מחאת הדיור שאינה יורדת מסדר היום הציבורי בשבועות האחרונים מגלה למי ששכח שביבי הוא אותו ביבי ואף גרוע מכך. תזכורת קצרה בחזרה לשנת 2003, אז ביקש ביבי לפגוע באחת האוכלוסיות המוחלשות בישראל, האימהות החד-הוריות.
גם אז, כמו היום, סמל המאבק הייתה אישה, ויקי כנפו. אלא שאז, כנפו, אישה קשת יום מהפריפריה אשר עובדת בעבודת דחק, ייצגה את המעמד הנמוך בישראל. שמונה שנים לאחר מכן, רווקה תל אביבית, עובדת, משכילה מוצאת את עצמה באותו המקום בדיוק שבו הייתה ויקי כנפו. המרחק ממצפה רמון לשדרות רוטשילד לא היה קצר יותר. ועוד בלי רכבת.
לי כאישה, מחמם את הלב שהקול הנשי הוא זה שמניף את נס המרד החברתי בפעם השנייה. ניתן לומר שזהו מרד בסגנון נשי. כזה שמעודד הקשבה, שיח פתוח, ללא אלימות. זוהי מחאה עוצמתית המתנהלת בשקט. אך חשוב לזכור כי במחאת האוהלים המנהיג הוא המסר. המסר הוא ייאוש מהנטל האינסופי שמטילה המדינה פעם אחר פעם על אותו ציבור שנושא על גבו בכל המטלות החברתיות, ביטחוניות, כלכליות ומה לא.
ב-2003 נקרעה המסכה מעל אופיו של ביבי. אז בחר נתניהו לקצץ בקצבה הזעומה של ויקי כנפו ודומותיה, היום הוא פוגע במי שאינם מסתמכים על קצבאות, מי שנחשבים מעמד הביניים ומנסים להרוויח את לחמם בכבוד וביושר. קנפו וליף הן נשים עובדות, ביבי הפך אותן לנשים אובדות. כאלו שלא מסוגלות לדאוג לצרכי היומיום כמו דיור ועתיד.
חיים בהישרדות אינם חיים בכבוד, הם חיים של ייאוש וחוסר תקווה. אין זה מקרה שנשים שוב פעם סובלות מהמדיניות הדורסנית של נתניהו, הן מוחלשות והוא מסרב לשמוע את קולן. אולי מזלזל בו, אולי אינו מבין את חשיבותו. ליף וכנפו שילמו ועודן משלמות מחיר פיזי, חברתי ונפשי במאבק על פני החברה הישראלית כולה: גברים, ילדים, זקנים, נכים, פריפריה, מרכז, דתיים, חילוניים,
מתנחלים ולמעשה כלל החברה הישראלית.
בין בליל הספינים והטיעונים כנגד המחאה ברוטשילד, המחאה הצודקת ביותר בשנים האחרונות, עלה "ספין הפריפריה". דורשים מהצעירים לצאת מגבולות תל אביב, אך זהו טיעון דמגוגי ומטעה הסותר את הטיעון ההפוך של ממשלת נתניהו בדבר "גידול טבעי" בהתנחלויות.
האם לתושבי תל אביב והסביבה אין זכות להקים בית בעיר הולדתם? בדיוק כמו ילדי המתנחלים המבקשים להרחיב את יישוביהם?
אירוני לומר אך המכנה המשותף בין ויקי כנפו, אם חד הורית ממצפה רמון לבין דפני ליף, רווקה צעירה מתל אביב הוא ביבי נתניהו והמדיניות הכלכלית הרומסת שלו. שתיהן חוות על בשרן את אטימות מדיניות האוצר וחוסר הנכונות לדאוג לאזרחי המדינה – כל אזרחי המדינה. מדן ועד אילת.
החשש הוא שמאבק האוהלים יסתיים כמו מאבקה של כנפו, בלא כלום. אך אם ישבר גבו של המעמד הבינוני בישראל, המחיר הכלכלי והחברתי יהיה כבד הרבה יותר.
ליף, בניגוד לכנפו, יכולה לקחת את הרגליים שלה ולעזוב את הארץ וכמותה רבים מבני דורה שאיבדו תקווה לבנות בית בישראל. נתניהו, שמתכסה בנוצות הציונות הלאומית, מונע הלכה למעשה את יישוב הארץ. מי שמתיימר להיות ציוני מבצע בעצמו אקט בלתי ציוני בעליל: מניעת מגורים בישראל.
עצוב לומר אך ייתכן שמצבה של כנפו היה טוב יותר מזה של ליף. כנפו חלמה לגמור את החודש, ליף חולמת על קורת גג.
