לאחרונה נדרש לעניין זה כב' השופט יוסף שפירא בפש"ר 6215/09 (מחוזי ירושלים) מויאל מרדכי ומזל נ' הכונ"ר וקבע כדלקמן:
"הכנ"ר אינו מתנגד להכרזתה של החייבת פושטת רגל, אך הוא מתנגד להכרזתו של החייב פושט רגל. נראה לי כי התנהגותו של החייב ביצירת החובות אינה התנהגות תקינה, אך בנסיבות שנוצרו בהן קיימת הסכמה שהחייבת תוכרז פושטת רגל, בה בשעה שהתנהגותו של החייב אינה מגיעה לכדי התנהגות הלוקה
בתום לב קיצוני. נראה לי כי יש להכריז גם על החייב פושט רגל".
בכך המשיך בית המשפט את העיקרון לפיו לאחידות ההחלטות והצורך בעשיית דין דומה בנסיבות דומות, יש לתת משקל של ממש:
בפש"ר 516/00 ( מחוזי חיפה) שושן דוד נ' הכונ"ר (בייצוג מטעם הלשכה לסיוע משפטי בחיפה), נקבע ע"י כב' השופט
עודד גרשון:
"הרכב אחר של בית המשפט (כבוד השופט רחמים צמח) נענה לבקשתו של האח שמעון שושן והכריזו פושט רגל (פש"ר 103/00), ולא נראה לי כי נכון יהיה לנהוג באופן שונה לגבי החייב שלפני כאשר ביסודו של דבר הנסיבות הן אותן נסיבות (למרות הבדלים אחדים שעליהם הצביעה באת-כוח הכונס הרשמי)".
בפש"ר 508/03(מחוזי חיפה) טיסמבאום מרדכי נ' הכונ"ר, קבעה כב' השופטת וילנר:
"טענת הכונ"ר כי ניתנה הסכמתו להכרזת השותף פושט רגל, נוכח גילו ומצב בריאותו של השותף, אין בה כדי להצדיק אפליה כה ברורה ובוטה בין שני השותפים.
בנסיבות מיוחדות אלה, ומבלי להקל ראש במעשיהם של השותפים בעניין אי דיווח למס הכנסה, שורת הדין מחייבת התייחסות שווה ועשיית דין זהה לשני השותפים, אשר נקלעו למצב הכלכלי בעטיין של אותן סיבות בדיוק".
