דמעות התרגשות. אחרי המסע הארוך שעברו, הנה הם כאן, בארץ ישראל! היא זכרה את חלומותיהם ואת תקוותם לעלות לארץ, את שמחתם כשעלו לאונייה, את השעמום שחוו עליה... כעת הרגישה שהכול היה כדאי. חיים חדשים התחילו, חיים של שמחה ואושר במדינה שהיא שלה.
