לאחרונה התקבל בכנסת חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, ובשמו הפופולרי - חוק החרם. נביא להלן סקירה קצרה של החוק ולאחר מכן נתייחס לאפשרות ביטולו בבג"צ.
החוק מורכב משני חלקים - בחלק הראשון נקבע שהחרם הוא עוולה אזרחית. מי שמפרסם קריאה להטיל חרם על מדינת ישראל, עושה עוולה אזרחית וצפוי לשלם פיצויים. מי שיפרסם קריאה לחרם, בזדון, צפוי לשלם פיצויים עונשיים ללא הוכחת נזק.
חרם על מדינת ישראל מוגדר בחוק כ"הימנעות במתכוון מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה, שיש בה כדי לפגוע בו פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית". כלומר, מי שיקרא להטיל חרם על מוצרים שמיוצרים בהתנחלויות, מטעמים פוליטיים, מבצע עוולה אזרחית וצפוי לשלם פיצויים בסכומים משמעותיים מאוד.
בחלק השני נקבעה שורה של עונשים נגד מי שקורא לחרם, כגון - שלילת הזכות להשתתף במכרז, מניעת הטבות מהמדינה ועוד.
אין ספק שהחוק פוגע ב
חופש הביטוי. מי שסבור שההתנחלויות מזיקות, ויש להחרים את תוצרתן כדי להביא לסילוקן, צפוי להיענש הן על-ידי תשלום פיצויים בסכומים גבוהים והן על-ידי שלילת זכויות כלכליות שניתנות לאזרחים בעלי דעות פוליטיות שונות משלו.
לפנינו חוק שלא הולם מדינה דמוקרטית.
חופש הביטוי, זכות השוויון והזכות לקניין השאלה הבאה היא כיצד מתמודדים עם חוק כזה. שמענו על ארגונים שונים שהגישו עתירות לבג"צ בדרישה לבטל את החוק בשל היותו מנוגד לחוק יסוד: כבד האדם וחירותו. הבעיה היא שאין בישראל הגנה חוקתית על חופש הביטוי. יש הסבורים שהזכות ל
כבוד מקפלת בתוכה את חופש הביטוי, אבל הדברים לא הוכרעו באופן חד-משמעי בבית המשפט העליון, למיטב ידיעתי, מה עוד שבית המשפט העליון לא כפוף להלכות שהוא עצמו קבע. מדובר אם כך בזכות שאין לה בסיס מוצק בחוקה הישראלית. לכן עלולה להתעורר בעיה קשה כשמדובר בפגיעה בחופש הביטוי שנעשית על-ידי חוק של הכנסת. אין לשלול את האפשרות שהעתירות יידחו מטעם זה בלבד, היינו שחופש הביטוי עם כל חשיבותו נעדר מעמד חוקתי וניתן לפגוע בו באמצעות חקיקה ראשית.
הוא הדין ביתר העילות שנשמעו, כמו למשל פגיעה בזכות השוויון. נטען שהחוק פוגע רק בבעלי דעה פוליטית מסוימת. מי שיקרא לחרם על אמנים שגרים בהתנחלויות, צפוי לשלם פיצויים, אך מי שיקרא לחרם על אמנים המזוהים עם השמאל, לא יינזק כהוא זה. גם הזכות לשוויון לא מעוגנת בחוק יסוד, ויש מחלוקת אם היא נכללת בזכות לכבוד. לדעתי, הזכות לשוויון היא בעייתית הרבה יותר מחופש הביטוי. אם בית המשפט העליון יכיר בזכות לשוויון כעיקרון חוקתי-על חוקי אפשר שיסכן את אופייה היהודי של מדינת ישראל, ויסלול את הדרך למדינת כל אזרחיה. עיקרון כזה לא מקובל היום על רוב אזרחי המדינה.
עילה נוספת היא הזכות לקניין. זוהי זכות חוקתית שקבועה במפורש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. האם חוק שמאפשר להטיל פיצויים על מי שקורא להטלת חרם, ללא הוכחת נזק, פוגע באופן לא חוקתי בקניין הפרטי? ייתכן שכן, אבל לדון בעניין כה מהותי כמו חוקתיות החרם רק לפי מבחן צר של פגיעה בזכות לקניין מצביע על עליבותו של החוק הישראלי, שלא השכיל מאז קום המדינה לקבוע הגנה חוקתית על חופש הביטוי.
אפשר היה לקיים דיון עקרוני אמיתי בחוקתיות החוק רק אם היה חופש ביטוי שמעוגן בחוק יסוד. דיון בעילות אחרות הוא פתח לפשרות והחמצת העיקר.
