מטרת ה
ממשלה היא סיכול הצבעת האו"ם על מדינה פלסטינית בספטמבר, כך לפי נתניהו. בהתחשב במטרתה, פעילות הממשלה לקראת ספטמבר זוכה להצלחה לא מבוטלת. ארה"ב חוזרת על מחויבותה להטיל וטו על הצבעה שתעלה במועצת הביטחון ולהתנגד בעצרת הכללית. קולות דומים נשמעים מצד איטליה, קנדה ומנהיגים אירופאים לשעבר. אפילו רוסיה, סין וטורקיה מסתייגות, מאחורי דלתיים סגורות, מההצבעה באו"ם.
ההצלחה עד כה בוודאי מפתיעה רבים בקהילה הבינלאומית, וכנראה גם אצלנו. הרי בסופו של דבר ההצבעה באו"ם תחייב את ישראל ואת העולם להכריע בשאלה כמעט רטורית - האם תקום מדינה פלסטינית עצמאית. מובן שכן. על כך הסכימו כבר ששת ראשי הממשלה האחרונים בישראל, נשיאי ארה"ב מאז בוש האב, האיחוד האירופי, הליגה הערבית והאו"ם. הצלחתנו לסכל תמיכה במהלך שלעקרונותיו כבר הסכימו הכל לאורך שנים רבות - היא ללא ספק מדהימה. הפלסטינים נמצאים במרוץ דיפלומטי מול ממשלת ישראל, וניכר שהם משתרכים מאחור.
עם כל הכבוד שמגיע לממשלה בהקשר זה, נותרת עדיין שאלה שאסור להתעלם ממנה. פחות מחודשיים נותרו למהלך הצפוי בספטמבר. חודשיים הם אמנם הרבה זמן למשחק הפוליטי במזרח התיכון, אך בכל זאת חשוב לבחון את האסטרטגיה שלנו לפני הדקה התשעים. האם הבחירה במטרה שהוצבה מלכתחילה הייתה נכונה?
הבחירה לסכל את המהלך הפלסטיני הצפוי יכולה לשקף אינטרס אחד בלבד. אינטרס זה הוא שגבולות הקבע יסוכמו במשא ומתן מול הפלסטינים, ולא מול העולם כולו. עם זאת, העולם יאזין בקשב רב, ואף הציבור הפלסטיני עשוי לגלות אמפתיה, לאמירה חיובית של ישראל בספטמבר. אמירה זו יכולה להיות מסויגת, ולהיות מלווה ב"אבל", אך עדיין תיזקף לזכותנו. ישראל יכולה לומר "כן" עקרוני באו"ם, ולהבהיר במשא ומתן למה היא מתכוונת. זו עמדתם של מומחים רבים, החרדים מהתקופה שתבוא אחרי ההצבעה המתקרבת. הדאגה מהדהדת בהצעות חיוביות של "ביטחוניסטים" דוגמת
מאיר דגן,
שאול מופז ושלמה גזית, דרך עיתונאים כתומאס פרידמן, ועד ל"חברתיים" כמו בוז'י הרצוג ו
קולט אביטל.
כך או אחרת, קשה לחשוב על נזק כלשהו אשר יכול לנבוע מתמיכה ישראלית במהלך הפלסטיני. אם יקבל המהלך את תמיכתה של ישראל - היא תזכה בתמיכת העולם בכלל, ובאמון המחודש של הפלסטינים בפרט. תמיכה ואמון אלה יחזירו את המנהיגים לחדר המשא-ומתן, וישיבו את הסיכוי לשלום בעבור אזרחיהם. יש, אפוא, יתרון מובהק באמירת "כן" עקרוני למדינה פלסטינית בספטמבר.
מצד שני, הסכנות הטמונות באסטרטגיה לסיכול ההצבעה הן אדירות. במקרה של הצלחה באו"ם, האתגר בבית רק יתעצם. גם אם יאמר העולם "לא" למדינה פלסטינית, ישוב נתניהו הביתה להתמודד עם הפלסטינים עצמם. אלה ודאי ימשיכו לדבוק בתביעתם לחירות. נתניהו עלול להיתקל בשני תרחישים. האחד מבשר אינתיפאדה שלישית, בעלת אופי בלתי-אלים ככל הנראה. התרחיש השני טומן בחובו את פירוק הרשות, ודרישה גורפת לזכויות אזרח בישראל. ראש הממשלה סלאם פיאד לא המציא דבר כאשר הבטיח חירות לעם שלו "בלי ישראל, או בתוכה". הוא רק שיקף את הלך הרוח שכבר שורר ברחוב הפלסטיני. במקרה של כישלון באו"ם, הסכנה המובהקת היא שנעמוד בודדים אל מול העולם כולו באמירת "לא" סתום. משם הדרך לדה-לגיטימציה ונידוי בינלאומי חמור היא קצרה.
בין אם יהיה מפנה במרוץ הדיפלומטי לקראת ספטמבר ובין אם לאו, סבלנותו של העולם עומדת לפקוע. עלינו לספק תשובה משכנעת למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים "כן" לשלום. כך או אחרת, יש לנו רק מה להרוויח מאמירת "כן" למדינה פלסטינית.
