כיוון שאנו עם שמייחד אותו העניין המוסרי, ושאין חוקי הטבע פועלים עלינו, וכיוון שחווינו על בשרנו את השואה האיומה ואת ניסיון השמדת עמנו, אין לנו את הזכות לעמוד מנגד ולא להכיר בשואת הארמנים.
ייתכן שעניין משט ה"מאווי מרמרה" הטורקי בא ללמד אותנו ששכחנו לממש את חובתנו המוסרית כבני העם היהודי להיות אור לגויים, ודרישתם של הטורקים להתנצלות בפניהם באה כנגד חובתנו להתנצל בפני העם הארמני. עלינו לא רק להתנצל בפני העם הארמני ולהכיר ברצח עמם, אלא אף לומר להם שאנו מתביישים בכך שדחינו את ההתנצלות עד עכשיו ולא עשינו זאת קודם לכן מטעמי נוחות.
באותה נשימה אסור לנו לשכוח את ההתכחשות שלנו לשואה שלנו ולדאוג לניצולי השואה שנשארו בחיים להעביר את שאר חייהם ב
כבוד, ובכך לתקן את המעט שאפשר מהביזיון של כל ממשלות ישראל.
ההתכחשות לשואת הארמנים היא מעין אמירה שהכרה בסבל עם אחר היא עניין פוליטי ומתן לגיטימציה להתכחשות עתידית לשואת היהודים, ברגע שהדבר יהיה "כדאי" לאומות העולם מבחינה פוליטית.
לכל המגדיר עצמו אוהב-מוסר ומבקר אותי על יצר נקמנות וחוסר איפוק לא אחראי, אבקש לדמיין לעצמו מצב דמיוני בו העם היהודי לא מצליח להקים לעצמו מדינה לאחר השואה, ושגרמניה לא מכירה בחלק שלה בשואת העם היהודי, בעוד הארמנים משיגים השפעה וכוח לאומי רב. איך אתם הייתם מרגישים אם הייתם קוראים בעיתון הארמני פנייה ברוח הפנייה שלי להכרה בשואת היהודים?
לכל הטוענים שיש להכריע מהלכים על-פי ההיגיון ולא על-פי משאלת-לב, אזכיר שוב כיצד ההיגיון לא חל על העם היהודי. כמה הלכנו לקראת הפלשתינים ואותנו מאשימים. במה פשענו מול העם המצרי שכל-כך שונא אותנו? האם התנהלות פייסנית אי-פעם עזרה לנו? לאור התנהלותם של הטורקים כלפי ישראל, מה הרווחנו מההתכחשות לרצח העם הארמני?
